1


איסטון


כולם צורחים.


אם לא הייתי בהלם — על אחת כמה וכמה שיכור ברמות — אולי הייתי שומע את הצעקות הנפרדות, מחבר אותן לקולות מסוימים, עושה סדר במילים המבולבלות ובהאשמות הזועמות שמוטחות בצעקות.


אבל עכשיו הכול נשמע כמו גל קול בלתי פוסק. סימפוניה של שנאה, דאגה ופחד.


״אשמתו של הבן שלך!״


״ממש לא!״


״אני אגיש תלונה.״


״איסטון.״


ראשי טמון בין ידיי ואני משפשף את עיניי על כפות ידיי המיובלות.


״אפילו כאן...? הייתי צריך לקחת אותך באזיקים, חתיכת בן זונה... הטרדה.״


״אני רוצה לראות אותך מנסה. לא מפחד ממך, קולום רויאל. אני התובע המחוזי...״


״עוזר לתובע המחוזי.״


״איסטון.״


עיניי יבשות ומגרדות. אני בטוח שהן גם אדומות. הן תמיד אדומות כשאני מחוק.


״איסטון.״


משהו נחבט בכתפי, וקול אחד פורץ מבעד לשאר. אני מרים את ראשי ורואה את אחותי החורגת מביטה בי ודאגה עמוקה נשקפת מעיניה הכחולות.


״לא זזת כבר שלוש שעות. דבר אליי,״ אלה מתחננת בשקט. ״אני רוצה לדעת שאתה בסדר.״


בסדר? איך אני יכול להיות בסדר? מספיק לראות מה קורה, בשם אלוהים. אנחנו בחדר המתנה פרטי בבית החולים ביי־ויו ג'נרל — משפחת רויאל לא צריכה לחכות בחדר ההמתנה של המיון האמיתי עם שאר האספסוף. אנחנו מקבלים טיפול מיוחד בכל מקום, גם בבתי חולים. כשאחי הגדול ריד נדקר בשנה שעברה, הוא הובהל לחדר ניתוח כזה כאילו היה הנשיא בכבודו ובעצמו, ללא ספק גוזל מקום ממישהו שהיה זקוק לו יותר ממנו. אבל השם של קולום רויאל רב השפעה במדינה הזאת. בעצם בכל ארצות הברית. כולם מכירים את אבא שלי. כולם פוחדים ממנו.


״אישומים פליליים נגד הבן שלך...״


״באשמת הבת המזורגגת שלך.״


״איסטון,״ אלה דוחקת בי שוב.


אני מתעלם ממנה. היא לא קיימת מבחינתי ברגע זה. אף אחד לא קיים. לא אלה. לא אבא. לא ג'ון רייט. אפילו לא אחי הקטן סוייר, שזה עתה הרשו לו להצטרף אלינו אחרי שעשו לו כמה תפרים ברקה. תאונת דרכים רצינית, וסוייר יוצא ממנה עם שריטה בלבד.


בינתיים אחיו התאום...


מה?


אין לי מושג. לא קיבלנו עדכון על מצבו של סבסטיאן מאז שהגענו לבית החולים. הגוף המדמם והשבור שלו הובהל על אלונקה, והמשפחה שלו גורשה לחדר הזה כדי לחכות לחדשות ולשמוע אם הוא חי או מת.


״אם הבן שלי לא ישרוד, הבת שלך תשלם על זה.״


״אתה בטוח שהוא בכלל הבן שלך?״


״חתיכת מניאק!״


״מה? נראה לי שכל הבנים שלך צריכים בדיקות דנ״א. למה שלא תעשה אותן עכשיו? הרי אנחנו בבית חולים. קל מאוד לעשות בדיקות דם ולבדוק מי מהבנים שלך הוא רויאל ומי מהזרע של או'הלוראן —״


״אבא! תסתום!״


הקול הנסער של הארטלי ננעץ בי כמו סכין. השאר אולי לא קיימים מבחינתי עכשיו, אבל היא כן. היא יושבת בפינת החדר כבר שלוש שעות. כמוני, היא לא אמרה מילה. עד עכשיו. עכשיו היא עומדת על רגליה ועיניה האפורות בוערות בזעם, קולה צורמני ומהדהד האשמות בעודה מסתערת על אבא שלה.


אני לא יודע למה ג'ון רייט בכלל נמצא כאן. הוא הרי לא סובל את הבת שלו. הוא שלח את הארטלי לפנימייה. הוא לא הרשה לה לחזור לגור איתם מאז שחזרה לביי־ויו. הוא צעק עליה הערב, אמר לה שהיא לא חלק מהמשפחה שלו ואיים לגרש את אחותה הקטנה.


אבל אחרי שהאמבולנסים לקחו את הארטלי, את התאומים ואת החברה של התאומים, מר רייט היה האדם הראשון שיצא לבית החולים. אולי הוא רוצה לוודא שהארטלי לא תספר לאף אחד איזה חרא של בן אדם הוא.


״למה אתה בכלל כאן!״ הארטלי צורחת את מחשבותיי. ״לא נפצעתי בתאונה! אני בסדר! אני לא צריכה אותך כאן ולא רוצה אותך כאן!״


רייט צועק משהו בתגובה, אבל אני לא מקשיב. אני שקוע מדי בצפייה בהארטלי. מאז שהמכונית שלה התנגשה עם הריינג' רובר של התאומים מחוץ לאחוזה של אביה, היא התעקשה שהיא בסדר. לא בפניי, כמובן — לא, היא לא הסתכלה לכיוון שלי אפילו פעם אחת. אני לא מאשים אותה.


אני עשיתי את זה. אני הרסתי לה את החיים הערב. מעשיי הניעו אותה להיכנס למכונית הזאת, בדיוק ברגע שבו אחיי האיצו בעיקול. אם היא לא הייתה כעוסה, אולי היא הייתה רואה אותם קודם. אולי סבסטיאן לא היה... מת? חי?


לעזאזל, למה אין עדכונים?


הארטלי כל הזמן מתעקשת שהיא לא נפצעה, והפרמדיקים כנראה הסכימו, כי הם בדקו אותה והרשו לה לבוא לחדר ההמתנה, אבל היא לא נראית כל כך טוב עכשיו. היא מתנודדת קלות על רגליה. נשימתה קצרה. היא גם חיוורת יותר מהקיר הלבן שמאחורי ראשה, מה שיוצר ניגוד מבהיל בין עורה ושערה השחור כעורב. אבל אין עליה טיפת דם. שום דבר. אני חלש מרוב הקלה כשאני רואה את זה, כי סבסטיאן היה מכוסה דם.


מיצי מרה עולים בגרוני כשהבזקים מזירת התאונה מופיעים במוחי. רסיסי השמשה השבורה פזורים על המדרכה. הגופה של סבסטיאן. השלולית האדומה. הצרחות של לורן. בני הזוג דונובן כבר אספו את לורן ולקחו אותה הביתה, תודה לאל. הבחורה לא הפסיקה לצרוח מהרגע שהגיעה לביי־ויו ג'נרל עד לרגע שבו עזבה את המקום.


״הארטלי,״ נשמע קולה השקט של אלה, ואני יודע שאחותי החורגת שמה לב לחיוורונה של הארטלי. ״בואי שבי. את לא נראית טוב במיוחד. סוייר, לך תביא להארטלי מים.״


אחי הקטן נעלם בלי לומר מילה. הוא מתנהג כמו זומבי מאז שלקחו את התאום שלו.


״אני בסדר!״ יורקת הארטלי ודוחפת את ידה הקטנה של אלה מזרועה. היא חוזרת אל אביה וברכיה עדיין רועדות. ״בגללך סבסטיאן רויאל נפצע!״


הלסת של רייט נשמטת. ״איך את מעיזה לרמוז —״


״לרמוז?״ היא קוטעת אותו בזעם. ״אני לא רומזת! אני מציינת עובדה! איסטון לא היה מגיע לבית הערב אם לא היית מאיים לגרש את אחותי! לא הייתי רודפת אחריו אם הוא לא היה מגיע לפגוש אותך!״


זה אומר שזו אשמתי, אני רוצה להתנגד, אבל אני חלש מדי ופחדן מדי לעשות זאת. אבל זו האמת. בגללי זה קרה. אני הגורם לתאונה, לא אבא של הארטלי.


הארטלי רועדת שוב, והפעם אלה לא מהססת — היא עוטפת בידה את מעלה זרועה של הארטלי ומכריחה אותה לשבת על כיסא.


״שבי,״ פוקדת אלה.


בינתיים, אבא שלי ואבא של הארטלי שוב נועצים זה בזה מבטים. מעולם לא ראיתי את אבא שלי כעוס כל כך.


״אתה לא תצליח להיחלץ מהסיפור הזה עם כסף, רויאל.״


״הבת שלך נהגה במכונית, רייט. יהיה לה מזל אם היא לא תחגוג את יום ההולדת הבא שלה בכלא נוער.״


״אם מישהו ילך לכלא, זה הבן שלך. לעזאזל, כל הבנים שלך צריכים להיות שם.״


״שלא תעז לאיים עליי, רייט. אני יכול להביא לכאן את ראש העיר תוך חמש דקות.״


״ראש העיר? אתה חושב שלמניאק זב החוטם הזה יש אומץ לפטר אותי? ניצחתי ביותר תיקים במחוז המחורבן הזה מאשר כל תובע מחוזי בתולדות ביי־ויו. התושבים יצלבו אותו ואותך —״


לראשונה מזה שלוש שעות, אני מוצא את הקול שלי.


״הארטלי,״ אני אומר בצרידות.


מר רייט עוצר באמצע המשפט. הוא מסתובב להביט בי ועיניו יורות בי חיצים. ״שלא תעז לדבר אל הבת שלי! אתה שומע אותי, מנוול קטן! שלא תגיד לה מילה.״


אני מתעלם ממנו. מבטי נעוץ בפניה החיוורות של הארטלי.


״סליחה,״ אני לוחש באוזניה. ״הכול באשמתי. אני גרמתי לתאונה.״


עיניה נפערות.


״אל תדבר אליה מילה!״ למרבה התדהמה, הפקודה מגיעה מאבא שלי, לא שלה.


״קולום,״ אומרת אלה ונראית המומה כמו שאני מרגיש.


״לא,״ הוא מרעים בקולו ועיניו הכחולות נעוצות בי. ״אף מילה, איסטון. אישומים פליליים יכולים לסבך אותנו כאן. והוא —״ אבא מביט בג'ון רייט כאילו מדובר בהתגלמות האנושית של וירוס האבולה, ״הוא עוזר לתובע המחוזי. אף מילה על התאונה ללא נוכחות עורכי הדין שלנו.״


״כמה אופייני למשפחת רויאל,״ לועג רייט. ״תמיד מכסים זה לזה את התחת.״


״הבת שלך התנגשה במכונית של הבנים שלי,״ מסנן אבא בתגובה. ״היא האחראית היחידה.״


הארטלי משמיעה יבבה. אלה נאנחת ומלטפת את כתפה.


״את לא אחראית,״ אני אומר להארטלי ומתעלם מכל השאר. כאילו אנחנו שני האנשים היחידים בחדר. הנערה הזאת ואני. הנערה הראשונה שרציתי להיות איתה בלי להתפשט. נערה שהיא מבחינתי ידידה. נערה שרציתי להיות הרבה מעבר לידיד שלה.


בגללי, הנערה הזאת מתמודדת עם חמת הזעם של אבא שלי. והיא מוצפת אשמה בגלל תאונה שלא הייתה מתרחשת אם אני לא הייתי מעורב. אחי הגדול ריד נהג לקרוא לעצמו המשמיד. הוא חשב שהוא הרס את החיים של כל אהובי ליבו.


ריד טעה. אני זה שדופק הכול.


״אל תדאג, אנחנו עוזבים,״ נוהם רייט.


אני נדרך כשהוא צועד בזעם אל הכיסא של הארטלי.


אלה עוטפת את זרועה סביב כתפה של הארטלי במגננה, אבל אבא שלי מנענע בראשו בקוצר רוח.


״שילכו,״ נובח אבא. ״הבן זונה צודק — הם לא שייכים לכאן איתנו.״


בהלה נתקעת בגרוני. אני לא רוצה שהארטלי תלך. ואני בעיקר לא רוצה שהיא תלך עם אבא שלה. מי יודע מה הוא יעשה לה.


הארטלי כנראה מסכימה, כי היא מייד נסוגה כשאבא שלה מנסה לתפוס אותה. היא נחלצת מזרועה של אלה. ״אני לא הולכת לשום מקום איתך!״


״אין לך ברירה!״ הוא מתעצבן. ״אני עדיין האפוטרופוס החוקי שלך, בין אם זה מוצא חן בעינייך או לא.״


״לא!״ קולה של הארטלי נשמע כמו רעם. ״אני לא הולכת!״ ראשה מסתובב לעבר אבא שלי. ״תקשיב, אבא שלי הוא —״


היא לא זוכה להשלים את המשפט כי בן רגע היא נופלת קדימה וקורסת לרצפה. חבטת ראשה על המרצפות היא קול שאיאלץ לחיות איתו עד יומי האחרון.


מאה ידיים מושטות אליה, אבל אני מגיע אליה ראשון. ״הארטלי!״ אני צועק ומושך בכתפה. ״הארטלי!״


״אל תזיז אותה,״ אבא שלי נובח ומנסה להדוף אותי.


אני נחלץ מאחיזתו, אבל מרפה ממנה. אני שוכב על הרצפה כך שפניי צמודות אל פניה. ״הארטלי. הארט. זה אני. תפקחי עיניים. זה אני.״


עפעפיה לא זזים.


״תתרחק ממנה, פרחח!״ צורח אביה.


״איסטון.״ זו אלה, וקולה שזור אימה כשהיא מצביעה על צד ראשה של הארטלי, שם זרזיף דם זולג החוצה. מתחשק לי להקיא, ולא רק בגלל האלכוהול ששוטף את עורקיי.


״אלוהים,״ מתנשמת אלה. ״הראש שלה. היא קיבלה מכה חזקה מאוד בראש.״


אני כובש את האימה שאני מרגיש. ״הכול בסדר. הכול יהיה בסדר.״ אני פונה לאבא. ״תקרא לרופא! היא נפצעה!״


מישהו תופס בכתפי. ״אמרתי לך להתרחק מהבת שלי!״


״אתה תתרחק ממנה!״ אני יורק אל אבא של הארטלי.


פתאום יש המולה מאחוריי. צעדים. עוד צעקות. הפעם אני מרשה להם לגרור אותי. כמו שידור חוזר של סבסטיאן. הארטלי על אלונקה והרופאים והאחים נובחים הוראות זה על זה כשהם מסיעים אותה משם.


אני מביט בפתח הריק בקהות חושים. בהלם.


מה קרה עכשיו?


״אלוהים,״ אומרת אלה שוב.


רגליי כבר לא תומכות במשקלי. אני צונח אל הכיסא הקרוב ומשווע לאוויר. מה. קרה. הרגע?


הארטלי הייתה פצועה כל הזמן ולא אמרה מילה? או אולי היא לא קלטה? הפרמדיקים אמרו שהיא בסדר, לעזאזל.


״הם אמרו שהיא בסדר,״ קולי חורק. ״אפילו לא אשפזו אותה.״


״היא תהיה בסדר,״ מרגיעה אותי אלה, אבל קולה לא משכנע במיוחד. שנינו ראינו את הדם הזה, את החבורה הסגולה שנוצרה ברקתה ואת פיה הרפה.


אוי פאק. אני עוד שנייה מקיא.


לזכותה של אלה ייאמר — היא לא נרתעת כשאני מתכופף ומקיא לה על הנעליים. היא פשוט מלטפת את שערי ומסיטה אותו ממצחי. ״הכול בסדר, איסט.״ היא ממלמלת. ״קולום, לך תביא מים. אני לא יודעת לאן סוייר הלך כששלחתי אותו להביא. ואתה —״ אני מניח שהיא מדברת אל מר רייט. ״לדעתי הגיע הזמן שתלך. אתה יכול לחכות לחדשות על הארטלי במקום אחר.״


״בשמחה,״ אומר אבא של הארטלי בסלידה.


אני יודע בדיוק מתי הוא מסתלק, כי האוויר בחדר הופך קצת פחות מתוח.


״היא תהיה בסדר,״ חוזרת אלה ואומרת. ״וגם סבסטיאן. כולם יהיו בסדר, איסט.״


במקום להירגע, אני מקיא שוב.


אני שומע מלמול חרישי. ״אלוהים, ריד, אולי כבר תגיע.״


משחק ההמתנה נמשך. אני שותה מים. אבא שלי וסוייר יושבים בדממה. אלה משליכה את זרועותיה סביב ריד כשהוא מגיע סוף כל סוף. הוא נאלץ לנהוג כל הדרך מהאוניברסיטה והוא נראה מותש. אני לא מאשים אותו — השעה שלוש לפנות בוקר. כולנו מותשים.


החדשות על מצבו של סבסטיאן מגיעות ראשונות. פציעת הראש שלו היא העניין המדאיג ביותר. יש נפיחות במוח, אבל הרופאים עדיין לא יודעים את חומרת הנזק.


אחי הבכור גידאון מגיע קצת אחרי ריד, בדיוק כשמסבירים על המוח של סב. גיד מקיא בפח האשפה בפינת החדר, אבל בניגוד אליי, לא נראה לי שהוא שיכור.


עוברות שעות עד שרופא נוסף מופיע בפתח. זה לא הרופא שניתח את סב, והוא נראה מתוח מאוד כשהוא מעביר את מבטו על פני החדר.


אני קם על רגליי ברעד. זה בטח קשור להארטלי.