אל מול הדיבר ה-11 של דמות האם: "לא תדברי", פורצת המשוררת רחל אלון־מרגלית וזועקת את עצמה, באמצעות גופה, דרך שתיקותיה ומבעד למילים. שיריה מנפצים מחיצות בין עבר להווה, בין פנטזיה למציאות, בין החיים והמתים ובין המותר והאסור. שירתה החשופה הופכת תהומות למרחב של שיטוט, פחדים לאיתות ליציאה לדרך, חווית אובדן לרגעי מפגש.
בשיריה היא נעה בין גוף ראשון לגוף שלישי, בין חוויה חושית למבט של חלום. היא מאפשרת לקוראיה להחשף לזווית התבוננות ייחודית על המתרחש בחיי הנפש ובחיי המציאות החיצונית. זוהי שירה וידויית, בשלה, שיש בה מחאה נשית חומלת, חיפוש אחר אמירה אישית כנה, ותבונה אשר אינה שואפת להכריע או להשלים את מה שנעדר, את האובדן.
הכמיהה למגע, לקשר, עוברת כחוט שני בחיי הבת, הרעיה, האם והאישה מלאת תשוקת החיים לצד הפצעת סימני הזמן החולף על הגוף. שירתה של רחל היא דיאלוגית, מעין "דואר בקבוק", כהגדרתו של פאול צלאן. זוהי שירה המאפשרת לקוראיה להזדהות, להתרגש ולהתמצא בסבך הקיום האנושי.
דינה פון שוורצה - מסתאי.