1


הם נסעו על פני ארץ החוות השופעת, באמצע הסתיו, עוברים בערים קטנות שקסמן עתיק ורחובותיהן זהרו בגוונים של עצים בשלכת. הם דיברו מעט. מבין השלושה ניכרה המתיחות ביותר על פני האב. מזמן לזמן היה זורק שברי דיבור אל בין השתיקות, דברי אקראי לא הולמים, שאפילו לו לא הייתה סבלנות לשמוע. פעם אחת אמר לנערה, שאת פניה ראה בראי האחורי: "כן, את יודעת? הייתי טיפש כשהתחתנתי — צעיר טיפש שלא ידע שום דבר על גידול ילדים, על איך זה להיות אבא?" מגננה שהייתה חצי־התקפה, אך הנערה לא הגיבה על דבריו. האם הציעה שיעצרו לשתות קפה. זה בדיוק כמו מסע תענוגות, אמרה, בסתיו, עם בתם הצעירה הנחמדה ונוף כה יפה.


הם מצאו מסעדת דרכים ועצרו לידה. הנערה מיהרה לצאת ופנתה לעבר חדרי השירותים שמאחורי הבניין. כשהלכה, ההורים סובבו את ראשם במהירות להביט אחריה. האב אמר: "זה בסדר."


"נחכה כאן או שניכנס?" שאלה האם בקול רם, אבל את עצמה. היא הייתה האנליטית בין שניהם, מתכננת צעדיה מראש — איך להגיב ומה לומר — ובעלה הניח לעצמו להיות מונחה על־ידה, מפני שכך היה קל ומפני שבדרך־כלל היה הצדק עִמה. כעת, בתחושת מבוכה ובדידות, הניח לה לדבר — מתכננת ומחשבת מה הלאה — כי זו הייתה דרכה למצוא נחמה. היה לו קל יותר לשתוק. "אם נישאר במכונית," אמרה, "נוכל להיות איתה כשתזדקק לנו. כי אם היא תצא ולא תראה אותנו... אבל אם נצא, זה ייראה כאילו אנחנו בוטחים בה. היא מוכרחה להרגיש שאנחנו בוטחים בה..."


הם החליטו להיכנס פנימה ועשו זאת בקפידה רבה והתנהגו כרגיל במופגן. כשהתיישבו בתא ליד החלון, יכלו לראות אותה מקיפה את פינת הבניין ובאה לעברם: הם ניסו להביט בה כאילו הייתה זרה, בתם של אחרים שאליה התוודעו זה עתה, איזו דבורה שאינה שלהם. הם בחנו את הגוף המתבגר חסר החן ופסקו לטובתו, הפנים נבונות ומלאות חיים, ורק הבעתם צעירה משהו משש־עשרה שנותיה.


הם היו רגילים לבגרות מוקדמת, מרירה כלשהי, אצל ילדתם, אך כעת לא זיהו אותה בפנים המוּכּרות, אותן פנים שניסו לשכנע את עצמם, כי הם יכולים להתרחק מהן. האב חשב: 'איך ייתכן שהזרים צדקו? היא שלנו... כל חייה. הם לא מכירים אותה. זוהי טעות — טעות!' האם התבוננה בעצמה המתבוננת בבִתהּ. "כלפי חוץ... אסור שייראה סימן, שום צלקת — חיצוניות ללא דופי." והיא חייכה.


בערב עצרו בעיר קטנה ואכלו במסעדה הטובה ביותר שבּה, ברוח של מרד והרפתקה, מפני שלא היו לבושים כיאות. לאחר הארוחה הלכו לסרט. נראה שדבורה נהנתה. הם התבדחו בזמן הארוחה והסרט ולאחר מכן, כשהעמיקו מערבה אל תוך חשכת האזור הכפרי, דיברו על מסעות אחרים, מחמיאים זה לזה כשדלו מזיכרונם פרטים קטנים ומצחיקים מחופשות קודמות. כשנעצרו לשנת־לילה במוטל, דבורה קיבלה חדר לעצמה, זכות מיוחדת נוספת, אשר איש, אפילו לא הוריה שאהבוה, לא ידע עד כמה הייתה זקוקה לה.


כשישבו יחד בחדרם, הביטו יעקב ואסתר בּלאוּ זה בזו מאחורי העמדת הפנים ושאלו את עצמם מדוע כעת, כשהם לבדם, המסכות לא נופלות ומאפשרות להם לנשום לרווחה, להירגע ולמצוא זה בזו מידה של שלווה. הם יכלו לשמוע מעבר לקיר הדק, את בִּתם פושטת בגדיה בחדר הסמוך. אפילו במבטי עיניהם לא הודו זה בפני זה כי כל הלילה יהיו אוזניהם כרויות לשמוע קול אחר מאשר הקול השליו של שנתהּ, קול שפירושו עשוי להיות... סכנה. רק פעם אחת, לפני ששכבו למשמרתם האפלה, פרץ יעקב מאחורי מסכת פניו ולחש באוזן אשתו: "מדוע הם שולחים אותה רחוק?"


"הרופאים אומרים שהיא מוכרחה לנסוע," השיבה לו אסתר בלחישה. שוכבת נוקשה ומביטה בקיר דומם.


"הרופאים." יעקב מלכתחילה לא רצה להעמיד אותם בניסיון הזה.


"זה מקום טוב," אמרה, בקול רם יותר, מפני שכך רצתה שיהיה.


"הם קוראים לזה בית־חולים למחלות־נפש, אבל זה מקום, אֶס, מקום שבו שׂמים אנשים כדי להרחיק אותם. איך זה יכול להיות מקום טוב לנערה — היא כמעט ילדה!״


"הו, אלוהים, יעקב," אמרה, "כמה היה עלינו להיאבק כדי להגיע להחלטה? אם אנחנו לא יכולים לבטוח ברופאים, את מי אנחנו יכולים לשאול? במי לבטוח? ד״ר ליסטר אומר שזוהי העזרה היחידה שהיא יכולה לקבל כעת. אנחנו מוכרחים לנסות את זה!״ בעקשנות הפנתה ממנו את ראשה אל הקיר.


הוא היה שקט, ויתר לה פעם נוספת; היא תמיד הייתה זריזת לשון יותר ממנו. הם אמרו לילה טוב, שניהם העמידו פני ישנים ושכבו, נושמים עמוקות כדי להשלות את האחר, עיניהם כואבות באפלה, משגיחים.


מצדו השני של הקיר השׂתרעה דבורה במיטה. בממלכת איר היה מין מקום נייטרלי שנקרא הדרגה הרביעית. ניתן היה להגיע לשם רק בדרך מקרה. לא על־ידי נוסחה ולא על־ידי פעולה רצונית. בדרגה הרביעית לא היו רגשות שעוררו סבל ולא עבר או עתיד להישחק כנגדם. לא היה זיכרון ולא שליטה עצמית, דבר לא היה מלבד עובדות יבשות, שהתייצבו ללא דיחוי כשנזקקה להן ומבלי שנקשר בהן רגש כלשהו.


כעת, במיטה, משהגיעה לדרגה הרביעית, העתיד לא נגע לה. האנשים בחדר הסמוך היו ככל הנראה הוריה. יפה. אולם זה היה חלק מעולם צללים, שהיה הולך ונמוג, ואילו עתה היא הושלכה ללא פגע לעולם חדש שאליו לא הייתה לה כל נגיעה. כאשר התרחקה מהעולם הישן, התרחקה גם מהקלחת של ממלכת איר, מן החבורה של האחרים, מן הצנזור וּמאֵלי איר. היא התהפכה וישנה שינה עמוקה, נטולת חלומות ומרגיעה.


בבוקר המשיכה המשפחה בדרכה. כשהמכונית התרחקה מהמוֹטל אל תוך היום שטוף החמה, היה נדמה לדבורה, כי המסע יימשך לעד וכי אפשר שהשלווה והחירות הנפלאה שחשה עשויות להיות תשורה חדשה מטעמם של אֵלי איר ולשכותיהם, שהפגינו כרגיל התנהגות תובענית למדי.


לאחר מספר שעות של נסיעה בנוף חום וזהוב וברחובות של ערים מנומרות שמש, שאלה האם: "איפה הפנייה, יעקב?"


באיר הצטווח קול מתוך הבור העמוק: חפה מפשע! חפה מפשע!


דבורה בּלאוּ התנפצה, ראשה קדימה, מן החירות אל תוך ההתנגשות בין שני העולמות. בדומה לפעמים הקודמות, הייתה זו התנפצות שקטה ומִסתורית. בעולם העיקרי שבו חיה השמש התפצלה בשמים, האדמה געשה, גופה נקרע לחתיכות, שיניה ועצמותיה נסדקו ונשברו לרסיסים. במקום האחר, שבו חיו הרוחות והצללים, פנתה המכונית לדרך צדדית ונסעה בה לעבר בית ישן בנוי לבנים אדומות. הבית היה ויקטוריאני, מוזנח מעט ומוקף עצים. חזית מוצלחת לבית־משוגעים. כשנעצרה המכונית ממולו, היא הייתה עדיין המומה מההתנגשות, והתקשתה לצאת מהמכונית ולטפס כהלכה במעלה המדרגות ואל תוך הבניין שבו נמצאו הרופאים. על כל החלונות היו סורגים. דבורה חייכה קלוֹת. זה התאים. טוב.


יעקב בּלאוּ החוויר כשראה את הסורגים. כשניצב מולם שוב לא היה ביכולתו לומר לעצמו "בית הבראה" או "טיפול החלמה". האמת הזדקרה מולו עירומה וקרה כברזל. אסתר ניסתה לתקשר איתו ללא מילים: היינו צריכים לצַפּות לכך. מדוע שנהיה מופתעים?


הם המתינו, ואסתר בּלאוּ ניסתה מדי פעם להפגין עליזות. מלבד החלונות המסורגים נראה החדר כחדר המתנה רגיל והיא התלוצצה בעניין גילם של כתבי־העת שהיו בו. ממרחק, במורד המסדרון, יכלו לשמוע חריקת מפתח גדול בתוך מנעול, ויעקב התקשח שוב ונאנח חלושות: ״זה לא בשבילה — דֶבּי הקטנה שלנו..." הוא לא ראה את המבט הפתאומי, חסר הרחמים, שבפניה של בתו.


הרופא הלך לאורך המסדרון וייצב את עצמו קמעא בטרם נכנס לחדר. הוא היה גבר בעל גוף מרובע ומגושם, וכעת הוא צלל אל תוך החדר, שבו החרדה שלהם הייתה נוכחת וכמו ניתנת למישוש. היה זה בניין ישן והוא ידע שזה מקום מפחיד לבוא אליו. הוא ינסה להרחיק משם במהרה את הנערה וינחם את ההורים עד שיסכימו להשאירהּ, מתוך הרגשה שעשו את הדבר הנכון.


לעיתים בחדר הזה, ברגע האחרון, היו הורים, בעלים, נשים, מסיבים את גבם בתיעוב לנוכח אמיתותה של המחלה הנוראה, המבהילה. לעיתים היו לוקחים איתם בחזרה את יקיריהם מוזרי העיניים. היה זה מתוך פחד או שיפוט מוטעה שמקורו בכוונה טובה, או — עיניו אמדו שוב את זוג ההורים — אותו גרגר תועה של קנאה וכעס, שלא יניח לשושלת הייסורים הארוכה להחמיר בדור שאחריהם. הוא ניסה לחמול אך לא להיות שוטה, ועד מהרה נפנה לקרוא לאחות שתיקח את הנערה למחלקה. היא נראתה כקורבן של הלם. כשעזבה חש את כאב הניתוק, שקרעה הליכתה בהוריה.


הוא הבטיח להם, שיוכלו להיפרד ממנה לשלום בטרם ילכו, והפקיד אותם בידיה של המזכירה שהמתינה עם גיליון שאלות לרשום את תשובותיהם. כשראה אותם שוב, בצאתם לאחר שנפרדו לשלום, נראו גם הם כנתונים בהלם, והוא חשב בקצרה: הלם־פציעה — קטיעתה של בת.


יעקב בּלאוּ לא היה אדם הבוחן את עצמו או מביט לאחור על חייו כדי להעריכם. לעיתים היה חושד באשתו שהיא רעבתנית, מחטטת שוב ושוב בתאוותיה באמצעות מילים ומילים ללא הרף. אולם חלק מיחס זה נבע מקנאה. גם הוא אהב את בנותיו, אם כי מעולם לא אמר להן זאת; גם הוא שאף להיות גלוי לב, אך מעולם לא היה מסוגל לפתוח את לבו; ולכן הן נשמרו מלהסגיר בפניו את סודותיהן. בתו הבכירה זה עתה נפרדה ממנו, כמעט בלהיטות, באותו מקום קודר של מנעולים וסורגים, מפנה עורף לנשיקתו, נסוגה. היא לא נראתה כמבקשת עידוד ממנו, כמעט נרתעת ממגעו. הוא היה אדם בעל מזג נוח וכעת היה זקוק לחמת זעם מטהרת, פשוטה וישירה. אולם במקרה זה היה הכעס שזור ברחמים, פחד ואהבה, והוא לא ידע כיצד יוכל להשתחרר ממנו. הכעס היה מונח, מעוות ומצחין, בתוכו פנימה, והוא התחיל להרגיש את הכאב הישן המתעורר לאִטו, של כיב הקיבה שלו.