1
ינואר 1964
"לעולם אל תשכח את האקדח שלך, ילד. תמיד תזדקק לדבר הארור הזה כאן... צריך אותו בדבר הזה שלנו. תיתפס ללא האקדח שלך, ואני מבטיח לך שלא תאהב את התוצאות."
אנטוני מרסלו בן החמש בחן בסקרנות את האקדח הבוהק שאביו ניקה. "איזה דבר, אבא?"
רוס חייך. "הדבר שלנו, בן. הדבר הארור הזה שלנו, לעזאזל."
"אה."
אנטוני לא ידע על מה אביו מדבר. עדיין לא, בכל אופן. אבל האקדח הזה מצא חן בעיניו, וגם האולר האדום החדש שאביו נתן לו בבוקר.
"ותפעל לפי הכללים, אנטוני. תמיד."
*
ינואר 1984
"הוא נפטר בשלווה," האחות אמרה ברכות.
אנטוני דחף את ידיו לכיסים ומשך בכתפיו. הוא ידע שהאחות לא מבינה ורק ניסתה לעזור.
שלווה היא מונח יחסי, שלא הלך יד ביד עם המוות של אבא שלו. האם לשתות למוות במשך עשור לפחות זה משהו שמשדר שלווה? האם יש שלווה בלהתעורר ברעידות, בלשתות כמה בירות כדי להקל על הרעד, בלהקיא במשך מחצית מהיום ואז ליפול באיזה מקום ולאבד את ההכרה?
לא, אלכוהוליזם לא מסב שלווה.
"מה הם עשו, הזריקו לו כמויות של מורפיום לקראת הסוף?" אנטוני שאל בזעף.
האחות מצמצה בהפתעה. "סליחה?"
"אני מנסה לשאול אם הקלו עליו," אנטוני הבהיר.
"אממ... תראה - "
"גברתי, ראיתי את אבא שלי שותה את עצמו למוות בעשר השנים האחרונות, מאז מותה של אימי. אל תנסי לרכך את זה בשבילי. אני יכול להתמודד עם זה, תאמיני לי."
"הצענו לו תרופות כדי לעזור לו, אבל הוא סירב. הוא נראה במצב רוח טוב, והיו כמה רגעים שאפילו שר לעצמו."
האחות חסכה ממנו מידע רב. אנטוני הבחין בכך מייד. עם אורח החיים שלו, לזהות כשאנשים עושים דברים כאלה היה משהו שעשוי להציל חיים.
"ו…?" אנטוני לחץ.
"חשבנו שהוא נרדם. הוא דרש שנכבה את הצפצוף של המוניטור."
כן, אנטוני הבין את העניין עכשיו. הם אפילו לא ידעו שרוס מת.
שיט, אולי אביו לא סבל באותם רגעים. אולי הוא פשוט... נרדם ומת בשנתו וזה הכול.
עשר השנים האחרונות בחייו של אנטוני סבבו סביב שני דברים; להחזיק מעל למים את ראשו של אביו ולקבל את הסיכה שלו ב'קוזה נוסטרה'.'' מתברר כי נכשל בראשון.
עכשיו, כשהיה בן עשרים וחמש, נראה כי יפשל גם בדבר השני, עוד לפני שיזדמן לו להיכנס באופן רשמי ל'קוזה נוסטרה'.''
אחת הסיבות לכך שנשאר מאחור ותפקד רק כשותף זוטר במשפחת הפשע קטרולי נמצאה במרחק מטר ממנו, כלומר - אביו, השוכב נטול רוח חיים על מיטת בית החולים. משיכתו של רוס לטיפה המרה הפרה את אחד הכללים הבסיסיים של ה'קוזה נוסטרה'. גברים שהתנהגו כמו אידיוטים שיכורים היו נטל על הפמיליה וביישו אותה. אומנם רוס כבר הושבע והיה חלק מהמשפחה, אבל הבן שלו סבל מההשלכות של החלטותיו. היה לו קשה לרכוש אמון כאשר אביו עשה את מה שעשה.
אנטוני היה גם הנכד של אנדינו מרסלו, יד ימינו ויועצו של ויני קטרולי, ואפילו זה לא שינה את פני הדברים. מפני שבסופו של דבר, הוא היה בנו של שתיין.
התפוח לא נופל רחוק מהעץ, כמו שאומרים.
בכל זאת, אנטוני לא נטר טינה לאבא שלו. הוא הבין אותו במובנים מסוימים. אחרי שסלה, אימו של אנטוני, מתה בתקרית טביעה לפני עשור, רוס מעולם לא חזר לעצמו. הוא לא הצליח להציל את אשתו, ילדיו נותרו ללא אם והיו צריכים לגדול בלעדיה במהלך כמה מהשנים החשובות ביותר, והזמן לא עצר מלכת.
עולמו של רוס נעצר באחת, בעוד העולם של כל סובביו המשיך לנוע. סלה הייתה כדור הארץ, הקרקע של רוס, ממש כך, והוא היה הירח שלה, סובב סביבה כל הזמן, בונה ומעצב את חייו סביבה. אנטוני לא זכר תקופה שבה הוריו התווכחו ובטח שלא ראה אלימות בין השניים, ואביו, למיטב ידיעתו, היה תמיד נאמן לאימא שלו.
מתוך התבוננות באנשים אחרים בחייו, אנטוני ידע שהקשר ביניהם היה נדיר. לרוב, בעולם שלהם, גברים לקחו לעצמם פילגש או שתיים - גומה, כך היו קוראים לפילגש כזו - והן ילדו ילדים ממזרים בעוד נשותיהם של הגברים העלימו עין.
רוס לא עשה זאת.
לאנטוני לא היה שמץ של מושג לגבי אהבה כזאת. הוא מעולם לא חווה על בשרו אהבה כזאת.
הוא גם לא היה בטוח שהוא רוצה בכך.
"אני אדאג לסידורים," אנטוני אמר וסילק מראשו את המחשבות הללו.
האחות הנהנה. "הוא יסומן בחדר המתים."
יסומן.
בחדר המתים.
גל של קור שטף את גופו של אנטוני.
*
אנטוני בדיוק נכנס לביתו כאשר הטלפון שלו החל לצלצל.
אלוהים, כמה שהוא רצה להתעלם מהצלצול.
אבל זה היה בלתי אפשרי.
עם המזל המחורבן שלו, השיחה שממנה יתעלם תהיה מהבוס שלו. אסור להתעלם משיחה מהבוס. זה היה כלל ברור.
אנטוני לא טרח לבעוט מעליו את נעליו או להוריד את המקטורן שלו לפני שחצה את מבואת הבית, נכנס לסלון וענה לטלפון. "מדבר מרסלו."
"בוקר, טוני," קול מוכר נשמע מצידו השני של הקו.
"בוקר, ג'ון."
ג'ונתן גרובאטי היה מאז ומעולם אחד החברים הטובים ביותר של אנטוני. הפרש גילים של שנתיים הפריד בין השניים, וג'ונתן היה המבוגר ביניהם. ג'ונתן קיבל את הסיכה שלו בגיל שמונה־עשרה - אחת ההטבות שמגיעות עם אבא שהוא בוס במשפחה ניו־יורקית יריבה.
אך עם זאת, אחיו הגדול של ג'ונתן תפס את מקומו של האב בעוד ג'ון התכונן לרשת את מקומו של ויני קטרולי, כאשר האיש ימות או יחוסל. הסידור הזה בין המשפחות חסך שפיכות דמים רבה לאור העובדה שהיריבים עשו עסקים יחד.
אנטוני הניח כי זה הדבר החשוב ביותר, גם אם משמעות הדבר היא שלמען העסק הזה ג'ון ייאלץ להתחתן עם מישהי שהוא שונא. קייט, בתו הצעירה של ויני, הייתה זדונית ומרושעת ביותר, אבל אולי ג'ונתן יוכל לאלף אותה, או לכל הפחות להתמודד איתה.
"יש עניינים היום ב - הל'ס קיטשן1'," ג'ון עדכן.
אנטוני התכווץ. לא היום, בן אדם. הוא עדיין היה צריך להודיע למשפחתו על רוס וליצור קשר עם בית הלוויות.
"אפשר לדחות את - "
"לא, ההוראה הגיעה ישירות מוויני. זה משהו רציני."
אם ההוראה הגיעה מהבוס, זה תמיד היה רציני.
"או־קיי, בסדר," אנטוני השיב בעייפות.
"היי, מה קרה?" ג'ונתן שאל.
כלום.
ממש כלום.
ככה זה ב'קוזה נוסטרה', מרכז חייו של אנטוני. כל דבר קיבל עדיפות שנייה כאשר הפמיליה קראה לך. ה'קוזה נוסטרה' תמיד הייתה בעדיפות ראשונה.
"מתי ואיפה אתה רוצה להיפגש?" אנטוני שאל במקום להשיב על שאלתו של חברו.
"אולי בדיינר של די?"
אנטוני חשק שיניים. הוא ידע היטב למה ג'ונתן רוצה להיפגש דווקא בדיינר. "היא תהיה שם?"
"מי?"
"אל תעמיד פני אידיוט, בן אדם," אנטוני אמר.
ג'ונתן נאנח. "טוני - "
"אתה אמור להתחתן עם מישהי אחרת, ג'ון."
אנטוני לא האמין בחוסר נאמנות.
"רק בעוד כמה שנים."
למיטב הבנתו של אנטוני, ויני קטרולי רצה שבתו תתחתן עם ג'ון רק בהגיעה לגיל עשרים ושלוש. כך יהיה לה זמן לסיים את לימודיה ואת כל הדברים האחרים. ג'ון הניח שזו דרכו של ויני להרוויח קצת זמן ולבחון כראוי את ג'ון, אבל נראה שלג'ון לא ממש אכפת כמה יצטרך לחכות עד שזה יקרה.
"ויני יגלה בסופו של דבר. וכאשר הוא יגלה, גם אבא שלך ידע על כך," אנטוני הזהיר.
ואם זה יקרה, ג'ונתן יאבד את מקומו כיורש של משפחת קטרולי. לא מפני שהייתה לו פילגש, מישהי שאנטוני לא ממש הכיר ולא רצה להכיר, אלא מפני שלא עמד בציפיות של אביו.
ג'ון מעולם לא הצליח לעמוד בכללים כמו שצריך.
"הם עוד לא גילו."
"אני לא רוצה שום קשר לבלגן הזה, ג'ון."
ג'ון קילל. "בסדר, חלאה. ניפגש בעיר התחתית, במקום הקבוע, עוד עשרים דקות. לעזאזל, זה בסדר לך, טוני?"
כן, זה היה בסדר.
"עוד עשרים," אנטוני אישר וניתק את השיחה.
הוא חייג מספר נוסף בעודו משפשף את מצחו כדי להרגיע את כאב הראש שהופיע בפתאומיות. כאשר סבא שלו נשמע מצידו השני של הקו, אנטוני תהה אם לאיש הזה בכלל יהיה אכפת מכך שהבן הגדול שלו מת.
ברוב המקרים אנדינו ורוס לא ראו עין בעין את הדברים.
"צ'או," אנדינו ענה. "מדבר מרסלו."
"כולנו עונים לטלפון באותו אופן," אנטוני אמר וגיחך לעצמו.
"בוקר, ילד."
אנטוני נאבק בצורך ללעוג לכינוי הזה. הוא היה בן עשרים וחמש, ועדיין ילד בעיני סבא שלו.
"מה, לעזאזל, אתה רוצה בשעה שבע בבוקר?" אנדינו תבע.
"יש לי עניינים במטבח היום עם ג'ון," אנטוני השיב.
"כן, אז? תעשה אותם."
"אני מתכנן לעשות בדיוק את זה, אבל אני צריך ממך טובה."
"מה?" אנדינו שאל.
אנטוני שמע את הקליק האופייני של מכשיר החיתוך של סבא שלו, ככל הנראה חותך את קצה הסיגר הקובני שלו. אומנם אנטוני ניסה לחיות בצניעות יחסית, אבל היה לו הון משפחתי שנצבר במשך שנים רבות מאוד.
שנים רבות כל־כך עד כי ההון הצחין.
בחשבון הבנק שלו היו יותר אפסים משטרח בכלל לספור, אבל אנטוני מעולם לא התייחס לירושה שלו כאילו העניקה לו כרטיס זהב לכל החיים. לא, הוא עבד כמו חמור כל יום ויום. ככל שהיה לו יותר, כך הרגיש טוב יותר, כך הצטמצם הסיכוי שמישהו ינסה לקחת משהו ממנו.
"התקשרו אליי היום מבית החולים," אנטוני החל לומר.
"לא," אנדינו קטע אותו. "ממש לא, טוני. יום טוב, ילד."
ובזאת סבא שלו ניתק את השיחה.
אנטוני בהה בשפופרת שבידו, אפילו לא המום מתגובתו של אנדינו. הוא ידע שכשמדובר באנדינו, כל התעסקות בעניין רוס מסתיימת לא טוב. כמעט כמו כל השאר, אנדינו התנער כבר לפני זמן רב מבנו ומהבלגן שבו היה מצוי.
אנטוני שחרר נשיפה ארוכה וטרק את השפופרת בחזרה למקומה. הוא הרים אותה שוב וחייג מספר נוסף. גם לאחיו הצעיר בוודאי לא יהיה אכפת ממותו של אביו, אבל לאנטוני לא היה זמן לשטויות האלה היום.
רוס ג'וניור ענה לטלפון ועוד לפני שהספיק להגיד שלום, אנטוני אמר, "אבא מת, יש לי עבודה ומישהו צריך לדבר עם בית הלוויות הארור."
שהמשפחה כבר תעשה עם זה מה שהיא רוצה.
לאנטוני כבר לא היה אכפת, לעזאזל.
1 שם של שכונה במנהטן.
