“אז איך תינוקות באים לעולם?

פעם, בילדותי, גיחכתי על ילדים שחשבו שתינוקות באים לעולם באמצעות חסידה. "זה מטופש" אמרתי להם בהתנשאות "האמא והאבא של הילד מתחתנים, מתנשקים בחתונה לאחר שבירת הכוס שהאבא שובר, ואז מהנשיקה האישה נכנסת להיריון, ונולד להם תינוק".

עכשיו, כמובן, אני יודע ממרום גילי ששתי התיאוריות הללו, הן של החסידה והן של הנשיקה, כלל לא נכונות. כי עכשיו, גבירותיי ורבותיי, הבנתי שתינוקות באים לעולם באמצעות החיבוק.

אמילי עמרוסי כתבה את הספר הזה לא במטרה שילדים יקראו, אלא במטרה שהורים יקריאו. אני מניח שהיא לא רצתה שהילדים יראו תמונות של גבר ואישה ערומים מתחבקים, אמנם בציורים חמודים ותמימים אבל עדיין. היא רצתה שיבינו פשוט שמדובר בחיבוק תמים, חיבוק פשוטו כמשמעו. 

אני אפתח כאן פתח לדיון: האם להמציא סיפורים דמיוניים לילדים קטנים על איך באים תינוקות לעולם, זה הדבר הראוי לעשות? או שמא דווקא צריך לגשת אליהם ולדבר איתם בגובה העיניים, ופשוט לספר להם את האמת?

בספר הזה נתקלנו אני וסקאוט בחנות הספרים, עיינו בו וגמענו אותו תוך לא יותר מ-2 דקות. גם אנחנו, בסיום הקריאה המשותפת, שאלנו את עצמנו את השאלה הזו ונותרנו בלי תשובה ברורה וחד משמעית. יהיה מעניין לדעת מה אתם, קוראי הסקירה הזו וחברי האתר הנכבדים, חושבים על הסוגייה. 

אבל מלבד כל זה, מדובר בספר מושקע למדי מבחינה ויזואלית, בעל ציורים יפים וחמודים ומעוררי חיוך וגיחוך בשל תמימותם, ובשל הסתירה בין תמימותם לנושא שהוא לכאורה לא הכי תמים לגיל הזה שאליו מיועד הספר (לפחות על פי מה שהורגלנו לחשוב).

דרך אגב - לאחר כשעה קלה מאותו סיור בחנות הספרים, אני וסקאוט צעדנו לעבר הפארק, והתחבקנו שם. 
עברו כמה שבועות מאז הסיור בחנות הספרים. כרגע בדיקת ההיריון שסקאוט השיגה, מראה על כך שהיא שלילית להיריון. ממש הוקל לי לשמוע על זה (ולכן רק עכשיו, לאחר ימים רבים של מתח, אני מצליח להיות רגוע דיו בכדי לכתוב על האירוע מנקודת מבט קלילה ומשוחררת יותר).
 
***את הסקירה אני מקדיש לסקאוט. שולח לך חיבוק ענק ממני :-)  


נ.ב - פרט שחשוב לציין: על פי מחקרים בדוקים ומוכחים, בתקופת גלי הקורונה השונים, עם כל הסגרים והבידודים והריחוקים החברתיים, נמצא שאוכלוסיית ישראל הצטמצמה. ומה שמפתיע, שזה לא קרה בשל שיעורי התמותה מהמחלה...”