פרולוג
אהובתי,
לכי איתי בגשם. נקי אותי בערפל הסמיך.
תני לי לחבק אותך כל הלילה מול משב הרוח.
אני ממתין לך. משליך מטבעות... מביע משאלות.
אני מייחל רק לך. תמיד לך.
חזרי אליי.
אלחם למענך. אלחם למעננו.
בקשי גם את אותי... ואממש את משאלתך.
קנזי
נייר הקלף המרופט רך בין אצבעותיי, שחוק וישן. אני יודעת שהוא בחר את מרקם הנייר הזה ואת צבע הדיו בקפידה, כי הוא יודע כמה זה חשוב לי. כי הוא מכיר אותי כפי שאיש לא הכיר ולא יכיר.
אני קוראת את המילים שלו שוב ושוב. זמן רב אחרי ששיננתי אותן והן נצרבו בליבי ובנשמתי, אני ממשיכה להחזיק את הפתק הכתוב בכתב ידו ומביטה במילים עד שהן מיטשטשות. אני שומעת את קולו אומר אותן. עמוק ובכל זאת רך וחושני. פראי.
אני אוהבת לגעת בנייר שאני יודעת שהוא החזיק בידיו. הידיים שפעם חיבקו אותי, ליטפו אותי והציתו בי תשוקה ותאווה שאני לא שוכחת. וגם לא רוצה לשכוח.
הריח הקלוש של האפטרשייב שלו עולה מהנייר. או אולי פשוט כמהתי אליו עד כדי כך שדמיינתי אותו. כך או כך, הוא מנחם ומעיר זיכרונות.
כשאני קוראת את המילים שלו, כל רגשותיי תוססים בקרבי כמו חומצה על פצע שלא החלים. הוא החצי השני שלי. האיש שבזכותו ליבי פועם. האיש שגורם לי להרגיש כל רגש אפשרי — וקצת יותר. האיש שחיבק אותי ואהב אותי כמעט בכל רגע ורגע בחיי. אין לי עבר בלעדיו ואין לי עתיד בלעדיו. בפשטות — הוא כל עולמי. אין סיכוי שאוכל להשתחרר מאהבה כמו שלנו. תמיד נהיה שייכים זה לזה. תמיד ידעתי את זה. אני מותשת מהמאבק, מההכחשה, מההסתרה, ואני בטוחה שגם הוא.
ועכשיו, אחרי הדממה הממושכת... הוא עדיין אוהב אותי. הוא עדיין מאמין בנו. והמילים שלו מבטיחות לי שהוא מוכן להפוך את העולם למעני. למעננו.
הגיע הזמן שאחזור הביתה לאהבתי ולליבי. הזמן יקר, ואני לא רוצה לוותר יותר.
פרק 1
קנזי בת יום
תורן בן חמש־עשרה
"אני רוצה שתהיה הסנדק שלה," אומר אשר כשהוא מניח את התינוקת הרכה בזרועותיי. אני נאלץ להתיק את מבטי מעיניה המכשפות כדי להסתכל אליו מהכיסא שבו אני יושב ומערסל את התינוקת.
"אני?" אני מחזיר את מבטי אל אמבר השוכבת במיטת בית החולים ומחייכת אליי בחיוך יגע אך כן.
"כן, אתה," שניהם אומרים בו־זמנית. "בלעדיך לא היינו נפגשים," מוסיפה אמבר ותופסת את ידו של אשר. "ולא היינו מקבלים את התינוקת היפהפייה הזאת. אנחנו יודעים שאתה תמיד תגן עליה."
"זה נכון, אחי. מעכשיו אתה דוד תור."
אני דוד. ושני החברים הכי טובים שלי הורים. וכולנו בני פחות משש־עשרה.
אבל קנזי אליסטר ולנטיין תשנה את כולנו לתמיד. היא תזדקק לנו.
"וואו, לכבוד לי, חברים. ברור שתמיד אהיה כאן בשבילה."
אני מדחיק את הדקירה בקרבי. לא השגתי את הבחורה... אבל השגתי משהו הרבה יותר טוב משציפיתי. מתנה בצורת יד קטנטנה שעוטפת בכוח את אצבעי, עיניים ענקיות כמו אבני חן שמביטות בעיניי כאילו אני האדם הכי מדהים בעולם הזה, והצצה ראשונית על חיוך שכבר ידעתי בוודאות שיהיה עוצר נשימה.
באותו רגע נולד חיבור.
זהו זה.
היא כבשה אותי.
האחיינית שלי.
בת הסנדקות שלי.
אהבת חיי.
קנזי
אני יורדת מהאופנוע ומעבירה את אצבעותיי בשערי שמגיע עד הכתפיים, בניסיון להתיר את הסבך. הרוח הצולפת באכזריות הפכה את התסרוקת שלי לפקעת של עשב תוך פחות מחמש דקות על האופנוע. הוא תופס במותניי, מאמץ אותי אליו ומשאיר על שפתיי נשיקה יבשה בטעם של אבק דרכים.
"קנזי!" קול עמוק רועם מקצה שביל הגישה ומקפיץ את שנינו. "אם אראה את התחת שלך על האופנוע הזה שוב, תהיי בצרות צרורות."
ג'ייסון ממהר למשוך את ידיו שפילסו את דרכן לישבן שלי. "לעזאזל, זה אבא שלך?" הוא שואל בלחש.
אני נאנחת ומנידה בראשי. אבא שלי הוא לא טיפוס שמרים את הקול. אלא אם כן הוא שר על הבמה, כמובן. אבל לא בשביל הגישה. ולא עליי. "לא, זה רק דוד שלי."
ג'ייסון מצמצם את עיניו אל תורן לפני שעיניו שבות אליי.
"זה לא הבחור שיש לו מוסך אופנועים בעיר? אני חושב שקניתי ממנו את האופנוע שלי."
"כן... אבל אנחנו לא באמת קשורים. הוא החבר הכי טוב של אבא שלי."
תור מתקדם בשביל הגישה לעברנו, ומגפי העור השחורים שלו הולמים בכבדות על האבן. עיניו נעוצות בבחור שזה עתה הניח עליי את ידיו. "אתה שומע אותי?" הוא מצביע על ג'ייסון וזרועותיו השריריות והמקועקעות בולטות באיום. "אני לא רוצה שהיא תעלה שוב על האופנוע הזה."
"כן, אדוני," עונה ג'ייסון, מחוויר.
"כדאי שאכנס לפני שיתחיל לצאת לו קצף מהפה," אני תולה את רצועת התיק על כתפי. "תבלה הערב במסיבה."
"חבל שאת לא באה איתי." הניצוץ המתגרה בעיניו והגבה המורמת מרמזים על יותר ממסיבה. אני אמורה לקפוץ על המציאה, כי הוא אחד הבחורים הכי חתיכים בשכבה, אבל הוא נראה הרבה יותר מעניין מרחוק. לפני שמגלים שהוא לא יודע לנשק ושכישורי השיחה שלו שואפים לאפס. אני מעדיפה להישאר בבית ולקרוא ספר או לבלות עם החברים של אבא שלי שמגיעים הערב למדורה.
"אני באמת לא יכולה, ג'ייס, מצטערת." ממש לא מצטערת. "אתקשר אליך."
לפני שג'ייסון מספיק לענות אני עולה בשביל הגישה המרוצף אבנים, וכשאני חולפת על פניו של תורן עיניי יורות בו חיצים.
"היי, תקשיבי לי," הוא מסתובב ומדביק את צעדיי ברגע שג'ייסון יוצא אל הכביש. "הילד הזה רק קיבל רישיון. לא עולים על אופנוע עם מישהו שבקושי יודע לרכוב. הוא מגושם מדי. את עלולה למות. את יכולה לנסוע איתי או עם אבא שלך או עם הדודים שלך, אבל לא עם איזה ילד."
"נסעתי עליו משהו כמו עשרה קילומטרים בדרך מבית הספר הביתה. תפסיק לצעוק עליי. אתה לא אבא שלי," אני מטיחה בו.
"אני מספיק קרוב. אני רציני, תתרחקי מהאופנוע הזה."
"בסדר, דוד תור. אל תתנפח."
"אני ממש לא מתנפח. בינתיים." אנחנו מתקרבים הביתה, והוא מקדים אותי ועולה במדרגות המרפסת האחורית כדי לפתוח בשבילי את הדלתות הצרפתיות שמובילות למטבח. בפנים, על האי המרכזי המחופה בגרניט, ניצבות בשורה שקיות עם מצרכים מהסופר. פעמיים בחודש אבא שלי אוהב להזמין את חברי הלהקה שלו וחברים אחרים לבלות ערב בחצר. מדליקים מדורה, אוכלים, שותים משהו, שוחים בבריכה וגם מנגנים קצת. תורן בדרך כלל מביא את האוכל והאלכוהול ומסדר הכול.
אני אמורה לעזור לו לשים דברים במקום, אבל אני לא במצב רוח מתאים. אני רק רוצה להיות לבד ולכן אני נעלמת במסדרון, עולה במדרגות לחדר השינה שלי וסוגרת את הדלת מאחוריי. אחרי שאני חולצת נעליים, אני קורסת על המיטה ומביטה בתקרה המקומרת. עוד חודש לסיום התיכון שלי ואז אוכל לברוח מהדרמות, מהחברים המזויפים, מהמסיבות רוויות האלכוהול ומהבחורים הממששים שלא יודעים להתנשק.
מה אעשה אז? אין לי מושג. אני רק יודעת שאני רוצה לברוח מבית הספר ומהאנשים שבו.
אני לא משתלבת ביניהם. מעולם לא השתלבתי. ההורים שלי היו בני חמש־עשרה בלבד כשנולדתי. הם עדיין היו בתיכון בעצמם ולמדו באותו בית ספר שאני מסיימת עכשיו. חלק מהמורים שלי לימדו גם אותם, וברור שכל הצוות יודע את זה. קצת מוזר לחשוב שאמא שלי הייתה בהיריון איתי, וישבה באותן כיתות שבהן אני יושבת עכשיו. אולי לכן אני חכמה כל כך — למדתי בתיכון עוד כשהייתי ברחם.
נולדתי למשפחה של אנשים מפורסמים למדי. סבא שלי הוא זמר וכותב שירים פופולרי משנות השבעים, וסבתא שלי היא סופרת רומנים רומנטיים שכתבה יותר ממאה ספרים, עשרים מתוכם עובדו לסרטי טלוויזיה. ההורים שלי הקימו להקת רוק בגיל שבע־עשרה והפכו למוזיקאים מפורסמים. הלהקה של אבא שלי, אפר וגחלים, כוללת היום את שלושת אחיו ועוד שני בני דודים. גדלתי בתוך כל זה. כבר בגיל עשר צירפו אותי לסיבובי הופעות באוטובוסים, הופעות רועשות, סמים ודרמות. אבל למרות הכול, הייתי עטופה באהבה. הייתי התינוקת של כולם, באמת. כולם טיפלו בי. נחשפתי לכל המתרחש, ולא מפני שההורים שלי היו מזניחים או חסרי אחריות, הם פשוט רצו שאהיה חלק מכל דבר שעשו. הם חשפו אותי לדברים לפני שבאמת יכולתי להבין אותם, עד שעם הזמן הדבקתי את הפער וצללתי פנימה. אני חושבת שזה גרם לי להתבגר מוקדם מהרגיל, ולכן הרגשתי שיש פער ביני ובין בני גילי.
תוך זמן קצר הבנתי שיש אנשים שרוצים להיות לידי רק בגלל מי שאני מקושרת אליו. ילדים העמידו פנים שהם חברים שלי כדי לקבל כרטיסים להופעות, חולצות ממותגות, חתימות או סתם לנסות לראות מה קורה בתוך הבית שלנו — שהוא אולי גדול ויש בו אולפן הקלטות קטן בקומה התחתונה, אבל לא קורה בו שום דבר מלהיב במיוחד. בנים העמידו פנים שאני מוצאת חן בעיניהם כדי שאעביר קלטות דמו לאבא שלי, או כדי לפגוש את הנשים הסקסיות מהלהקה של אמא שלי, שוגר קיס. והתלמידות בתיכון קיוו שיוכלו לפגוש את הדודים החתיכים שלי שהיו כוכבי רוק או גרוע מזה — את אבא שלי. אף פעם לא ידעתי על מי אני יכולה לסמוך או מי רוצה להיות חבר שלי באמת. אז חוץ מלבלות עם חברתי הטובה קלואי ועם אחותו הקטנה של אבא שלי, ריין, בעיקר נשארתי בבית וביליתי עם המשפחה שלי, הלהקה והחברים שלהם. איתם תמיד הרגשתי נוח.
הכיס שלי רוטט, ואני מוציאה את הטלפון וקוראת במסדרון.
קלואי: ג'ייסון אומר שאת לא באה הערב?
אני: לא. לא במצב רוח למסיבה.
קלואי: נו, באמת! יום שישי היום (: ג'ייסון ממש מחבב אותך.
אני: אה...
קלואי: אל תפשלי! את יכולה לאבד את הבתולים איתו! אפילו אני הייתי עושה לו טובה!
אני לא יודעת איזו טובה היא הייתה עושה לו ולא מבינה למה היא כותבת כאילו היא סבתא של מישהו, אבל זה לא משנה. אני מקבלת אותה כמו שהיא כי אני אוהבת אותה. התחברנו כבר ביום הראשון של כיתה ג'. אותה הביאו שתי האמהות שלה, ואותי הביא אבא שלי, שכבר היה מכוסה בקעקועים ומעוטר בשיער שהגיע כמעט עד למותניים. מה שנכון גם היום. קלואי ואני התחברנו כי היינו שונות מכולם, ואילו שאר הילדים התרחקו מאיתנו כאילו היינו מופע הזוי בקרקס.
אני: מספיק לדבר על הבתולים שלי. את אובססיבית.
קלואי: בסדר. בואי למסיבה. אני אהיה שם. יהיה כיף. את לא יכולה לשבת בבית כל הזמן.
אני: באמת שלא מתחשק לי הערב.
קלואי: כל בחורה במסיבה תנסה להשכיב את ג'ייסון.
אני: אנחנו יוצאים רק שבועיים. לא מזיז לי מה הוא עושה או את מי הוא עושה.
קלואי: חבל, כדאי מאוד שיזיז לך! אסמס לך אחר כך. אוהבת אותך, מותק!
אני: אוהבת אותך גם.
לא מעניין אותי להצטרף למרוץ איבוד הבתולים לפני סיום התיכון, ואני ממש לא רוצה להיות סימן גולגולת על חגורה של בחור שרוצה להפגין את הצלחותיו לפני שהוא נוסע ללמוד באוניברסיטה. עד כה הנשיקות של ג'ייסון לא גרמו לי להרגיש משהו מיוחד. בינתיים אני שמחה לחיות דרך הספרים הרומנטיים שסבתא שלי שולחת לקורא האלקטרוני שלי, אם כי די עצוב לי לחשוב שהנשיקות בספרים מלהיבות הרבה יותר מהנשיקות במציאות.
מוזיקה, צחוק וקולות מעירים אותי מהשינה שבה שקעתי אחרי שסימסתי לקלואי — לפני כמעט ארבע שעות. אני מופתעת שאבא שלי לא העיר אותי כשיצא מהאולפן, אבל מתברר שהוא לומד לכבד את הדלת הסגורה שלי.
אני מתיישבת, מביטה בטלפון ורואה שיש לי עוד מסרון שהגיע לפני שעה.
ג'ייסון: אני במסיבה. רוצה שאבוא לקחת אותך? במכונית, כמובן (; יהיה כיף.
אני ממהרת לענות:
אני: תודה אבל אני בסדר. די עייפה הערב. אתקשר אליך מחר.
ג'ייסון: ;-( בסדר. אבל כדאי מאוד שתתקשרי. ;-)
אני לא מבינה למה אני כל כך מתאמצת להתחמק ממנו ולא יכולה פשוט ליהנות בחברתו. הוא חמוד ורוב הזמן נחמד. הוא מקובל. כולם אוהבים אותו. אני לא חושבת שהוא מנצל אותי כדי להשיג כרטיסים להופעות, וזה יתרון גדול. אולי זה פשוט כי עדיין לא ברור לי אם הוא רוצה לעשות עליי וי או שהוא באמת מחבב אותי. הנשיקות שלו משעממות רצח, אבל אני מניחה שיוכל להשתפר בהן עם הזמן. אולי הוא סתם לחוץ?
ואולי זאת אני.
אני נועלת נעלי התעמלות, יורדת למטה דרך המטבח ויוצאת מהדלתות הצרפתיות אל המרפסת שמובילה לחצר האחורית שלנו. השמש שקעה, אבל החצר מוארת במנורות חצר שונות שמשתלבות בנוף. יש שם פנסי במבוק פזורים, אש ממדורה בוערת וזוהר כחול שבוקע מהבריכה שכרויה בתוך האדמה.
זה לא סוד שלאבא שלי יש המון כסף, כי הלהקה שלו מצליחה מאוד והם השיגו את זה בעבודה קשה. שום דבר שקשור לאבא שלי, או להתנהגות שלו על הבמה, מעולם לא הביך אותי. הוא לא שותה, לא משתמש בסמים ולא מזיין מהצד. הדודים שלי בלהקה ידעו כמה רגעי טירוף לאורך השנים, אבל לא אבא שלי. הוא תמיד בסדר.
האם אני מפונקת? לא ממש. כדי שאבא שלי יקנה לי מכונית כשאסיים את הלימודים, אני אהיה חייבת לשמור על ציונים טובים ולעבוד כדי לשלם על הדלק והביטוח. יש לי כרטיס אשראי זהב עם מסגרת שתאפשר לי כנראה לקנות אי קטן, אבל אני לא מנצלת אותו לרעה. אני מכבדת את אבא שלי ואת האמון שנתן בי כך שלא אשתולל בקניון ואקנה איפור ונעליים בחמשת אלפים דולר. אני מאמינה שאמון הוא מתנה שמישהו מעניק לך. כמו אהבה. אמון ואהבה מלמדים שמישהו אומר אני סומך עלייך. ואני מעריכה את המשמעות שיש לזה, יותר מאשר דברים חומריים. אני מעדיפה אמון על פני נעליים. תמיד.
כעשרים אנשים מסתובבים בחצר שלנו. חלקם ליד המדורה, אחרים ליד שולחנות במרפסת, יש כאלה שיושבים בגזיבו ומנגנים בכלי נגינה אקוסטיים ושרים. אבא שלי עומד ליד הגריל המפלצתי שבנוי בפטיו האבן והופך סטייקים והמבורגרים.
"היי, ילדונת, רעבה?" הוא שואל כשהוא רואה אותי.
"לא, אולי אחר כך."
"יש סלט." הוא מצביע על השולחן שעליו מבחר פירות וסלטים בקערות הגשה.
"אוכל אחר כך. אני לא ממש רעבה."
הוא ממצמץ אליי למשך כמה רגעים. "את מרגישה טוב?" פניו עוטות מבט של אין לי מושג מה לעשות עם מתבגרת שאולי לא מרגישה טוב או שסתם יש לה מצב רוח.
אני מחייכת, נוגעת בזרועו ורוכנת לנשק את לחיו. "אני בסדר, אבא. אכלתי גלידה בדרך מבית ספר."
הוא נסוג מחום הגריל ומסיט ממצחו את שערו החום והגלי. "עם הבחור הזה, ג'ייסון? על אופנוע?"
לעזאזל עם תורן והפה הגדול שלו. "כן. אבל נסענו רק מבית הספר. זה לא כזה רחוק. ומה נסגר? תור חייב לספר לך על כל דבר שאני עושה?"
"לא, רק על הדברים המטומטמים." הוא מחייך אליי. "אבל הוא צודק. תתרחקי מהאופנוע. אנחנו לא רוצים שיקרה לך משהו."
אנחנו. מרוב שכולם מגדלים אותי — אף אחד לא מגדל אותי.
אבא שלי לא בקשר זוגי עם תורן. הוא מאוהב ומחויב במיליון אחוזים לאשתו — אמא שלי — אהובת נעוריו. אבל היא איננה, ואבא שלי הוא כוכב רוק בן שלושים ושתיים עם נערה בת שבע־עשרה שמנסֶה להתנהג כאילו הוא לא שבור ואבוד ועל סף אובדן עשתונות. אבל אני יודעת את האמת. הוא חושש שמשהו יקרה גם לי. שאהיה כאן רגע אחד, וכעבור שנייה איעלם. ואני ממש לא מאשימה אותו על שהוא מרגיש ככה, כי גם אני מרגישה אותו דבר.
מי שמאבד אדם אהוב בלי הסבר, בלי אפשרות לסגור מעגל, בלי סיום — נתקע בלימבו מייסר. לא יודע אם להיאחז בתקווה שהכול ישוב לקדמותו או להיכנע לאבל ולהשלים עם האובדן. לכן הוא מתנודד בין שני הקצוות ועלול לצאת מדעתו.
אני נושמת עמוק. אני לא מצליחה לחשוב או לדבר על אמא שלי בלי לעבור התמוטטות בעצמי, לכן החלטתי לחיות בהכחשה ולא להתמודד עם כלום. היא פשוט הלכה. כאילו יצאה לחופשה ארוכה בלי גישה לטלפון נייד. ככה יותר קל לי.
"אוקיי. בלי אופנועים יותר, אבא. אני מבטיחה." לא אכפת לי להרגיע את מגננת היתר שלו כי לא מגיע לו לחוות לחץ מיותר בחייו.
כתפיו הרחבות מתרפות שוב והוא מחייך אליי בצורה שמאירה את פניו ומרככת את מבטו. זה החיוך ששמור רק לי ולאימי, וממס את ליבי. אבא שלי הוא גבר יפהפה במיוחד, שניחן ביופי שגורם לנשים לעצור וללטוש בו מבטים בלסת שמוטה ובלב הולם. יש כאלה שאפילו מבקשות לגעת בשערו הארוך או בזרועותיו המקועקעות, ויש אחרות שרק רוצות שיביט בהן כדי שיוכלו להציץ אל עיניו העצובות. זה לא יופי שסתם רואים, זה יופי שמרגישים. כמו רוח חמימה שמלטפת את הנשמה. כך תיארה אותו עיתונאית שראיינה אותו.
אני ממלאת צלחת קטנה בפירות כדי לשמח אותו, ואז מאתרת את תור שיושב לבדו על שולי הבריכה. אני חוצה את החצר ועוצרת ליד אחת הצידניות כדי לקחת בירה. ליד הצידנית יושב על כיסא נוח גיטריסט מלהקה מקומית אחרת. כנראה כדי שלא יצטרך לקום כשירצה לקחת עוד משהו לשתות. איזה עצלן.
"מה קורה, פין?" אני מנערת את הקרח מהבקבוק.
הוא מטה את הבקבוק שלו אליי בתגובה. "קנזינגטון."
"אתה שומר על הבירה?" אני מתגרה.
"אולי. את לא שותה את זה, נכון?" הוא מביט בי בחשדנות. "בפעם האחרונה שבדקתי לא היית בת עשרים ואחת, ילדונת."
"לא, זה בשביל תורן."
גיחוך עולה על שפתיו. "טוב, אם את כבר בתפקיד המלצרית, אשמח לסטייק רייר עם צ'יפס."
"ניסיון יפה, פין."
הוא צוחק ומשליך עליי צ'יפס כשאני מתרחקת.
תורן עדיין יושב על האדמה ומביט אל הבריכה כשאני מתיישבת לידו ומשכלת את רגליי. הבריכה מחוממת אבל אף אחד עוד לא נכנס. אנחנו עדיין בראשית האביב, וקצת קריר לשחייה מבחינת רוב האנשים. כמה עלים סוררים צפים על פני המים בשלווה. מוצא חן בעיניי שהם פשוט צפים להם ללא משקל או מאמץ, לא שוקעים ולא מתעופפים ברוח. אני רוצה להיות עלה.
אני מושיטה לתור את הבקבוק הקר, והוא נוטל אותו מידי ומשתמש במחזיק המפתחות שלו כפותחן.
"חשבתי שאת כועסת עליי." הוא שותה לגימה ארוכה לפני שהוא מלכסן אליי מבט. אני מבינה למה ג'ייסון פחד ממנו. מבחוץ תור נראה קשוח. הוא חיית אדם, ואין עליו גרם של שומן. הוא רחב ונוקשה עם קעקועים שמכסים את שתי זרועותיו מהצוואר ועד מפרק האצבע. יש לו שיער חום גלי שגולש על כתפיו החסונות, והוא בדרך כלל אוסף אותו בקוקו קצר כדי להסיט אותו מפניו כשהוא עובד וכשהוא רוכב על האופנוע. הוא ידוע לשמצה במשקפי השמש הכהים שהוא מרכיב כדי לסוכך על עיניו הכהות עוד יותר, והאופנוע החביב עליו הוא הארלי ישן שיוצר בהתאמה אישית ושואג בכביש ברמה כזאת שאם הוא קרוב אליך אתה לא יכול לשמוע את המחשבות של עצמך. אבל מבפנים תור תמיד שקט. מהורהר. הוא נדיב ורחב לב. קלואי כינתה אותו "אורגזמה מהלכת על שתיים". אני חושבת שבזמן האחרון היא אובססיבית לסקס.
אני מניחה את קערת הפירות שלי בצד. ""ככה אתה מכיר אותי?""
"לא הייתי צריך להביך אותך מול החבר שלך."
הוא מעביר לי את הבקבוק ואני לוגמת. אני לא אוהבת את טעם הבירה, אבל אני לוגמת פה ושם וחושבת שאולי יום אחד זה ישתנה ואיהנה ממנה כמו כולם. לא. הטעם עדיין דוחה.
"הוא לא חבר שלי."
"באמת? די התלהבת ממנו לפני כמה שבועות. אני זוכר פרצי צווחות וריקוד עליז כשהוא הזמין אותך לצאת."
אני נאנחת במבוכה קלה בגלל הפלשבק הצבעוני הזה ומחזירה לו את הבירה. אצבעותינו נפגשות על הבקבוק הרטוב והקר. "נכון, עד שלמדתי להכיר אותו. אין בינינו כלום. אני לא מרגישה כלפיו שום דבר. אין בו שום דבר מעניין. הוא פשוט... בלעכס." אני מעמידה פנים שאני מצטמררת.
הוא צוחק ומנענע את הראש. "אז זה כנראה מידבק. כי זה בדיוק מה שליסה אמרה לי לפני כמה ימים."
"נפרדתם?"
"לא באמת היינו יחד, קנז. סתם בדקנו לאן זה יכול להתקדם. מיששנו את הדופק."
אני בוחרת תות גדול ועסיסי מהצלחת ונוגסת בו. "מה היא אמרה?"
הוא מביט בשמים רגע לפני שהוא עונה. "בואי נראה. האמת היא שהייתה לה רשימה שלמה. היא אמרה שאני לא נותן מספיק. שאני לא מְתַקְשר מספיק. שאני קר ומסוגר מדי. שאני שקט מדי. שאני עובד יותר מדי. שאני לא מחייך ושאני לא יודע להתלבש." הוא מושך בכתפיו. "שמעתי כבר את כל זה יותר מפעם אחת."
"אתה לא קר, דוד תור. ממש לא. אתה פשוט לא הטיפוס שמדבר סתם כדי לדבר. אתה מדבר כשיש לך משהו להגיד. ואולי היא סתם כועסת כי אתה לא אומר את מה שהיא רוצה לשמוע."
"מסתבר שאף פעם אין לי הרבה מה לומר, וכשאני אומר, זה אף פעם לא מה שהן רוצות לשמוע. היא אמרה לי בערך אותו דבר." הוא מרים את סנטרו ומסמן קדימה. עיניו מתמקדות בסידני שמדברת עם אבא שלי. שערה הארוך והאדמוני גולש על גבה כאילו היא איזו בתולת ים. דודה סידני היא נגנית הבס בלהקה של אמא שלי והחברה הכי טובה שלה. ובשתים־עשרה השנים האחרונות היא לפעמים בת הזוג של תורן, ולפעמים לא. בעיקר לא.
אבל לאחרונה אני רואה אותה בתור האישה שמאוהבת באבא שלי ולא מצליחה להסתיר את זה.
כן, ברוכים הבאים לאופרת הסבון שנקראת החיים שלי.
"גם סידני אמרה את זה?" אני שואלת.
"סידני אמרה הרבה דברים לאורך השנים, אבל שנינו יודעים מה עומד מאחורי כל מה שהיא עושה ואומרת. אני פשוט לא הוא. אני לא מחייך כמוהו, אני לא מדבר כמוהו. אני לא מצחיק אותה כמוהו, אני לא עשיר כמוהו. ואף פעם לא אהיה מוצלח כמוהו. בלה, בלה, בלה. מבחינתה אני בסך הכול מכונאי מלוכלך שרודף אחרי חיות." הוא שותה את הבירה שלו, ואני מצטערת שנתתי לו אותה.
"הוא לא רוצה אותה, דוד תור," אני אומרת בשקט ומנסה להרגיע אותו. "אין לו שום עניין בה מלבד בתור ידידה."
"אני יודע את זה. פאק. כולם יודעים את זה. אבל זה לא משנה את מה שהיא מרגישה."
"אולי שניכם יכולים לעבוד על זה? עברו כמה חודשים מאז שנפרדתם. אולי היא מרגישה אחרת עכשיו. לפעמים צריך לאבד משהו כדי להעריך אותו, אתה מבין? היא יודעת שיצאת עם ליסה. אולי זה גרם לה לפקוח את העיניים קצת. קנאה היא גורם מדרבן."
חיוך מתפשט על פניו. "את חכמה, קנז. אבל הרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה ועשתה תאונה. אני לא רוצה מישהי שמאוהבת במישהו אחר. לעזאזל עם זה."
אני מסכימה. "אני לא מאשימה אותך. מגיע לך הרבה יותר. היא טיפשה."
קשה לאהוב כל כך הרבה אנשים, לרצות לראות אותם מאושרים, אבל גם לא לחבב אותם בגלל דברים שהם עושים. אמא שלי הייתה מתאכזבת מכך שסידני רודפת אחרי אבא שלי וגורמת לתור להרגיש שהוא לא מספיק טוב. אני רוצה לראות את אבא שלי מאושר שוב, ואף על פי שאני מעריצה אותו על שנשאר מחויב לאמא שלי, אני תוהה כמה זמן ייסר את עצמו ולא יאפשר לעצמו להתקדם הלאה. אבל אני לא רוצה שהוא יעשה את זה בעזרת סידני. לא כי אני לא מחבבת אותה, אני כן. אלא שזה מעוות מדי. היא החברה הטובה ביותר של אשתו וגם האקסית של חברו הטוב.
אני חיה בים עמוק, אפל ומבלבל של אנשים. חלקם כוכבי ים וחלקם אולי כרישים. ואני פשוט משייטת לי על הרפסודה, צופה ולומדת.
אני משפשפת את זרועותיי החשופות, מרימה את ברכיי אל חזי וצופה באבי מתרחק מסידני ולוקח את הגיטרה האקוסטית שלו לגזיבו כדי להצטרף לשאר ולנגן שירי רוק ישנים. היא לא הולכת אחריו. זה טוב.
"קר לך?"
"קצת." אני עונה. "כשהרוח נושבת נעשה קצת קריר."
הוא מוריד את הסווטשרט האפור שהוא לובש על חולצת הטריקו ומוסר לי אותו. "הנה, תלבשי."
אני מהססת לפני שאני לוקחת ממנו. "אז לך יהיה קר."
הוא מקמט את מצחו, כאילו הוא מגניב מכדי להרגיש בקור. "אני בסדר. תלבשי את זה."
אני לוקחת ממנו את הסווטשרט, לובשת אותו ורועדת, אבל לא מהקור. חום גופו עדיין מורגש בבד והוא מחמם אותי כמו חיבוק. אני תוחבת את ידיי דרך השרוולים שארוכים לי מדי ומפשילה אותם.
"זה ענק. אבל תודה."
"את נראית חמודה. תשאירי אותו אצלך. תוסיפי לאוסף המתרחב."
אני צוחקת ונשענת על כתפו, והוא מניח את ראשו על ראשי לכמה שניות לפני שהוא מתרחק כדי לסיים את הבירה שלו.
אני אוגרת את החפצים של תור מאז שהייתי ילדה. חולצות, ספלים, מציתים ישנים, ז'קט הג'ינס הדהוי שלבש בתיכון, אולר קפיצי, כובעי בייסבול, חגורת עור ועוד חפצים אקראיים. לקחתי כל מיני דברים שפיתחתי כלפיהם אובססיה. רציתי שיהיו שלי רק כי הם היו שלו, והוא תמיד נתן לי אותם.
גם הוא אסף חלקים ממני. פשוט עדיין לא ידעתי את זה.
