פרולוג


אנדי


הייתי בן שש־עשרה כשהבנתי משהו משנה חיים על עצמי:


אני דמות משנה.


במבט לאחור אני נאלץ להודות שתמיד היו סימנים. אני חסר ייחודיות בכל תחום בחיי.


או־קיי, נכון, אני מסתדר טוב עם מספרים. תזרקו עליי קצת פיזיקה קוונטית ואצליח להתמודד איתה בקלות. זו הסיבה לאשליית הפופולריות שלי בתיכון – הייתי מוקף 'חברים' בתמורה להכנת שיעורי הבית שלהם.


מה בנוגע לכל השאר? עיר: בינונית. אוכלוסייה: אני. לא גבוה במיוחד אבל גם לא ממש נמוך. לא בכושר. קוביות בבטן וצורת וי מעולם לא עיטרו את גופי. השיער שלי בצבע חום ממוצע והעיניים שלי בצבע אפור ממוצע לא פחות. אני לא נראה רע, אבל גם אין בי שום דבר מיוחד היכול למשוך תשומת לב.


אני הבחור שנראה כמו השכן המשעמם מהדירה בקצה המסדרון, ובסוף מתברר שהוא קניבל ויש לו מקפיא מלא בחלקי גופות בחדר השינה הנוסף שלו. כל השכנים יהיו מופתעים לחלוטין כשהמשטרה תגיע לעצור אותי, ויגידו דברים כמו אבל הוא היה כל־כך 'רגיל'; הגברת הזקנה מלמעלה תספר במילים פואטיות שעזרתי לה לסחוב את שקיות הקניות אל הדירה שלה בכל יום ראשון, ועל זה אומַר: "ככה הם תופסים אותך, מירנה, ככה הם תופסים."


אז...


זה אני. מינוס החלק על אכילת אנשים. אני ממוצע מכדי להיות פסיכופת. אין לי שום כישרונות. השירה שלי נשמעת כאילו מישהו מנסה לדחוף חבורה של חתולים זועמים לתוך שק רטוב, ויכולת הציור שלי ברמה של ילד בגן, במקרה הטוב.


פעם ציירתי ארנב לאחיינית שלי. היא פרצה בבכי כשראתה את התוצאה. אחותי התעצבנה עליי ולא הסכימה לשמוע את ההסבר שלי – לא ניסיתי לצלק את הילדה שלה לנצח עם הגרסה שלי למוטציית ארנב, רק רציתי ללמד את לילי מאילו ארנבים היא צריכה להיזהר במקרה של אסון גרעיני. זה מה שקיבלתי על הניסיון להפיק את המיטב מסיטואציה גרועה ולהפוך ציור גרוע לרגע לימודי.


אין לי גם כישרונות אחרים. אני לא יכול לרקוד ואני לא יכול לדבר מול קהל. זה הוכח בתקרית ההקאה באמצע תחרות של מועדון הדיונים בכיתה ז'. פחד הבמה שלי היה גרוע כל־כך, שאפילו לא יכולתי לצעוד על הבמה בטקס הסיום של התיכון. אני נשבע שהיה לי התקף חרדה חמש דקות לפני שהמנהל קרא בשמי. אימא שלי נאלצה להתערב וקיבלה את התעודה במקומי. מיותר לציין שמשחק, פוליטיקה ואפילו הוראה, הם לא קריירות אפשריות עבורי.


משקפי הראייה שלי הם פריט הכרחי לחלוטין. בלעדיהם אני עיוור כמו עטלף ומתנגש בהרבה קירות. פעם אחת ניסיתי לצאת ללא משקפיים בתקווה שאתנגש בבחור חתיך במקום בקירות. זה לא קרה. כן התנגשתי באיש אחזקה עצבני שריסס אותי בספרֵיי חלונות וצעק עליי. זה לא עבד בינינו.


אני לובש מכנסי טרנינג כל הזמן, ואני באמת מתכוון כל הזמן. כמו בקמפיין לטרנינג, לבשתי אותם גם לטקס סיום הלימודים שלי. זה פשוט נוח וגם ככה אף אחד לא יכול היה להבחין בהם מתחת לגלימה. לצערי, כל אחד מבני משפחתי הצביע נגד הרעיון. אפילו סבא רבא שלי, הבוגד. בארון שלי יש מגוון רחב של חולצות טי־שירט עם נוסחאות פיזיקה מודפסות עליהן. ואני יכול לומר בגאווה שנעלתי סנדלים עם גרביים הרבה לפני שזה נהיה מגניב.


השיער שלי הוא בלגן מתולתל, ובחלוקת הגֵנים אבא שלי העניק לי במתנה את כיווני השיער המנוגדים. ביום טוב, אני נראה כאילו אין לי מברשת שיער; ביום רע, אני נראה כמו פרי אהבתם של אלברט איינשטיין והמספריים של אדוארד. יש הרבה יותר ימים רעים מאשר ימים טובים.


ההישג הגדול ביותר שלי הוא פלקון אסולה, החבר הכי טוב שלי. אפילו השם שלו נשמע כמו השם של הגיבור הטוב בספרים. הוא כל מה שאני לא – גבוה, חתיך, מהמם ואתלטי בטירוף. הוא הקפטן של קבוצת הכדורסל באוניברסיטת בְּרִיל, וזה אומר הרבה כיוון שהם מנצחים ברוב המשחקים. אומנם אנחנו אוניברסיטת הוקי, אבל פלקון הצליח – לגמרי בעצמו – להחזיר את הכדורסל למודעוּת של כולם באוניברסיטה. ההנהלה אפילו שיפצה לנו את המגרשים בשנה שעברה כי למנצחים מגיעות הטבות כאלה.


פלקון פופולרי, אין לו היסטוריה של הקאות בציבור והוא שנון, מצחיק וחכם. כל זה היה ממש מעצבן אם הוא לא היה החבר הכי טוב שלי מהקיץ לפני כיתה ט', והאדם הכי מגניב ונחמד על פני כדור הארץ.


הוא ויין ואני גארת', הוא וולאס ואני גרומיט, הוא שרֵק ואני החמור, הוא באטמן ואני רובין. בקיצור, הבנתם.


וברור, אני מניח – ואתם מוזמנים להצטרף אליי – ללא עזרתו של ווטסון, שרלוק הולמס היה בלגן נוירוטי שלא מסוגל לפתור לפחות חצי מהתעלומות. חוץ מזה, אף אחד לא ילך לראות סרט על דוקטור ווטסון, הוא לא מספיק כריזמטי. מכאן מגיעה ההבנה שלי: אני דמות משנה.


מאז המשפחה של פלקון עברה לגור בבית לידינו, נהיינו חברים טובים. לא אכפת לו שאני מוזר ומתלבש כמו שילוב של חנון ובחור בן שלושים וחמש שההורים שלו לא מצליחים לגרום לו לעבור מהמרתף שלהם.


פחדתי למוות שהמיקום הלא מזהיר שלי במד הפופולריות בתיכון יגרום לו לזרוק אותי כמו תפוח אדמה לוהט ברגע שיבין איך הוא כבל את עצמו בטעות לשכן החנון שלו, אבל פלקון נשאר איתי. הוא אפילו שם סוף לכינוי 'מאסטר־קיא' שנדבק אליי מאז אחד הספורטאים צעק את זה אחרי תקרית הבמה שאסור להזכיר.


העניין בדמות משנה הוא, שבדרך כלל היא נשארת בצל של הגיבור. נדרש לי המון זמן להשלים עם ההבנה הזו שאני דמות משנה. כולם רוצים להיות הגיבור בסיפור שלהם. זהו הטבע האנושי. אבל כמו שסבתא שלי נהגה לומר, החיים הם לא באר משאלות. אם אתה רוצה משהו, אתה צריך לעבוד כדי להשיג אותו. וכך, עם מילות החוכמה האלו בראשי, בסוף השנה האחרונה בתיכון התבוננתי בעצמי לעומק, והתוצאות היו מאכזבות. היה לי פתרון אחד מהיר – להטביע את הצער שלי באלכוהול.


למחרת בבוקר, תוך התמודדות עם הנגאובר מהגיהינום, גיבשתי תוכנית. אני פותר בעיות מיומן וכפי שראיתי את זה – אם לא אהבתי את מי שהייתי, פשוט יכולתי לשנות את עצמי לחלוטין. המטרה שלי הייתה להפוך את דמות המשנה לגיבור.


וכך, בהבזק של גאונות, נולד פרויקט גיבור.


היה עדיף אילו הייתי עושה זאת בשביל עצמי, מנסה להיות טוב יותר, גרסה מוצלחת יותר שלי. אך לצערי הייתה לי מטרה קצת אחרת בראש.


הייתי מאוהב בפלקון אסולה, והחלטתי לגרום לו לשים לב אליי.


פרק 1


אנדי


אני, כמו הרבה אנשים אחרים, טיפוס של שִגרה. אני אוכל שיבולת שועל בכל בוקר, ישן שמונה־עשרה דקות בכל אחר צהריים, ובספרייה אני מתיישב תמיד באותו מקום.


יש אנשים שלא אוהבים שגרה. אבל אני? מת עליה!


היא משאירה אותי ערני, עוזרת להשתיק את כל הרעשים בראש שלי, והופכת את ההתמודדות עם שאר היום לקלה הרבה יותר. זאת גם הסיבה שהופתעתי כשהגעתי לספרייה ביום שישי חמים אחר הצהריים רק כדי לגלות שהמקום הקבוע שלי כבר תפוס.


אני נעצר ובוהה בגוף העצום של הבחור היושב במקום שלי. נכון, אומנם לא מתנוסס שלט עם השם שלי על השולחן, אבל לעזאזל, רוב האנשים בכלל לא נכנסים לאגף המדע. הסטודנטים במחלקה שלי מכירים זה את זה, אם לא בשם הפרטי אז בַּפּנים, וגם לפי מקום הישיבה המועדף על כל אחד.


רבקה, סטודנטית לביולוגיה, אוהבת לשבת ליד החלון המשקיף לאגם; טייסון, בחור נוסף שלומד פיזיקה, מעדיף לשבת בשולחן הממוקם במרחק שווה ממדפי הפיזיקה וממעבר ספרי המתמטיקה. הוא לומד לתואר דו־חוגי ובמקרה הוא גם הישגי מדי ובעל שאיפות מוגזמות; הג'ינג'י, סטודנט חדש שאוהב לשבת קרוב לדלפק המידע, הוא שואל הרבה שאלות את הבחורה שעובדת שם ויש לו לא מעט פלירטוטים מביכים איתה. ואני, שאוהב לשבת בפינה האחורית של הספרייה כיוון שהיא שקטה ומעט מאוד אנשים מתקרבים לשם, כך שאני מצליח להתרכז טוב יותר כשאני לומד.


אוניברסיטת בריל היא אוניברסיטה קטנה במדינת ורמונט. המחלקה הזעירה לפיזיקה היא אחד מאותם המקומות שבהם כולם מכירים את כולם. תוכנית הלימודים שלי סבירה. אומנם היא לא הכי טובה בעולם, אבל רחוקה מלהיות הגרועה ביותר. היא הכי הרבה שוורמונט הייתה יכולה להציע לי. בהתחשב בעובדה שאני הילד הרביעי מתוך שישה ילדים, לא היה להורים שלי כסף מיותר לבזבז על אוניברסיטה יוקרתית. האם אני קצת מריר מכך שלא התאפשר לי להירשם ללימודים באוניברסיטת MIT? אני מניח שכן. חלק קטן בתוכי תמיד חלם ללמוד שם, אבל לפחות יש עדיין סיכוי שאלמד שם את הדוקטורט שלי. בכל אופן, זאת התוכנית כרגע, ומה שחשוב הוא כאן ועכשיו. ועכשיו, לימודים מחוץ לגבולות המדינה לא באים בחשבון. חוץ מזה, באוניברסיטת בריל הציעו לי מלגה נדיבה מאוד, אז בקיצור – אני לומד כאן.


כאן גם נמצא הבחור הזה שבחיים לא ראיתי יושב בכיסא שלי, בפינה שלי, כאילו המקום שייך לו. לרוע המזל, שלט עם השם שלי לא הופיע באורח פלא על השולחן. אז לפני הכול אני רושם לעצמי פתק דמיוני להכין שלט כזה. כרגע אני צריך להשלים עם העובדה שמבחינה טכנית זאת מדינה חופשית, והבחור יכול לשבת איפה שהוא רוצה. אני נושף ברוגז כשאני מוצא מקום פנוי אחר, ומוודא שהמושב שלי נשאר בטווח הראייה שלי. המטרה היא להשגיח על המושב וברגע שהבחור עם כובע הבייסבול יפנה אותו, אסתער על המקום שלי ואמָרח עליו כמו גבינת שמנת על בייגל, לפני שאיזה אידיוט אחר עם נימוסים גרועים ינצל את ההזדמנות לחטוף ממני, שוב, את השולחן הטוב ביותר בספרייה. לא שיש תור סביב המושב שלי, אבל אף פעם אי אפשר באמת לדעת. זה לא שצפיתי שאדון יש־לי־תחת־מוצק־ומושלם ייקח לי אותו. ובכל זאת, הינה אנחנו...


אני מוציא את המחשב הנייד, הספרים והסיכומים מהתיק שלי ומניח אותם על השולחן מולי, ותוך כדי שולח מבטים קפואים אל הבחור. נראה שהוא בכלל לא שם לב שמישהו נכנס לחדר. הוא יושב שפוף והגב שלו רחב כל־כך שבלתי אפשרי לראות מה הוא עושה. אני נועץ מבט כועס בכתפיים הרחבות שלו. שום דבר לא קורה. אני מניח שאני יכול למחוק מרשימת כוחות־העל הפוטנציאליים שלי את היכולת להקפיא אנשים רק במבט.


באסה.


הסיבוך הלא צפוי של מקומות הישיבה מערער אותי מעט, אך אני משתדל להמשיך את סדר היום שלי כרגיל, פותח את הצעת המחקר הטעונה שיפור ומתחיל לעבוד.


נדרש לי זמן רב מהרגיל להבין מה אני קורא. אני לא מצליח להתרכז בקלות כמו שקורה בדרך כלל כי אני בוהה בפולש בזעם וממלמל קללות. אין שום סיכוי שאצליח לסיים בזמן את המשימה שהצבתי לעצמי, וזה אומר שאצטרך לוותר על תנומת שמונה־עשרה הדקות שלי. זה מרתיח אותי.


אני רוטן ונושם כמו הזאב הגדול הרשע, מוכן לנשוף ולהעיף את בית הקש. הבחור התיישר במקומו ואני די בטוח שהוא שומע אותי, עד שאני מבין שהוא רק סידר את האוזניות שלו. הוא נשען על מרפקיו ונותר מרווח קטן בין המרפק לחזה שלו, ולעזאזל, כפי שזה נראה – הבחור לא לומד בכלל. אין לי מושג מה גורם לי לעשות את זה, אבל אני קם מהכיסא וצועד לעברו עד שאני נעצר ממש מאחוריו. אני מציץ מעבר לכתפו ובדיוק כפי שחשדתי – הוא גולש בנייד שלו. לא ספרים, לא עטים, לא מחשב, או אפילו צל של פתקית נראו באופק. הבן זונה תופס את המקום שלי רק כדי לשרוף זמן ברשתות החברתיות. פאקינג מושלם.


אני חורק שיניים ומסתובב, אך לפני שאחזור למקומי אני מקדיש מחשבה שנייה למצב. אני אמור להתנהג כמו הגרסה החדשה שלי. נגמרו הימים שבהם התמזגתי עם הנוף וניסיתי להיות שקוף. הגישה של הגיבורים היא ברורה – הכול אפשרי. הם נלחמים בחוסר צדק, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.


מנגינת מתח דרמטית מתנגנת לי בראש, כמו פסקול המעודד את הפעולה האמיצה שלי. אני מיישר את כתפיי ומתכונן למלחמה על זכותי הטבעית – המושב הקבוע שלי.


"סליחה," אני אומר בקול גבוה מהרגיל בהתחשב בעובדה שאנחנו בספרייה.


מבטים עצבניים כבר מופנים אליי, אבל גנב המושב כלל לא מגיב. המוזיקה שלו מתנגנת בעוצמה חזקה כל־כך שאפשר לשמוע את מקצבי הגיטרה הרועמים מרחפים סביבו.


"הי!" אני טופח על כתפו וצועק בקול כה תקיף שיגרום לכל מפקד בצבא להתגאות בי.


הבחור קופץ בהפתעה, תולש את האוזניות מהאוזניים שלו ומטיח אותן על השולחן מולו.


"מה אתה עושה, לעזאזל?" הוא אומר בכעס ונועץ בי מבט זועם.


הוא מסיר את כובע הבייסבול שלו ומעביר את ידו בשערו הכהה, ואני מתכווץ במקומי. הבחור מולי הוא לא אחר מאשר לָאוֹ אנדרסון. הנמסיס שלי. האויב המושבע שלי. טוב, לפחות עד כמה שאויב מושבע יכול להיות כשהוא לא יודע שאתה קיים.


לאו היה הכוכב של קבוצת ההוקי, וכיוון שקבוצת ההוקי וקבוצת הכדורסל לא אוהבות זו את זו בגלל איזו מתיחה מטופשת מהשנה הראשונה, גם אני נאלץ לא לאהוב את הבחור. פלקון טוען שזה קוד חברי, ועד כה לא היה לי קשה לעמוד בו מפני שבחיים לא דיברתי עם לאו. ראיתי אותו בכמה מסיבות שפלקון גרר אותי אליהן, אבל הוא מעולם לא הבחין בי. לרוב לאו עסוק בלהיות באור הזרקורים עם אנשים שלא מפסיקים להיאבק על תשומת הלב שלו.


עכשיו, כשלאו עזב את הקבוצה, אני חייב לשאול את פלקון אם השנאה בין שניהם עדיין קיימת. נכון לעונה הקודמת לאו הוא עוזר המאמן וכבר לא שחקן, אז אולי המצב השתנה מעט. אני רושם לעצמי לבדוק זאת בהמשך. רק ליתר ביטחון. גם במקרה שמתעלמים מכל הפרטים הטכניים האלה – אם לאו לא עף מהמקום שלי, אני אצטרך לפתוח במלחמה חדשה והפעם מִסיבה שונה לגמרי.


אני עושה את החיקוי הטוב ביותר שלי לשלדון קופר מהתוכנית 'המפץ הגדול' ומישיר את מבטי אל לאו. "אתה יושב במקום שלי."


הוא מזעיף את מצחו, "לא ידעתי שיש כאן מקומות שמורים."


"אין." אני עונה בטון המנומס ביותר שאני מצליח לגייס. "זה המושב הקבוע שלי, ואתה גם ככה לא משתמש בו למטרה הייעודית שלו, אז אני מניח שאתה יכול 'ללמוד' את הטלפון שלך במקום אחר." אני מסמן ציטוט באצבעותיי כדי להדגיש את הזלזול שלי.


לאו נשען לאחור בכיסאו ומביט בי.


"באמת?" לאו נלחם בחיוך ואני נאבק בעצמי לא לאפשר לזה להשפיע עליי. אני אמור להיות אסרטיבי ונחוש, אבל עד כה הוא נראה די משועשע מהניסיון הכושל שלי לשחק את תפקיד גבר האלפא, ולא מראה סימן שהוא מתכנן לפנות את המקום. למרות זאת, אני ממשיך.


"יש הסכם לא כתוב שחלק ממקומות הישיבה כאן שמורים תמיד." אני מצביע על המושב עליו הוא יושב. "זה אחד מהם."


החיוך של לאו מתרחב. "זה לא נשמע לי הוגן. איך אני אמור לדעת על ההסכם הלא כתוב הזה?"


"אתה לא. מה שאתה כן אמור לעשות זה לקום מהמושב כאשר הבעלים הרשמי שלו מופיע."


"מי, הספרייה?" הוא שואל, לחלוטין צוחק עליי. אם עד עכשיו לא הייתה לי שום דעה עליו, החל מהרגע אני תומך בשנאתו של פלקון לבּחור.


"לא הספרייה, אני!" אני מתפרץ עליו.


הוא מטה את ראשו הצידה ובוחן אותי כאילו אני יצור מרתק המוצג בקרקס. "לא," הוא אומר לבסוף. "לא מתחשק לי."


"אבל... אתה אפילו לא משתמש בו למטרה המיועדת לו!" אני מתלהם. "אתה יכול ליידע את העוקבים שלך, הסטוקרים או כל אדם אחר, במיקום שלך מכל מקום. אתה ממש לא חייב לשבת במושב מסוים לטובת זה. אני בטוח שהם ישמחו לרצוח אותך במקום שיש בו פחות עדים."


"יש מלא מושבים פנויים סביבנו. אני לא מבין למה אתה צריך דווקא את המושב המסוים הזה."


הכעס שלי גובר ככל שהוא נשאר רגוע ואני מרחק קצר מלאבד את דעתי לחלוטין. "אבל זה המושב שלי," אני חורק את שיניי בידיעה שהטיעון שלי חלש כמו מגדל קלפים אך עדיין לא מוכן לוותר.


לאו נשען לאחור בכיסאו, מבט מחושב בעיניו. "כמה המושב הזה שווה לך?"


אני לא טיפש. יש לי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע בכמה תחומים, אבל רובם קשורים למדעים. במקרים רבים חוסר ההבנה המובהק שלי במצבים חברתיים מאזן את האינטליגנציה הזאת. ממש כמו עכשיו. למה הוא בכלל מתכוון? האם הוא רוצה שאציע לו כסף עבור המושב? האם זה איום מוסווה ואני אמור להתחיל לרוץ לפני שהוא יחטיף לי מכות? או אולי הוא...


"אתה מתחיל איתי?" אני פולט את האפשרות המגוחכת ביותר שעולה בראשי ומייד מייחל שאדמת הספרייה תיפער ותשאב אותי לחור שחור כי הבחור מולי משתגע. אין דרך אחרת לתאר את מה שקורה לו. הוא צוחק חזק כל־כך עד שדמעות אמיתיות זולגות על לחייו. אם אי פעם היה תזמון מושלם לעשות חרקירי – הזמן המתאים הוא עכשיו. לוּ רק היה לי חפץ חד בהישג יד.


"או־קיי. תודה על ההשפלה,” אני אומר לו. "זה רק ילווה אותי לנצח."


אני מסתובב כדי לברוח מהמקום, ובהזדמנות חגיגית זו גם לעוף לו מהעיניים, אבל לאו עוצר אותי בידו.


"אל תעזוב. אני ממש מצטער. לא התכוונתי לצחוק או לרמוז שהרעיון מגוחך. זה פשוט היה לא צפוי, הפתעת אותי. לא הרבה אנשים מצליחים לעשות זאת. בוא נגיד שהניחוש שלך היה הפוך ממה שתכננתי."


אני פוזל לעברו. אצבעותיו עוטפות את פרק כף היד שלי, ולמרות שעכשיו אני נשיא מועדון השנאה ללאו אנדרסון, קשה לא לאבד את הראש מהבחור החתיך הזה. שערו השחור מבולגן כאילו הוא רגיל להעביר בו את אצבעותיו. יש לו את המראה הסקסי הזה עם הלסת המרובעת ועצמות הלחיים הגבוהות, שהן לגמרי נקודת התורפה שלי. ואם כל זה לא מספיק, יש לו את העיניים הכי נוקבות וירוקות בגון ברקת שנתקלתי בחיי. אני בטוח שמתחבאים במאגר הגֵנים שלו כמה גנים איריים כי הוא בהחלט נראה כזה.


אני כועס מדי. מראה טוב לא באמת יכול לקנות אותי. אני לא רדוד עד כדי כך. אני מושך את ידי ממנו ונועץ בו מבט זועף.


"אז מה בדיוק תכננת?" אני שואל כי הסקרנות הורגת אותי, לעזאזל.


"אתה אנדי קרטר," הוא אומר. הוא לא שואל את זה, פשוט מציין עובדה.


אני בוהה בו, עכשיו תורי להיות מופתע. לאו אנדרסון יודע את השם שלי? איך? למה? ממתי? וכן, אה... שוב, איך?


המוח שלי מחליט מייד שפרנויה מוגזמת היא הפתרון. האם הוא עקב אחריי? האם הוא ידע שזה המושב שלי לפני שהתיישב בו? למה בכלל לאו אנדרסון כאן, מדבר איתי? יכול להיות שזאת מתיחה מרושעת. למה, לעזאזל, לאו בכלל ירצה למתוח אותי – זו תעלומה בפני עצמה, אבל הודות לאחיות שלי צפיתי בכל־כך הרבה קומדיות רומנטיות בתיכון, כך שאני מוכן לכל תרחיש אפשרי. כמובן שלהעמיד פנים שהוא מעוניין בי רק כדי להשפיל אותי אחר כך לא באמת יועיל לו. אין בי שום דבר מעניין. אומנם קיבלתי תוצאות מעולות בניסוי שלי על תזוזת גבישים מוצקים בשיעור פיזיקה בשבוע שעבר, אבל אני בספק גדול אם לאו נמצא כאן כדי לשמוע על זה.


אולי הוא כאן כדי לגלות משהו על פלקון. אבל איזו סיבה יש לו לעשות זאת? זה לא שלאו מרגל ופלקון סוכן חשאי עם מידע מסווג שהוא מחביא בתיקייה מתחת למיטה שלו.


או שהוא כן?


אני פוקד על המוח שלי להפסיק עם המחשבות הטיפשיות האלו כי זה נהיה מגוחך אפילו בסטנדרטים שלי. אבל לפנות אליי כדי להגיע לפלקון נשמע לי כמו משהו סביר. נכון, זה אומנם נשמע מופרך ובזבוז מוחלט של הזמן שלו. אבל שוב, מה לעזאזל אני כבר יודע על יריבוּת? בכנות, כל הקטע של לשנוא אדם כי הוא משחק בענף ספורט שונה משלי הוא די אידיוטי. לא שאי פעם הייתי אומר זאת לפלקון, כן?


בזמן שאני עסוק במחשבות המטורפות שרצות לי במוח, לאו מתחיל להיראות לא בטוח בעצמו. אולי משום שהוא תוהה אם פנה לאדם הנכון, ואולי הוא מבין שהאדם הנכון הוא מקרה אבוד.


"זה אני." אני סוף־סוף עונה.


הוא מהנהן, עדיין נראה סקפטי, ואני לא באמת יכול להאשים אותו. "או־קיי. טוב. זה יישמע מוזר אבל אני רוצה להציע לך עבודה."


הוא צודק. זה באמת נשמע מוזר. המוח שלי מתנתק שוב, מריץ שלל רעיונות חדשים ומטורפים יותר מרוב תיאוריות הקונספירציה הקיימות.


היום הזה רק משתפר מרגע לרגע.