1
זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה, שבה מילי הזמינה גבר להיפגש איתה לשתות משהו, ועכשיו היא עמדה לאחר. איחור ממש גדול, מביש. אלא שלא היה מדובר פה בסתם דייט רגיל. הפגישה עם האנטר אדיסון, עורך הדין המפורסם שמתמחה בגירושים, לא הייתה למען מילי עצמה אלא עבור אימהּ.
אימהּ של מילי אספה לעצמה בעלים לשעבר, כמו שאנשים אוספים בולים או מטבעות. ולמרבה הצער, כדי להיפטר מבעל מספר ארבע, יידרשו מטבעות רבים מאוד – כסף שמילי לא ממש יכלה להלוות לאימהּ, בשלב הזה. האנטר אדיסון לא היה עורך הדין הזול ביותר בלונדון, אבל הוא בהחלט נודע כטוב ביותר.
ובשביל אימהּ, מילי רצתה את הטוב ביותר.
מילי צעדה במהירות רבה ככל שיכלה, לכיוון בר היין שבו ביקשה את האנטר לפגוש אותה אחרי העבודה. היא לא דיברה איתו אישית, רק התכתבה איתו בהודעות טקסט. המחשבה על שיחה איתו בטלפון, אחרי הבליינד דייט הנוראי שהיה להם לפני חודשיים, מילאה אותה אימה. וכך גם הפגישה איתו, פנים אל פנים, רק שלא היא הייתה חשובה פה, אלא אימהּ. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שיהיה עליה לראות את אימהּ סובלת שוב, בגלל עוד איזה אקס נרקיסיסט ואגואיסט.
מילי הדפה ופתחה את דלת בר היין, נכנסה פנימה ומיהרה לסרוק במבטה את החלל, בחפשה איזה סימן להאנטר. זוגות וחבורות קטנות ישבו ליד השולחנות בחלק הקדמי, ולא היה אף גבר שישב שם לבדו. ברור, יהיה נדיר מאוד שמישהו יפה-תואר, עמיד ומתוחכם כמו האנטר יישב לבד, באיזשהו בר. היה לו מוניטין של פלייבוי שאוהב את החיים הטובים, וכמעט לא חלף שבוע מבלי שתמונתו הייתה מצולמת על ידי איזה צלם פפראצי, עם עוד איזה דוגמנית על יפהפייה שתלויה לו על הזרוע.
משום מה, בחודשיים שעברו מאז הבליינד דייט שלהם, לא התפרסם בעיתונים דבר על מעלליו המיניים של האנטר. יכול להיות שהחסינות שמילי הפגינה בפני כוח המשיכה המפורסם שלו פגעה טיפה באגו הנפוח שלו. ממש! לגברים מסוגו של האנטר יש אגו משוריין ברמות בלתי חדירות. אפילו ניסיון לשרוט קצת את האגו הזה יהיה כמו ניסיון לפצח אגוז ברזיל בעזרת נוצת טווס. סיכויי ההצלחה לגמרי אפסיים.
"איחרת." קול עמוק והחלטי, מלא נימת ביקורת, נשמע מאחוריה.
מילי חגה לאחור, ולמרות שנעלה עקבים מעוררי פחד גבהים, נאלצה למתוח את צווארה כדי לפגוש את עיניו החומות של האנטר אדיסון. קשה היה לא להרגיש קצת נבוכה, כשאת מוצאת את עצמך פנים אל פנים עם גבריות עזה כל כך. עם שלמות גברית עוצרת נשימה כזאת. גבה-קומה ורחב כתפיים, עם מבנה גוף רזה ואתלטי שמעיד על כוח ועל און. בגיל שלושים וארבע, הוא היה בשיא של חייו, וזה ניכר בהחלט.
וכל תא נשי בגופה התעורר והבחין בכך. "כן, אני יודעת. מצטערת, אבל – "
"משהו לא בסדר בטלפון שלך?" החיוך, שלא היה ממש חיוך, תאם בהחלט את הניצוץ הציני שעמד בעיניו.
מילי ספרה בליבה עד עשר, בניסיון להשתלט על תשוקתה לפלוט איזה מענה נוקב. מה היה בו בדיוק באיש הזה, שגרם לה להרגיש כה עצבנית, כה מתוחה, וכה... כה לוחמנית? הניסיון שלה עם גברים היה מוגבל מאוד. בעבר, היה לה רק מאהב אחד, ומאז שאהוב נעוריה ג'וליאן הלך לעולמו, לפני שלוש שנים, בתום מאבק ארוך עם סרטן המוח שממנו סבל, היא לא יצאה עם אף אחד.
טוב, אף אחד פרט להאנטר, בבליינד דייט האומלל ההוא, שהיה ממש אסון מהלך מתחילתו ועד סופו. אבל בעצם, היא רצתה לחבל בו. היא עשתה כל מה שהיה ביכולתה, כדי להפנות להאנטר כתף קרה ולשון מושחזת. היא לא רצתה לתת לחברים לשדך לה בחורים, ולא הייתה מוכנה "להמשיך הלאה" ולשכוח את ג'וליאן. היא לא הייתה מוכנה לתת לגבר שלא שמע אף פעם לא, מצידה של אף אישה, לפלרטט איתה ולהקסים אותה.
אבל עכשיו, היא הייתה זקוקה לעזרתו של האנטר, ולא הייתה לה ברירה אלא לבלוע את גוש הגאווה המחניק שעמד בגרונה, ו... הו, כמה מר שזה היה.
מילי מתחה את כתפיה והכריחה את עצמה להישיר אליו מבט. "האמת היא שכן. שכחתי לשים אותו לטעינה אתמול בלילה והסוללה התרוקנה לי, בדיוק אחרי שיצאתי מהעבודה... ואז היה איזה אירוע בטחוני עם התערבות של המשטרה, בדרך הנה, ונאלצתי לעשות עיקוף של איזה שישה רחובות."
בנעלי עקב ארורות, וחצאית עיפרון צרה וצמודה, היא רצתה להוסיף, אבל הצליחה לרסן את עצמה.
קשה היה להתרשם, אם הוא מאמין לה או לא. הבעת פניו כעת הייתה כמעט לגמרי לא ניתנת לקריאה, אם כי היה באופן בו עיניו נמשכו לרגע קצרצר לעבר פיה משהו שגרם לרטט לחלוף בצד האחורי של ברכיה.
"בואי, יש לי שולחן בחלק האחורי של המקום, עם קצת יותר פרטיות." לקולו הייתה נימה מצווה, שגרמה לה לרצות להתעקש למצוא מקום דווקא בחזית. כנראה שהוא היה סבור שהיא מתחרטת על כך שדחתה אותו בפעם הקודמת. כנראה שהוא חושב שהיא רוצה שחזור של הדייט שהיה להם.
אבל לא. ממש לא.
זה לא נועד להיות מפגש ידידותי נחמד. זה לא היה כלל דייט, משום בחינה שהיא. זאת הייתה פגישה, שהתקיימה כדי לשכנע אותו לסייע לאימהּ. אלא שבכל זאת, היא מצאה את עצמה צועדת אחריו בצייתנות, אל השולחן בחלק היותר שקט של הבר.
האנטר חיכה עד שהיא התיישבה ורק אז התיישב בעצמו בכיסא שמולה. היא הייתה מודעת לרגליו הארוכות שהיו כל כך קרובות לרגליה, מתחת לשולחן הקטן, והיא הקפידה להצמיד ביחד את ברכיה ולהסתובב טיפה ימינה, כדי להימנע מכל מגע מקרי. מילי הייתה מודעת גם לאופן בו ליבה הלם – הלמות עמוקה וכבדה שהדהדה באוזניה, כאילו דמה ביקש לשלוח מסר בפעימות סונאר. סכנה.
האנטר הרים אחד מתפריטי המשקאות והושיטו לכיוונה מעל לשולחן. "מה תרצי לשתות?"
מילי נטלה את התפריט והעניקה לו סקירה חטופה, לפני שהשיבה אותו לידיו. "רק מים מינרליים. תודה."
הוא השמיע קול חרישי של שעשוע וניצוץ חד הופיע בעיניו. "אל תגידי לי שהתחלת להתנזר משתייה."
מילי יכלה לחוש את הסומק הלוהט מתפשט על לחייה. היא שתתה שלוש כוסות יין במהלך הדייט שלהם, בנוסף לקוקטייל קטלני בעוצמתו, בניסיון לצלוח את הערב הנוראי. היום שבו נערך הדייט ההוא מהגיהינום היה גם יום השנה למותו של ג'וליאן, וכל שנה היא התקשתה לצלוח אותו – מה שגרם לחבריה לארגן לה את הבליינד דייט הזה, בתקווה שזה יסיח את דעתה ויעזור לה להותיר מאחוריה את האבל והצער. זה אכן הצליח להסיח את דעתה. לא היה בהאנטר אדיסון שום דבר שאינו מסיח את הדעת, אז וגם כעת. בעיקר כעת.
אלא שלא היה זה האבל, שהקשה עליה כל כך את היום ההוא.
זאת הייתה מילה אחרת שמתחילה ב-א'. אשמה.
מילי כיוונה את מבטה לאיזו נקודה מעל לכתפו השמאלית, במקום לפגוש את מבטו החודר. "לא. רק שכרגע, לא מתחשק לי אלכוהול."
האנטר סימן למלצר והזמין מים מינרליים למילי וג'ין עם טוניק לעצמו. ברגע שהמלצר הלך להביא את המשקאות שלהם, האנטר נשען אחורה בכיסאו בנינוחות מוחלטת שעוררה בקרבה קנאה סמויה. הוא היה לבוש בחליפה אפורה מהודרת, עם חולצה צחורה שכפתורה העליון היה פתוח מעל לעניבה עם המשבצות הקטנות האפורות-לבנות, מה שהעניק לו מראה רגוע ונינוח. הוא היה יפה-תואר להדהים עם שיער שחור קצר, אף ישר ופה שנראה כאילו עוצב ביד אמן – עם שפה תחתונה מלאה קצת יותר מהעליונה. זיפים של שעת אחר הצוהריים הכהו את עצמות הלסת החצובות שלו, ומסביב לפיו. וקו אמצע מודגש נמתח בין אפו לבין שפתו העליונה.
פה חושני...
מילי הזדקפה עוד בכיסאה, המומה מהכיוון של המחשבה התועה הזאת. לא היה לה שום עניין בפה שלו. היא הייתה מעוניינת רק במומחיות המקצועית שלו. וככל שתקדים לגייס אותה למען אימהּ, כך יהיה עדיף. אבל ברגע זה, היא התקשתה מאוד לגרום למוחה להיכנס לפעולה, להישאר הגיוני ורציונלי ולהיצמד למשימה. כל פעם שהוא הביט בה, פרפרים ורטטים התפרצו בבשרה, כאילו הוא סגר את המרחק אשר הפריד בין שניהם ונגע בה באחת מידיו הגדולות.
דבר אחד היא ידעה בוודאות – אסור לה להניח לו לגעת בה. זה ימחה סופית כל סיכוי שהיה לה, להעמיד פנים שיש לה איזו חסינות כלפיו.
"טוב, אז איפה היינו. שוב." מבטו של האנטר פתח בבחינה עצלה של פניה, ומשהו התהפך בבטנה. והאופן שבו קולו הושפל ממש טיפה, כשהוא אמר את המילה "שוב" גרם לשורשים של שערה לרטוט כאילו משהו פסע בצעדים קטנים, על קצה בהונותיו, על קרקפתה.
מילי ליקקה את שפתיה, שהיו לפתע יבשות נורא. היא החליקה בידיה את החצאית על ברכיה והשתדלה להתעלם מהאופן בו הדופק שלה החל לדהור. "אני צריכה להתנצל על האופן שבו התנהגתי, בפעם הקודמת שנפגשנו."
היא העזה להציץ לכיוונו ומצאה אותו מביט בה בריכוז מדוד. האם היה זה פרצוף עורך הדין שלו? הפרקליט היציב וחד-האבחנה, שעומד בשקט על טיבו של הלקוח שלו. קורא בין השורות של מה שאומר לו הלקוח ומה שעשה אותו לקוח. רק שהיא לא לקוחה שלו. אם כי היא גם לא חברה בדיוק, שיכולה לבקש ממנו טובה, נכון? הם סלדו אחד מהשני, כבר ממבט ראשון... או שבעצם היא, לפחות, החליטה מיד לא לחבב אותו.
היא בלעה בקול והמשיכה. "לא הייתי במצב הרוח הטוב ביותר, באותו הערב, ואני חוששת שהוצאתי את זה עליך."
"את חוששת?" נימת הסרקזם בקולו הייתה ברורה מאוד.
סנטרה התרומם ומבטה התנגש במבטו. "טוב, גם אתה בעצמך לא היית בדיוק הדייט מהחלומות."
משהו השתנה במעמקי עיניו, כאילו הוא שב ובוחן מחדש את אותו הערב, ולא אוהב במיוחד את מה שהוא רואה. סומק עמום חלף על עצמות לחייו ושפתיו נעו בחיוך של לעג עצמי. "רשמתי לפניי. כפתור הקסם האישי שלי היה תקוע על מצב כבוי, באותו הערב."
זאת לא הייתה ההתנצלות הכנה ביותר, אם כי בעצם היא הייתה זאת שהפגינה באותו הערב את הנימוסים הנוראיים יותר. הא היה קודר ומרוחק, אבל היא התנהגה ממש בגסות. היא כעסה על ניסיון השידוך של חבריה, שלחצו עליה מזה שנה שלמה לצאת יותר. לבת' ודן היו רק כוונות טובות, אבל הם לא היו מודעים לסיבה האמיתית שבגללה עצם המחשבה על יציאה עם בחורים הייתה כל כך קשה לה.
ג'וליאן היה חולה במשך שש שנים, עד שנכנע לבסוף למחלה בה אובחן ממש לפני שמלאו לו שמונה-עשרה. הטיפולים במחלה היו קשים, הניתוח הראשון שינה את אופיו, מבן-אדם אוהב למישהו סר וזועף. ובכל זאת מילי נשארה איתו, הוסיפה לקוות, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, שהכול ישוב להיות יותר טוב. זה לא קרה. המחשבה להיפרד ממנו לא רק עלתה בדעתה, אלא קנתה לה שם מקום והמתינה בסבלנות להזדמנות נאותה להעלות בפניו את הנושא. רק שההזדמנות לא הגיעה מעולם. ג'וליאן היה תמיד חולה מדי או מדוכא מדי, או באחת מהתקופות הנדירות והנפלאות הללו, כשהסרטן נראה בנסיגה.
איך היא יכלה להרוס אותו כליל, בכך שתודיע לו שהיא רוצה להיפרד?
מילי נחלצה מהרהוריה, כשהמלצר שב והופיע עם המשקאות שלהם, וחלפו עוד רגע או שניים לפני שהיא והאנטר נותרו שוב לבדם. מילי הרימה את הכוס שלה, רק כדי להעסיק במשהו את ידיה. היא לקחה לגימה והביטה בו בהחבא. צריך להיות חוק נגד זה שגברים יכולים להיראות כה טוב, ללא שום מאמץ בכלל. הוא הקרין חיוניות גברית, והיא תהתה איך תרגיש להיות איתו במיטה, כשהרגליים החסונות הללו, משעות של אימונים בחדר כושר, מסתבכות ביחד עם רגליה. מוחה דהר קדימה, עם תמונות פורנוגרפיות של גופו העירום בשיא הריגוש.
הסקס עם ארוסה המנוח היה עניין קשה, בגלל פגעי מחלתו והמצב הגופני הרופף בו היה. היא ריחמה על ג'וליאן, יותר מאשר אהבה אותו, והיא הניחה לו למצוא פורקן מהיר בתוך גופה, בלי להתעקש לדאוג להנאה שלה עצמה. זה גרם לה לכעוס על עצמה, לא עליו, בהבינה שהוא לא יכול לעשות שום דבר בנידון, בהיותו כל כך חולה. מאז מותו, היו לה לפעמים קצת מחשבות חולפות על סקס, אך מעולם היא לא עשתה דבר מעבר לקצת עינוג עצמי נדיר למדי. איכשהו, לאורך השנים עם ג'וליאן ומאז מותו, היא החלה לקשר כל מה שנוגע לסקס אל אכזבה, חוסר סיפוק ונגיעות קטנות של יאוש מוחלט.
אבל כעת, בשבתה מול האנטר, היא לא יכלה שלא לחשוב איך תרגיש, לחוש אותו נדחק קדימה בתוכה. היא הייתה די בטוחה שלעולם הוא לא יותיר אף שותפה למיטה מאוכזבת או לא מסופקת. כישוריו המיניים היו כמו הילה שאפפה אותו. כל פעם שמבטו ננעל עם מבטה, היא חשה מין מכת חשמל נורית ישר אל תוך ליבת גופה. היא התפתלה במושבה, פלג גופה התחתון היה חסר מנוח, בהול, רעב, ולחייה התלהטו והאדימו.
קמט זעף קטן צץ בין גבותיו השחורות כפחם, ולמרות שהוא הרים את המשקה שלו, הוא לא לקח אפילו לגימה סמלית. "אני חייב לתהות, אם כל כך סבלת בבליינד דייט שהיה לנו, מה לעזאזל היה יכול לגרום לך לרצות לחזור עליו?" אמר האנטר, כשעיני הפלדה שלו אינן מרפות לרגע מעיניה.
מילי הצמידה את שפתיה זו לזו. "אני לא. רציתי שניפגש כדי לדבר על... משהו אחר."
אחת מגבותיו התרוממה בקשת מושלמת. "אני מקשיב." עיניו לא עזבו לרגע את עיניה. מבטו היה יציב, חזק, בוחן, אינטליגנטי ונוקב.
היא העבירה את קצה לשונה על שפתיה, שהיו לפתע יבשות כמו מדבר, וניסתה להתעלם מהאופן שבו מבטו נע מטה, כאילו הצורה של פיה ריתקה אותו לחלוטין. היא לקחה נשימה ורעד טלטל את חזהּ כמו אוויר שנדחס אל תוך מפוח פגום. "אני מעוניינת לשכור את שירותיך המקצועיים."
עיניו הבזיקו אל אצבעות כף ידה השמאלית, שם נחה עדיין טבעת האירוסים של ג'וליאן. למען האמת, מילי לא חיבבה במיוחד את הטבעת הזאת, אבל הוסיפה לענוד אותה מתוך תחושת אשמה. היא ידעה שבת' ודן סיפרו להאנטר על מותו של ג'וליאן, מאחר והוא העלה את הנושא בדייט שלהם. היא לא הייתה מוכנה לדבר איתו על זה, אז היא שינתה מיד נושא. "את לא נשואה. אני עורך דין לענייני גירושים. אני לא בטוח איך אוכל לעזור לך, אלא אם כן יש משהו שאת לא מספרת לי?"
היו המון דברים שמילי לא סיפרה לו, או לאף אחד אחר, בעצם. היה לה מוניטין בקרב חבריה, של בחורה עם חוש לגילוי סודותיהם של אנשים. העניין הוא, שהיא לא הייתה כל כך טובה בהסתרת הסודות הללו, אלא אם כן היה מדובר בסודות שלה עצמה. היא ידעה לזהות את הסימנים לכך שמישהו מנסה להסתיר דבר מה, מפני שבמשך שנים היא עצמה הסתירה דברים מאנשים. והיא עשתה את זה בצורה מרשימה מאוד.
היא לא הייתה מאוהבת בג'וליאן. ועוד יותר נורא מכך, היא ממש הרגישה סוג של הקלה, כשהוא הלך לעולמו – שלושה ימים לפני מועד חתונתם. היא כל כך היטיבה לשחק את תפקיד הגיבורה הטרגית. אישה שבורת לב, שלא מסוגלת למצוא שוב אהבה אחרי אובדנו של אהוב נעוריה. היא הוסיפה עדיין לענוד את טבעת האירוסים הצנועה, אפילו בחלוף זמן רב כל כך. הוסיפה להתאבל על אהבתה האחת והיחידה. על החצי השני שלה.
אבל היא הייתה סתם רמאית.
מעמידת פנים. כי בעוד שהיא אכן התאבלה על אובדן חברה הטוב, ג'וליאן לא היה כלל אהבת חייה.
מילי נשענה כעת קדימה, להרים את כוס המים שלה, ונשענה אחורה בהביטה לרגע בקוביות הקרח המשקשקות מול הזכוכית. "לא. אני לא נשואה. אבל אימא שלי כן." היא הרימה את מבטה לפגוש את מבטו והוסיפה, "אתה מוכן לעזור?"
האנטר החזיק את מבטה במשך רגע ארוך מאוד, בלי להגיד דבר, והיא הייתה חייבת ללחלח שוב את שפתיה. עיניו עקבו אחרי התנועה ומשהו מאחורי ליבה רפרף כמו חרק לכוד. "למה אני?" נימת קולו הייתה יבשה וכעוסה קמעה, עניינית לחלוטין, אבל ההבעה של עיניו החומות שהאפילו, הייתה מתאימה יותר לחדר המיטות. הרפרוף בחזה שלה עבר דרומה לבטנה – כנפים קטנות ורכות חבטו מול הדפנות של בטנה, שלחו רטט חשמלי עדין לאורך צידן האחורי של רגליה.
מילי נשענה קדימה בכיסאה, כדי להניח את כוס המים המינרליים שלה בחזרה על השולחן. היא השתדלה להיראות שלווה ובשליטה עצמית מוחלטת, אך בתוכה היא רעדה בשפע של תחושות משונות ולא מוכרות. חום יוקד זרם ברחבי גופה. הלמות ליבה האיצה, עורה עקצץ ורטט תחת המסתור של בגדיה. אבל גאוותה מנעה אותה מלהגיד לו את האמת, בנוגע למצב של אימהּ.
זה היה עוד אחד מהסודות שהיו שמורים אצלה היטב. יורשת משפחת היהלומנים אלאונורה דונלי-קלארק הייתה בעצם כמעט חסרת פרוטה, אחרי כל הפעמים בהן התגרשה. אימהּ של מילי התברכה ביופי מדהים, אבל גם בדיסלקציה חריפה. כל אחד מבעליה לשעבר ניצל עד תום את קשיי הקריאה והכתיבה שלה, ואת קשייה בהבנת מספרים, והאקס מספר ארבע עמד לנהוג בה בצורה דומה. אלמלא קרן הנאמנות שסבה יסד למען מילי, גם האם וגם הבת כבר היו מרוששות כליל. אבל מילי הייתה צריכה לנהל את עסק התכשיטנות שלה, ולא הייתה לה אפשרות להוסיף לממן את אימהּ לאורך זמן, בעיקר במקרה של עוד גירושים יקרים מאוד – מה שהביא אותה לפנות אל האנטר.
מילי פגשה את מבטו של האנטר. "בגלל ששמעתי שאתה הטוב ביותר."
זווית אחת של פיו התרוממה בחצי חיוך, כאילו שדבריה היו משעשעים למדי בעיניו, אך בעלי אפס משמעות לגבי ההערכה העצמית שלו. אחת מזרועותיו השריריות נחה ברישול על המשענת של כיסאו, קרסול אחד שלו היה מוצלב על ירכו רבת העוצמה, ממש מעל לברך. בניגוד לה, הוא הביא את המראה השלו והשקול לכלל שלמות ממש. "ואני, לתומי, הייתי בטוח שאת בעניין של איזה סטוץ חד-פעמי איתי." קולו היה עמוק ומעושן, עיניו היוקדות ביצעו סקירה איטית של פניה ושל גזרתה.
מילי העניקה לו חיוך קטן ונוקשה, שלא חשף כלל את שיניה. "למרבה הצער, לא."
גבה אחת התרוממה שוב, עיניו נצצו. "למרבה הצער?"
הלמות ליבה של מילי האיצה בבת אחת את מהלכה, כאילו היא לא שתתה מים מינרליים, אלא דלק סילוני. היא ישבה זקופה יותר על הכיסא שלה. היא הייתה חייבת לעשות כל מה שביכולתה כדי למנוע את גופה מלבגוד בה, מול עוצמת הקסם החושני שלו. הכול, כולל הרחקת מבטה הסורר מהשלמות המפוסלת של פיו. "למרות מה שבת' ודן חושבים, אתה לא הטיפוס שלי."
האנטר העניק לה חיוך איטי, שעשה ממש שמות בנחישות שלה לעמוד בפני המשיכה שלו. "גם את לא שלי, ובכל זאת כנראה שהם חושבים שאנחנו זוג משמיים. מעניין למה?" שאלתו הייתה עצלה ומשועשעת, רטורית, קצת לגלגנית אפילו. תיקון – בהחלט לגלגנית, לעזאזל עם האיש היהיר הזה.
"הם חיים תחת הרושם המוטעה, שרומן קצר איתך יוכל לשחרר אותי איכשהו מהאבל שלי על ארוסי," אמרה מילי בנימה כה פריכה ומתנשאת, שהיא נשמעה כמו מי שמטיפה לחבורת עלמות ויקטוריאניות, על נימוסים והליכות. "אבל אני חוששת שהם העריכו במידה ממש מוגזמת את מידת הקסם האישי שלך."
הוא השמיע צחוק ציני, אבל פניו החלו לאבד בהדרגה את הבעתם המשועשעת, עיניו האפילו ונעשו רציניות יותר. "אני מניח שתמשיכי הלאה בחייך, כשתרגישי שאת מוכנה לזה."
מילי הרימה את סנטרה ופגשה את מבטו. "אני לא מוכנה." האם היא תהיה מוכנה אי-פעם? כשהייתה עוד צעירה ורק החלה לחשוב את עצמה למאוהבת בג'וליאן, להתחתן ולהקים ביחד בית היה כל מה שהיא רצתה. אבל הכול השתנה בבת אחת, כשנחתה עליהם מהלומת הפטיש של אבחנת המחלה שלו. הקשר החלומי שלה הפך לסיוט במציאות.
עיניו של האנטר נעו בין שתי עיניה ברגע הטעון הזה, שהגביר את קצב הלמות ליבה. הזמן עמד מלכת בדממה – עד כדי כך שהיא יכלה לשמוע את ההד הרם של הלמות ליבה. האנטר היה פרקליט. הוא נהג להקשיב במשך שעות ללקוחות שלו, לרדת לשורש הדברים שהם סיפרו לו, גם האמת וגם השקר, וכל גווני האפור שביניהם.
האם הוא מצליח לראות את האמת מאחורי השקר שלה?
עיניו עברו אל פיה, השתהו שם למשך שנייה אחת עוצרת נשימה, לפני ששבו ועלו לפגוש את מבטה. "אז בקשר לגירושים של אימא שלך." שינוי הנושא חילץ אותה מהרהוריה. "אני צריך להזהיר אותך. אני לא עובד בזול."
מילי השתדלה להתעלם מדקירת הבהלה הקטנה, בנוגע למצב חשבון הבנק שלה. היא הייתה מעצבת תכשיטים מצליחה למדי, בשוק שהלך ונעשה תחרותי, אבל העלויות של סיוע משפטי ראוי עמדו להותיר בור לא קטן בתוכניות החיסכון שלה. "אני יכולה להרשות לעצמי את המחיר שלך." היא הטעינה את קולה בגאווה, בהרימה את סנטרה.
מבטיהם ננעלו במאבק כוחות, למשך הלמות לב אחת או שתיים, אבל לפתע הוא הזעיף פנים. "מדוע, את תהיי זאת שתשלם את החשבונות המשפטיים של אימא שלך?"
כתפיה של מילי השתוחחו באנחה מדוכדכת. "בגלל שהאקס העתידי של אימא שלי בזבז את רוב הונה על איזו תוכנית התעשרות מהירה שלא עלתה יפה. חוץ מזה, נודע לה רק עכשיו שהוא החזיק פילגש מהצד. אימא שלי תחזיר לי את הכסף, ברגע שהיא תתאושש ותעמוד שוב על רגליה." אם היא תתאושש ותעמוד שוב על רגליה.
הוא הוסיף לבחון אותה במשך רגע ממושך, שנמשך ממש נצח. "אני אעשה איתך עסקה. אני אתן לך הנחה, בתנאי שתצטרפי אליי לארוחת ערב, מחר."
פיה של מילי נפער. "ארוחת ערב?"
זווית אחת של פיו התרוממה. "את נוהגת לאכול לפעמים, נכון?"
"כן. אבל חשבתי ש... בהתחשב באסון שהייתה ארוחת הערב הקודמת שלנו – "
"יכול להיות שאני רוצה הזדמנות נוספת, להדהים אותך עם הקסם האישי שלי." ניצוץ מתלוצץ הופיע בעיניו.
"אמרת בעצמך שאני לא הטיפוס שלך."
"זה לא אומר שלא נוכל ליהנות מארוחת ערב משותפת ולטהר בינינו את האווירה, בעקבות הפעם הקודמת."
מילי תהתה איזה מניעים עשויים להסתתר מאחורי ההזמנה שלו. האם החסינות שהפגינה בפניו בפעם הקודמת הציבה בפניו אתגר, שעליו הוא חייב לגבור? היא תהתה לא פעם, מאז אותו הערב, אם הם היו נפגשים בכל מועד אחר, לא ביום השנה למותו של ג'וליאן, האם עדיין הייתה כה חסינה לקסם האישי שלו? למרות התנהגותה הלא ידידותית באותו הערב, היא כן הבחינה ביופיו שהיה מסוגל לעצור את התנועה ברחובות, ובמבנה גופו האתלטי והחטוב. היא התאמצה נואשות שלא לשים לזה לב, אבל אישה הייתה צריכה להיות גווייה חסרת דופק, כדי לא להיות מושפעת כלל מהמראה היפהפה שלו.
מוחה התמלא בתמונות של גופו בעירום, והדופק שלה שב והמריא במהירות. היא כפתה על תווי פניה הבעה של אדישות צוננת, כאילו לא היה בהזמנה הזאת שום דבר שאמור לרגש אותה. אין שום צורך לפטם עוד יותר את האגו הנפוח הזה שלו. "אני אצטרך לבדוק את היומן שלי."
"אז תבדקי אותו." הוא החווה בראשו לעבר התיק שלה, עם הטלפון שהיה בתוכו, והבעה מתגרה עמדה בעיניו החומות. נראה אותך עומדת בפניי.
מילי לכסנה אליו מבט, הרימה את התיק ושלפה מתוכו את הטלפון שלה. היא נתנה הצצה באפליקציית יומן הפגישות של הטלפון, למרות שידעה יפה מאוד שלא מתוכנן לה שום דבר לערב הבא.
מוחה עלה וירד בנדנדה בלתי פוסקת. האם עליה להיפגש איתו לארוחה או לא? הוא אמר שיעניק לה הנחה על ההוצאות המשפטיות של אימא שלה. האם היה זה קלף המיקוח שלו? ככל שבילתה איתו זמן רב יותר, כך היא הלכה ונעשתה מרותקת על ידי האיש. היא לא פגשה מעולם אדם כל כך בוטח בעצמו וביכולותיו. גבר שמציב לעצמו מטרות ויוצא להשיגן, בנחישות מוחלטת. בדיוק סוג הגבר שנחוץ כדי לסייע לאימהּ להיחלץ מתוך הבור הפיננסי האחרון שאליו נקלעה. היא השיבה את הטלפון שלה לתיק וסגרה את הסגר שלו בנקישה החלטית. "אז מסתבר שאני פנויה."
"טוב מאוד. איפה את גרה? אני אאסוף אותך בשבע."
"אהה, זה לא הכרחי. אני יכולה לפגוש אותך, כמו שעשיתי גם בפעם הקודמת."
ניצוץ לא מתפשר הופיע בעיניו. "בואי לא נעשה שום דבר, כמו שעשינו אותו בפעם הקודמת. אני אאסוף אותך וגם אחזיר אותך הביתה."
מילי החליטה לא לעשות מזה עניין ונתנה לו את כתובתה, ולאחר מכן הוסיפה, "כמה מהר תוכל להיפגש עם אימא שלי? אני יודעת שאתה ממש עסוק ו – "
"אני אפנה לי זמן, דבר ראשון מחר בבוקר. בשמונה."
מילי פלטה אנחת רווחה רמה. "כבר? אני לא יודעת איך להודות לך. אבל אכפת לך, אם אני אבוא איתה בשביל קצת... תמיכה נפשית?"
"זה בסדר. ותביאו כל מסמך רלוונטי – דוחות כספיים, רשימת נכסים משותפים, שטרי חוב, דפי חשבון של הבנק, אישור על תשלומי מיסים וכיוצא בזה – בנוסף לרשימה של שאלות שתרצו לשאול, וכל מידע רלוונטי בנוגע לצד השני. זה יעזור לזרז את מהלך העניינים. כמה זמן, היא כבר פרודה מבעלה?"
"רק חודשיים בערך."
"כמה זמן הם היו נשואים?"
"ארבע שנים." מילי המתינה שנייה ואז הוסיפה, "היא הייתה נשואה שלוש פעמים נוספות בעבר. כל פעם, זה נגמר בגירושים."
האנטר לא נראה בכלל המום, אם כי בעצם, היא תיארה לעצמה שהוא נתקל בדברים כאלה על בסיס יומיומי. אנשים שהיו מאוהבים פעם בלהט ונלחמים בבית המשפט כעת, כמו אויבים מרים, על חלוקת הנכסים והרכוש. הוא קיבל בשלוות נפש רבה כל כך את התיאור שלה, בקשר להתנהגותו המחפירה של הגרוש המיועד של אימהּ, כאילו שסיפורים כאלה הוא שומע בכל יום של שבוע העבודה שלו. היא תהתה אם זוהי הסיבה להיותו כזה פלייבוי, שמאוהב בחופש שלו. אולי הרעיון של אהבה לאורך זמן נראה לו לא יותר מאיזו פנטזיה הוליוודית. ההתמודדות היומיומית עם מלחמות בין מתגרשים יכולה לגרום לכל אחד להתייחס לרומנטיקה בציניות.
"איזה מהבעלים שלה היה אביך?" הוא שאל.
"אף אחד מהם." מילי הביטה בקשר הרופף של עניבתו, במקום לפגוש את מבטו. "אבא שלי מת, כמה חודשים לפני שנולדתי. אני חושבת שבגלל זה, היא הייתה כל כך חסרת מזל באהבה מאז. היא ניסתה למצוא לו תחליף, אך לא הצליחה למצוא אף אחד די טוב שימלא את נעליו. בגלל זה, היא גם נשארה תמיד עם השם שלו. רק על זה, היא לא ויתרה מעולם לאף אחד מהבעלים שלה."
האנטר הוריד את רגלו, שהייתה מוצלבת על הברך של הרגל השנייה, ונשען קדימה להרים את המשקה שלו. "החיים יכולים להתאכזר אל אנשים, לפעמים." הוא לקח לגימה קטנה והניח את הכוס בחזרה על השולחן.
"נכון..." מילי הביטה בידה השמאלית, עם הטבעת של ג'וליאן שנחה על אצבעה. לא עבר כמעט אף יום, שבו היא לא חשבה עליו. לא בגלל שאהבה אותו, אלא בגלל שזה היה כל כך לא הוגן כלפיו וכלפי אימו. חייו של ג'וליאן נעצרו, ביום שבו הוא אובחן – זאת אומרת, החיים שהוא תכנן לעצמו. וכך גם חייה של אימו, כל התקוות והחלומות שהיו לה בשביל בנה היחיד, התנפצו על ידי האבחנה האכזרית ההיא. הטיפולים המייסרים וסדרת הניתוחים גבו מג'וליאן מחיר כבד והותירו אותו חלוש, זועם ומתוסכל מאוד.
ומילי הייתה כבולה אליו לאורך כל הזמן הזה, לכודה על ידי תחושת המחויבות שלה עד עצם היום הזה, ולא מסוגלת להשתחרר מהתחושה הזאת. בגלל שהיא לא הייתה כנה ביחס לרגשות שחשה כלפיו – רגשות אפלטוניים בלבד, לא אהבה רומנטית.
הטלפון של האנטר צלצל פתאום והוא העווה פנים בהביטו במסך. "מצטער, אני חייב לענות." הוא קם מכיסאו והוסיף, "אחזור עוד רגע," ואז פילס לו דרך בין כל השולחנות האחרים, כפי הנראה כדי לצאת החוצה ולנהל בפרטיות את השיחה.
מילי לא יכלה לראות את הרחוב מהמקום בו ישבה, כך שהיא פשוט סיימה את המשקה שלה, בתהייה האם זאת הייתה טעות מצידה, לבקש את עזרתו בשביל אימהּ. הוא היה הטוב ביותר בתחום הזה, אבל זה יחייב אותה לקשר רצוף איתו, בהיותה התומכת העיקרית באימהּ. תיקי גירושים אחדים יכולים להיות פשוטים ומהירים, אך אף אחד מהגירושים של אימהּ לא היה כזה, ולמילי לא היו שום ציפיות, שהפעם זה יהיה שונה. והאנטר היה גבר מושך במידה מטרידה ממש, והיא בכלל לא חסינה כלפיו כמו שחשבה שתהיה.
הוא לא הטיפוס שלך. המילים המועילות שמצפונה ניסה לספק לה לא היו מנחמות כמו שהיו אמורות להיות. ברגע זה, לא היה אכפת לה שהוא לא הטיפוס שלה. היא לא יכלה להפסיק לדמיין איך תרגיש, אם ילחץ את הפה המפוסל היפהפה הזה אל פיה. היא כבשה רעד קטן והניחה את הכוס הריקה על השולחן.
אל תחשבי על זה אפילו.
