1
מודה באשמה: אני אשתו. אם שתי בנותיו, בכללן זו שקראה לי זונה. הייתי אומרת שעל פי דבריה, היא בת זונה, אבל חוש ההומור נמחק עם כבודי. אילו היה לי אומץ, הייתי מחטיפה לה סטירה. אמי הייתה מדביקה אותי לקיר על הרבה פחות, אלא שבביתי התהפכו היוצרות: במקום שבתי תפחד מפניי, פחדתי מפניה. הגובה הפיזי שלי, 162 סנטימטרים, מעולם לא הטריד אותי יותר. תמיד רציתי להיות גבוהה יותר, להיראות כמו דוגמנית, אבל עכשיו רציתי להיות גבוהה רק בשביל להפסיק לפחד. הילדה שלי הייתה גבוהה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים, עם גוף אתלטי מחוטב, ובגיל ההתבגרות האיילה השלוחה נעשתה אלימה. נתקפה זעם, צעקה, דחפה, קרעה לי ניירות, עשתה בבית שמות. באחד מהתקפי הזעם הבית נראה כמו אחרי פריצה.
והאב, הב, הב, כישכש בזנב, הילדה שלו צודקת. האישה שלו באמת שתלטנית. מנקה ומסדרת את הבית איך שבא לה, מתי שבא לה, לא יכולה להתאפק, נכנסת לחדרים של הבנות ומסדרת אותם בהיעדרן, לא מתחשבת ברצונן לבלגן ככל העולה על רוחן, באמת שערורייה! אשתו, אם בנותיו, לא מכבדת את פרטיותן. הסדר הקדוש חשוב לה יותר מנפשן. במשך השנים הוא הבליג, נתן לה לחנך אותן כראות עיניה, לא רצה לריב. הגיע הזמן שמישהו יעמיד אותה במקומה: כלומר, אותי, אותי! הוא לא הצליח לעשות זאת, צדיקים מלאכתם נעשית בידי בתם הצודקת.
בתו קראה לאשתו, אִמה, זונה, ומה שהיה לו לומר בתגובה זה שהיא צודקת. מה יש לומר, האיש, בעלי, ידע להבחין בין עיקר לטפל. העיקר, לדידו, היה הוויכוח על מסחטת המיץ. אילו האישה שלו הייתה שומעת לעצתו ומשאירה את הלכלוך על המסחטה, הילדה הייתה נאלצת לשטוף אותה בעצמה. כך מחנכים ילדים: לא מנקים במקומם, נותנים להם להיתקל בלכלוך, שילמדו לנקות בעצמם. הוא התערב כדי שיהיה שקט, הפתרון שהציע נראה לו נכון, ובזה תם הטקס. אז הילדה אמרה, היא קראה לאימא שלה זונה, נפלט לה, לא צריך לעשות מזה עניין. מזל שאת הפה המלוכלך של הילדה, האישה שלו לא יכולה להכניס לכיור. אין לו זמן להתעסק עם שטויות, הוא צריך להכין רשימת ציוד להפקה הבאה, לתמחר, לבדוק עלויות מספקים שונים, לחשב את השעות של העובדים תחתיו במחלקת התאורה. בתיאטרון בכל רגע מישהו נכנס למשרדו, ועל כן נהג לטפל בעבודת הניירת בחדר העבודה בבית.
הווכחנות הרגה את הנישואים שלנו. ברור שיש עוד סיבות: שחיקה, בגידה... דבר אחד ברור: לא נהגנו בכביש הנישואים בחוכמה. היה לנו דחוף להוציא את הראש מהחלון ולצעוק: "אידיוט, איך אתה נוהג?" ולהיענות כהד: "מי נתן לך רישיון, חתיכת מטומטמת!" ויכוחים קטנים, כשהבנות היו קטנות, וגדולים, ככל שהן גדלו. בהיותן רכות בשנים, הריבים של הוריהן טילטלו את עולמן ומילאו אותן אימה. בבגרותן, הן הפכו חלק בלתי נפרד מהמופע. במיוחד הבכורה, שנשאה את נס המרד. לא בהוריה, רק בי, נקבת האלפא של הבית. לאריה יש אולי יותר כוח, אבל הלביאה היא זו שמגדלת את הצאצאים. עם האריה לא הייתה לצאצאית בעיה. הוא סתם היה בשטח, שמר מפני הצבועים, וכל עוד היה לו עם מי להזדווג, לא הוטרד ולא הטריד איש.
2
באלבום החתונה אני ובעלי נראים כל כך יפים ומאושרים. הוא בחליפה, גבוה ובהיר כמו אלן דילון, עם הגומה בסנטר כמו של קירק דגלאס. אני על עקבים, בשמלת תחרה לבנה שהבליטה את עורי השחום. איך הפכתי מקדושה לקדֵשה? בעברית קדשה היא זונה, למי שלא יודע. אישה מחוּללת, או אישה מחוֹללת מהומות — מבחינת בעלי לא היה הבדל, הוא רק רצה שקט. אני, לעומתו, רציתי חיים רועשים יותר, חיי חברה, לצאת קצת מהשגרה.
לא היו לי תלונות, השגרה הייתה דווקא ברוכה, תודה לאל. בשביל מישהי שהגיעה מעיירה נידחת, התברגתי לא רע בעיר הגדולה. הייתה לי תוכנית ששודרה אחת לשבוע בשעת לילה, הגשתי את השירים שהעורך המוזיקלי בחר, ובהמשך על פי בחירתי, ולעתים מזומנות הבאתי לאולפן גם מוזיקאים ואנשי יצירה מתחומים שונים, שעמם ניהלתי שיחה בין השירים.
אהבתי את עבודתי ברדיו, אהבתי את בנותיי, אהבתי את בעלי, הכול היה יפה וטוב, אבל רציתי גם סיבה למסיבה. ימי החול, רק חול וחול, מדי פעם צריך לצאת במחול. להתלבש, לעמוד שעה מול המראה, להוציא לכולם את העיניים, לחפש, להתרגש, לחזור עם הזנב בין הרגליים, ולהמשיך לחלום שלאונרד כהן יֵצא מהקבר לכתוב לי שירים. נו, כן, עמוק בפנים עוד חלמתי להוציא אלבום משלי. כל אחד רוצה להיות זמר, אמרו את זה קודם, לפניי!
את בעלי פגשתי בסוף שנות העשרים לחיי, סמוך לתקופה שבה הצלחתי לקבל תוכנית משלי. זה קרה אחרי כמה שנים טובות שבהן עבדתי בהפקת תוכניות של שדרים אחרים. פגשתי את בעלי לעתיד לראשונה בקורס לנהיגה מונעת. חויבתי לקורס כי לא חידשתי רישיון תקופה ארוכה. הופתעתי כשהתקשר אליי בסיומו. אחר כך התברר שהשיג את הטלפון באיזה תירוץ, שאיפשר לו לעיין בטופסי ההרשמה.
שמחתי כש"גומה", כפי שאחת הנשים כינתה אותו, התקשר אליי. הוא כבר היה בן שלושים וחמש, בדיוק בשלב שבו תווי פניו, עם הסנטר המחורץ, הפכו מנעריים לגבריים. מסוג הגברים שהגיל עושה להם טוב. נשים וגברים כאחד סובבו אחריו את הראש, אבל הוא לא הבחין בכך. או שדווקא כן הבחין, אבל לא ראה, מה שרק הוסיף לחיבתי אליו. אילו ידע איך להניף את זנבו לראווה, היה נתפס זה מכבר. גברים כמוהו הם יקרי המציאות, וכשהם נלכדים, אין אישה שפויה שתשחרר אותם לחופשי. מסוג האנשים שלוקח להם זמן להיפתח, אבל כשהם פותחים את סגור לבם, מתגלה אוצר.
הבעל שלי לא הרבה לדבר, אף שהיה לו הרבה מה לומר. את חוכמתו חלק רק עם מי שהרגיש איתו בנוח. איתי הוא הרגיש נינוח מהרגע הראשון. נראיתי לו חברותית, קלילה, לא אחת שצריך להישמר מפניה. טעות, איזו טעות. ברבות הימים התברר שהאישה המנוולת שלו היא לא כיסא נוח, כי אם כיסא חשמלי. עומדת על שלה, רוצה, רוצה, רוצה. שתיקח מה שהיא רוצה, רק שתעזוב אותו במנוחה.
לזכותו ייאמר שלא ביקש דבר שלא נתן. את המרחב שהיה צריך העניק גם לי בשפע. יכולתי לעשות כל מה שרציתי, הוא מעולם לא הצר את צעדיי. גם זו לטובה, חשבתי. הראש התמקד בחצי המלא של הכוס, אבל הלב, הלב כפוי הטובה, רצה גם את החצי השני.
במהלך השנים בעלי פטר את עצמו מעוד ועוד מטלות "יַחדָיוִיות". בילויים נועדו לאנשים שזמנם בידם, ולו אין זמן למשחקי חברה. הוא צימצם את המעגל, על החברים מתקופת הרווקות ויתר זה מכבר. חייו נסובו סביב המשפחה והעבודה. כדי למקסם את ההכנסה, לקח על עצמו עבודות פרטיות נוסף על העבודה כמנהל מחלקת התאורה בתיאטרון. בקושי היה לו זמן לעצמו, לקרוא ספרים, דבר שאהב, ללכת למכון כושר, על כן ביקש שאפטור אותו מאירועים חברתיים. זה היה הדיל. עסקה מוצלחת בשבילו, טובה פחות עבור יצור חברתי כמותי.
בתמורה העניק לי ברוחב לבו את החופש להיפגש בגפי עם כל העולם ואשתו. כשנשאלתי, "איפה הבעל שלך?" הייתי מספקת תשובות שהרימו גבות. הדרישה החברתית, שלפיה העולם הוא תיבת נוח שאליה נכנסים זוגות־זוגות, לא חלה עליי. הגבות שבו לגבולן, מכריי התרגלו לראותי בגפי, עד כי היה מי שהעלה את הסברה שהבעל שלי וירטואלי בכלל, המצאה שלי, כמו חבר דמיוני.
בשנות נישואינו הראשונות עוד ניסיתי להתחנחן, לבקש שיבוא איתי, אבל עם הזמן השלמתי עם המצב. אני זקוקה להיות בין אנשים, בעלי לא, כל אחד וצרכיו, לא הכול חייב להיות צוזאמען, מילה שלמדתי ממנו כשהבהיר שזה שאנחנו יחד, לא אומר שהכול צריך להיעשות ביחד. הלכתי לאירועים חברתיים בלעדיו, ובשובי שמחתי לחזור לזרועות האיש שבחר בי מכולן. כצייד כישרונות, הוא ראה בי את מה שאיש לפניו לא ראה. אהבתי אותו כי גילה לי אהבה, ומשום שהיה ראוי לאהבתי יותר מכל גבר שפגשתי לפניו.
וכמו זמרת מקלחת, פינטזתי שיום אחד יבקע מגרוני קול גדול, אבל מה שיצא מפי היה רק צעקות על הבת המרדנית, שבגיל ההתבגרות החליטה לעשות הפיכה. על פי התסריט של הבת המלכותית, המלכה האם תודח, והיא תוכתר במקומה. הייתה לה אסטרטגיה מחוכמת: הפרד ומשול. היא תפריד ביני ובין אביה, וכך תעשה ככל העולה על רוחה. הטקטיקה שלה התבססה על מחקר עומק: מילדות הילדה ראתה שבכל הנוגע לחינוכה, הוריה אינם מגיעים לעמק השווה. ילדים קולטים הכול, זאת אומרת כל מה שקשור אליהם. אין להם מושג ששורשי מאבקי השליטה בין הוריהם עמוקים ומפותלים. בתמימותם הם רק חושפים את הבקיעים, מעלים אותם לפני השטח, אלא שהמאבק הנצחי בין נשים לגברים קיים מקדמת דנא, הרבה לפני בואם לעולם.
בתי המרדנית לא ידעה שהיא רק סטטיסטית בהצגה שנכתבה הרבה לפני שהיא פתחה את הג'ורה שלה. עוד ילדה מתבגרת עם הורמונים משתוללים, שרצתה שהכול ייעשה כדברה. היא לא רוצה ללכת לבית הספר, אז היא לא תלך, ושהוריה יריבו ביניהם על הדרך הנכונה לטפל במרדנותה. את הבקרים העבירה בשינה, בלילות, כשבעלי ישן שנת ישרים, שמעתי את צעדיה היחפים. פתיחת המקרר, צפצוף המיקרו, טלוויזיה דולקת. היא הסתגרה בחדרה הנעול, וכשיצאה ממנו, נתקפה זעם אלים שהופנה כלפיי. הילדה קיללה, התנפלה, דחפה, הטיחה לעברי כוס יין אדום שהתנפצה על הקיר. את הכתמים שנותרו על הקיר הצבע הצליח לכסות, אבל את האימה שאחזה בי איש לא הצליח להסיר.
"שנים את מייצרת את הריבים במקום למנוע אותם, ועכשיו את קוראת לי?" הפקיר אותי בעלי לזעמה.
כן, עכשיו אני קוראת לך, למי רצית שאקרא, למשטרה? מצדו, יכולתי לקרוא לפוטין ולקג"ב, העיקר שלא אערב אותו. אולי הבת המרדנית תגרום לי להבין שלהיות הורה זה לא אומר שאפשר להורות. צריך להסביר בהיגיון, לא להכריח. הוא לא הצליח לחנך את אשתו, אז עכשיו בתו הבכורה תעשה בשבילו את העבודה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם.
הצעתי לו שנלך לטיפול זוגי לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי. "תלכי לבד, את אוהבת לדבר, אני רק אפריע לך," אמר בעלי. לא הכול חייב להיות צוזאמען! את הכמיהה לחיי חברה משותפים אפילו לא חלמתי להעלות בטיפול הזוגי שאליו ביקשתי לגרור את בעלי, מה שהעסיק אותי באותו הזמן הייתה הילדה. טעיתי לחשוב שהמשבר קשור אליה. עוד לא הבנתי שהיא רק הטריגר שמפעיל את מנגנון ההרס של נישואיי. נישואי בוגרי הקורס לנהיגה פושעת!
"הלכתי לפגישה אחת לבד, והפסיכולוגית התעקשה שאביא אותך," ניסיתי שוב.
"נו, טוב, אם זה יעזור לנו עם הילדה, אבוא," הבעל עשה טובה.
מדי שבוע נפגשנו עם פסיכולוגית. כביכול, כדי לסייע בהתמודדות עם הבת. למעשה, כדי לנסות לאחות את הקרע ביני ובין בעלי. המוטו של הפסיכולוגית היה פשוט: בשביל לגרום לילדה להישמע לנו, עלינו לגבש חזית אחידה. נפלא, פשוט נפלא, איך לא חשבנו על זה קודם? חשבנו, ברור, כל צד חשב שיצליח לשכנע את השני, ומשהפסיכולוגית נכנסה לתמונה, חשב כל אחד מאיתנו שישכנע אותה. אלא שכדרכם של פסיכולוגים, היא הקפידה לא לתפוס צד, להיות מהאו"ם. או"ם שמום, מהניטרליות שלה לא יצא כלום.
מה עוד שמצג השווא הניטרלי לא היתל בבעלי המתוחכם. הרי חזית אחידה מול הבת, זה גם מה שהאישה שלו רוצה. הפסיכולוגית מוטה כי האישה שלו היא זו שהביאה לה את הפרנסה. תיאוריות קונספירציה למיניהן היו חביבות על בעלי, והוא היה בטוח שבפגישה הבודדת שבה לא נכח נרקמה ביני ובין הפסיכולוגית מזימה. הוא בא לטיפול כי אמרתי שהפסיכולוגית מתעקשת על נוכחותו, וכעת עליו להתמודד עם שתי נקבות, שלא מבינות שאין לו שום קשר ווט סו אבר לבעיות שלי עם הילדה.
כמה פעמים הוא יכול להגיד שענייני בית הספר היו באחריותי, ושבמבחן התוצאה כנראה לא עשיתי עבודה טובה? אילו רק נתתי לו לגדל את הילדה על פי דרכו, ומאפשרת לה להיכשל, הכול היה נראה אחרת. הוא נאלץ לזוז הצידה כדי לא לריב איתי לפני הילדות, נתן לי לגדל אותן כראות עיניי, וזו התוצאה. עם עובדות לא מתווכחים.
מתווכחים, ועוד איך. הטחתי בו שהעדיף לעמוד מהצד, כי היה לו נוח להתרכז בחייו. נראה לי מופרך לחשוב שאילו הייתי מניחה לילדה, היא הייתה אוהבת את בית הספר, כי מגיל צעיר היא סירבה לשתף פעולה עם כל דבר, מקלחת, התארגנות ליציאה, סידור בלגן, הכול נענה על ידיה באותה התשובה: "לא בא לי." האם הייתי אמורה להבליג ופשוט לתת לה לעשות רק מה שבא לה?
"תעזבי אותה," נהג בעלי לומר, בכל עניין, גדול כקטן. דומה להפליא ל"לא בא לי" של הבת. מה יכולתי לעשות? הרי מדי פעם מישהו היה צריך להטיל מרות, והיות שבעלי סירב למלא את התפקיד, לקחתי אותו על עצמי. הבעיה הייתה שכאשר הגיעה לגיל ההתבגרות לא יכולתי להתמודד לבד עם התקפי הזעם שלה, שהחליפו את ה"לא בא לי". חשבתי שהטיפול הזוגי יאחה את הקרע, ושנוכל לעמוד יחד מול הילדה, אלא שבמהלכו חילוקי הדעות רק החריפו. התייחסנו לפסיכולוגית כאל שופטת, כל אחד מאיתנו רצה שהיא תצדד בו, ובאופן לא מפתיע הטיפול לא נחל הצלחה.
באחד מרגעי השפל, והיו רבים כאלה, הודה בעלי שאלמלא חשש לאבד את הבית, היה מתגרש ממני. מקורי, ממש מקורי, כאילו שהמחשבה על גירושים לא חלפה במוחי. חלפה גם חלפה, אבל היות שבעלי היה המפרנס העיקרי, גירשתי אותה כגרש זבוב טורדני. לעתים ייחלתי למותי. ובמחשבה שנייה: אם כבר, אז שימות הוא. בעצם לא... אם הוא ימות, מי יפרנס אותי?! לחשוב מותר הכול. "את יודעת, אם אמות, תצטרכי להתמודד איתה לבד," בעלי סינן. קורא מחשבות, הבעל המוזר שלי, אימא'לה. מרוב מבוכה מכך שנתפסתי על חם, התגלגלתי מצחוק, שהציף אותי גל חיבה כלפיו. האריה אמנם לא הגן עליי מההתקפות האלימות של בתי, אבל היה היחיד עלי אדמות שחלק עמי את הדאגה הכנה לשלומה. טום הנקס נאחז בפחות. הכדור, שהנקס צייר עליו פרצוף כששרד באי נידח, הזכיר לי את בעלי. כמו הכדור המצויר, גם בעלי לא אמר דבר כשבתי השתלחה בי. כשהוא כבר פתח את הפה, זה היה בשביל לבדוק מה הצית את זעם הבת עליי. בגדול, הוא חשב שמדובר בזעם שהילדה צברה כלפיי במהלך השנים. בקטן: בעלי ביקש לדעת מה עשיתי לה הפעם. הוא לא הבין שהיא מוציאה עליי כעס פשוט משום שאני שם, קיימת, לא דמות מצוירת. מדברת, זזה, מזיזה דברים, מרעישה, מתנהגת, רחמנא ליצלן, כאילו זה הבית שלי. בעלי, גם כשהיה נוכח, התנהג כאילו אין לו קשר למה שקורה בבית. לדבריו, משום שלא רצה להיכנס איתי לעימותים, שרק היו מסלימים את המצב.
הבית כבר לא היה מקום בטוח עבורי. הסתובבתי בו בפחד, בייאוש. ובאותה תקופה קומתי הייתה שפופה גם מחוצה לו. כאילו העולם כולו מתנכר אליי. למי אפנה כשהבעל שלי חובר נגדי? ובאופן תמוה עוד אהבתי את בעלי. בין הסערות ניהלתי עמו מגעים בין הסדינים. המגעים הקהו לפרקים את הכאב, אבל כשהאור עלה, אוהב הפך לאויב. הבעל חבר לבת, ששאפה להדיח אותי מכל סמכות. את הילדה עוד הבנתי, נערה מרדנית מלאת זעם לא רוצה שיגידו לה מה לעשות. את הבעל שלי הבנתי פחות ופחות. איזה בעל עומד מהצד כשבתו מרימה יד על אשתו? מאשים את האם, במקום לחנך את הבת?
הדברים הגיעו לידי כך שהבעל שלי כינה אותי "אם מתעללת". אני חוזרת, מ־ת־ע־ל־ל־ת. די היה בכך שארים עליה את הקול בתגובה לבקשתה, הלגיטימית לדעת בעלי, שאצא מחדרה, כדי שאתפס בעיניו מתעללת. ואם הילדה ביקשה שאצא מחדרה ולא יצאתי, זה כבר נחשב למגה־התעללות, לא פחות. לא היה טעם לומר לו שהוא פשוט יצא מדעתו. הבעל המטורלל שלי האמין במה שאמר, וגם פוליגרף לא היה עולה על השקר.
אלוהים אדירים, נבהלתי, הבעל המטורלל שלי תופר לי תיק.
