פרק ראשון
עבודה סוציאלית מודעת־עוני:
הצעה פרדיגמטית
פרק זה מציג את הנחות המוצא התאורטיות והאתיות של הפרדיגמה של עבודה סוציאלית מודעת־עוני המהוות בסיס לעיצוב הפרקטיקה המקצועית.14 הפרק נפתח בדיון בשאלה מהי משמעותה של מחשבה פרדיגמטית ונמשך בהצגה מפורטת של שלוש פרדיגמות: הפרדיגמה השמרנית, הפרדיגמה המבנית ופרדיגמת המודעות לעוני. שתי הפרדיגמות הראשונות מוכרות יותר, ואני משווה אותן לשלישית, שהיא הפרדיגמה שאני מציעה. הפרדיגמה השמרנית, כך אני טוענת, מייצגת גישה מהותנית, שרואה באנשים החיים בעוני את "האחר". על ידי התמקדותה בחולשות ובמגרעות של פרטים כסיבה לעוניים, היא דוגלת בפרקטיקה ישירה שמטרתה שינוי ההתנהגות של אותם פרטים. לפרדיגמה זו יש השפעה ניכרת על הפרקטיקה הישירה בעבודה סוציאלית. הפרדיגמה המבנית, לעומת זאת, מייחסת את העוני למחדלים חברתיים, ולפתרון בעיית העוני היא ממליצה על מדיניות של חלוקה מחדש. לפרדיגמה המבנית הייתה השפעה רבה מאוד על העבודה הקהילתית, אבל מעט מאוד השפעה על הפרקטיקה הישירה בשירותי הרווחה. פרדיגמת המודעות לעוני מסתמכת על הניתוח המבני ומוסיפה עליו את מושג ההכרה — השאוב מתחום הפסיכואנליזה ההתייחסותית בת זמננו — כדי להציע תוכנית מפורטת לפרקטיקה ישירה.
הקדמה
כשאני נותן לעניים אוכל, הם קוראים לי קדוש. כשאני שואל למה לעניים אין אוכל, הם קוראים לי קומוניסט. (דון הלדר קמארה, בתוך McDonagh, 2009, p. 11)
מי שמכנים את הארכיבישוף הקתולי הברזילאי הלדר קמארה "קומוניסט", אינם חשים בנוח כששואלים אותם מהי הסיבה לעוני. מבוכה דומה אינה מתעוררת בהם כאשר הוא נותן לעניים אוכל, כיוון שפעולה זו נראית להם ניטרלית וא־פוליטית. אלא שלאמיתו של דבר, כל פעולה היא פוליטית. מתן מזון לעניים נראה א־פוליטי לא בגלל טבעה המהותי של פעולה זו אלא בגלל קרבתה לדעה ההגמונית על העוני ועל הדרכים להילחם בו. אין מנוס מלהיות פוליטיים. כדי לחשוף את הרכיב הפוליטי בתפיסותינו ובפעולותינו המקצועיות יש צורך לבחון את הנחות היסוד התאורטיות והאתיות שבבסיסן.
בשני העשורים האחרונים החלו חוקרי עבודה סוציאלית ברחבי העולם לקרוא לבנייה מחדש של היחסים שבין עובדות סוציאליות לאנשים בעוני על בסיס של צדק חברתי, בהתאם לסדר יום שמדגיש זכויות, דמוקרטיה, הכלה וכבוד.15 פרדיגמת המודעות לעוני16 מתרגמת את סדר היום הזה לעקרונות תאורטיים ואתיים ספציפיים.
למה אנחנו זקוקים לפרדיגמה? או: מהי מחשבה פרדיגמטית?
פרדיגמה היא "מערכת [מקיפה] של אמונות יסוד [...] שעוסקות בעקרונות ראשוניים" (Guba & Lincoln, 1994, p. 107), והיא מקשרת בין הנחות יסוד על טבעה של המציאות (ההנחה האונטולוגית), על הדרכים לדעת ולהכיר את המציאות (הנחה אפיסטמולוגית) ועל המציאות הרצויה (הנחה אקסיולוגית) (Heron & Reason, 1997). הנחת היסוד האונטולוגית היא תשובה לשאלה מהי המציאות שאנו בוחנים. בהקשר שלנו השאלה היא מה טבעו של העוני ומה הם המאפיינים של אנשים בעוני. ההיבט האפיסטמולוגי מתייחס לשאלה איך אנחנו יודעים, ובענייננו מדובר בשאלה איזה סוג של ידע נחוץ לעבודה עם אנשים בעוני. ולבסוף, ההיבט האקסיולוגי מעורר את השאלות מהי המציאות הרצויה בעינינו בהקשר של עוני, כלומר מהי המטרה האתית של עבודתנו עם אנשים בעוני.
המחשבה הפרדיגמטית גורסת שישנו קשר חזק בין הנחות היסוד התאורטיות, האפיסטמולוגיות והאתיות מצד אחד ובין הפרקטיקה מצד שני. פירושו של דבר הוא שהתשובות לשלוש השאלות — מה טבעו של העוני? איזה סוג של ידע נחוץ לעבודה עם אנשים בעוני? מהי מטרתנו האתית? — הן שעומדות במרכזה של כל פרקטיקה ומנחות אותה. במקום השאלות המקובלות "איך לעשות" או "מה לעשות" מציעה המחשבה הפרדיגמטית לשאול את השאלות "למה לעשות דבר זה או אחר" ו"לאיזו מטרה".
מחשבה פרדיגמטית מחייבת בחינה רפלקסיבית מתמדת של העקרונות התאורטיים והאתיים שמאחורי כל החלטה לפעול בדרך מסוימת. בחינה כזאת יכולה להיעשות בשתי דרכים. אפשר להתחיל בהתבוננות בפרקטיקה אמיתית ולנתח את הנחות היסוד התאורטיות והאתיות שלה, כלומר לשאול את השאלות האונטולוגיות, האפיסטמולוגיות והאתיות בנוגע לפרקטיקה הזאת. לדוגמה, אם פונה אלינו אישה ומבקשת סיוע חומרי ואנו מסרבים לסייע לה בין אם יש לנו האפשרות לעשות זאת ובין אם לא, נוכל לשאול על הסירוב שלנו את שלוש השאלות האלה: איך אנו תופסים את בקשתה? איך הגענו לפרשנות שלנו לבקשתה? ומהי המטרה הרצויה בעינינו? התשובות לשאלות הללו יסבירו את החלטתנו לדחות את בקשתה. אם נחשוב שהיא פונה לסיוע מכיוון שאינה מעזה או אינה רוצה לצאת לעבוד, נניח שהפרשנות שלנו לגבי מניעיה היא מקור הידע הרלוונטי ונראה את הגברת העצמאות שלה כמטרה רצויה ומובן שנחליט לסרב לבקשתה. לעומת זאת, אם נבין את בקשתה כביטוי של מאבק להעניק לילדיה את מה שדרוש להם, נכיר בדבריה שלה כמקור של ידע ונראה בפנייתה לסיוע דרך לגיטימית להשיג את מבוקשה, ניטה להיענות לבקשתה. תהליך זה של מחשבה ביקורתית, שמתחיל מן הפרקטיקה עצמה ומנתח את ההנחות הנסתרות שלה, מסייע לאנשי מקצוע לפתח מודעות לפעולות שנראות להם מובנות מאליהן (Fook & Gardner, 2007).
לחלופין אפשר להתחיל במחשבה על השאלות הפרדיגמטיות ולדמיין פרקטיקה שמתבססת על התשובות להן. במקרה כזה נשות מקצוע יכולות להתחיל בלשאול את עצמן: מה הם המאפיינים של האנשים שאני עובדת איתם ושל מצבם? איזה סוג של ידע נחוץ לי? מה המטרה של הפעילות שלי? על סמך תשובותיהן לשאלות אלו נשות המקצוע יכולות לחשוב על דרכים שונות לפעול ולבסוף לבחור מהן את המתאימה ביותר. האפשרות לבחון באופן מתמשך את הקשר בין הנחות היסוד ובין הפרקטיקה תורמת להשפעה הדדית בין התאוריה לפרקטיקה. העלאה למודעות של התפיסות התאורטיות שלנו לגבי המציאות מאפשרת לנו להבין טוב יותר מדוע אנו נוקטים דרך פעולה מסוימת ולא אחרת. יתרה מזו, היא מאפשרת לנו לדמיין דרכי פעולה אלטרנטיביות במקומות שבהם אנו מרגישות שדרכי הפעולה המקובלות, שנדמות לנו ברורות מאליהן, אינן יעילות.
האקלים המקצועי העכשווי, המתמקד בפרקטיקה מבוססת ראיות, מכוון את המבט שלנו לשאלה אם ההתערבות היא מבוססת או יעילה, ואולם המחשבה הפרדיגמטית מבקשת לבחון באופן ביקורתי מהן המטרות שאנו מבקשים להשיג ומהן הדרכים שבהן אנו פועלים להשגתן. ביסוס הפרקטיקה על תשתית תאורטית ואתית במקום ראייתה בפשטות כמערך של פעולות הכרחיות, מחייב אותנו לשאול את עצמנו כל העת איך אנו תופסים את המצב, איך אנחנו יודעים, ומהי המטרה הרצויה בעינינו. לעיסוק מתמיד בשאלות אלו יש השלכות מרחיקות לכת על הפרקטיקה בעבודה סוציאלית, כיוון שהנחות פרדיגמטיות שונות מוליכות לדרכים שונות של עבודה. אפילו אם מעל פני השטח מדובר בפעולות שנראות דומות, הנחות פרדיגמטיות שונות יכולות לטעון אותן במטען שונה ולצבוע אותן בצבע אחר. ניקח לדוגמה את הפרקטיקה של ביקורי בית. אפשר לערוך ביקור בית מנקודת מבט של פיקוח, בניסיון להעריך את תפקוד המשפחה או את הסיכון לילדיה. נקודת מבט זו תשַׁווה לביקור צורה מסוימת מאוד ותכתיב דרך התנהגות מסוימת גם לעובדת הסוציאלית וגם לפונה ובני משפחתה. ביקורי בית הנערכים מתוך גישה פיקוחית הולמים, כפי שנראה להלן, את הנחות היסוד של הפרדיגמה השמרנית. לעומת זאת, בפרדיגמת המודעות לעוני, שביקורי בית מהווים בה רכיב חשוב של התערבות, עקרונות הפרדיגמה מעצבים את הפרקטיקה של הביקורים בצורה שונה לחלוטין. לפי פרדיגמת המודעות לעוני מטרת הביקור היא להכיר את ההקשר של חיי המשפחה כפי שהם וליצור יחסים קרובים שיאפשרו לעובדת הסוציאלית להיות רלוונטית למשפחה ולהתייצב לצידה במאבקה בעוני ובמצוקה (סער־הימן ועמיתות, 2018). הרצון להכיר מקרוב את מציאות החיים של הפונה וללמוד ממנו על מאבקו בעוני כדי להתייצב לצידו מכתיב דרך התנהגות שונה בתכלית מזו הננקטת אם מטרת הביקור בבית היא פיקוח ובחינה.
התבוננות בביקורי בית מבעד לעדשות פרדיגמטיות שונות גורמת לנו לשאול שאלות אונטולוגיות כגון איך אני תופסת צורך, איך אני תופסת סיכון, או איך אני תופסת את הבעיה או את הקושי שבעקבותיהם החלטתי לעשות ביקור בית; שאלות אפיסטמיות כגון איזה סוג של ידע אני מבקשת להפיק מביקור בית; ושאלות אתיות כגון מהי מערכת הערכים שמנחה אותי בביקור הבית ואיך אני ממקמת את עצמי ביחס למצב. תשובות שונות לשאלות אלו מכתיבות את הדרך המסוימת שבה העובדת הסוציאלית מציגה את עצמה לפני המשפחה, מתבוננת בבית, מתמקמת במרחב, משוחחת עם בני המשפחה ומעריכה את מצבם.
לא רק ביקורי בית יכולים להיעשות בדרכים שונות מאוד ומסיבות שונות מאוד; הדברים אמורים גם בעזרה חומרית, בפגישה טיפולית, בטיפול בילדים בסיכון או בפרקטיקה למיצוי זכויות. לאמיתו של דבר, בין שאנו מודעים לכך ובין שאיננו מודעים לכך, כל הפרקטיקות למיניהן של העבודה הסוציאלית, לרבות פרקטיקת מדיניות, נובעות מעקרונות תאורטיים ואתיים ומעוצבות על פיהם.
מרגע שמבינים שתאוריה, ערכים ופרקטיקה קשורים זה לזה בקשר הדוק, אפשר לזהות בשדה העבודה הסוציאלית שתי פרדיגמות ביחס לעוני: השמרנית והמבנית. אשווה כעת את שתי הפרדיגמות האלה לפרדיגמת המודעות לעוני שאני מציעה. כדי להקל את התהליך אתאר את שלוש הנחות היסוד של כל פרדיגמה — האונטולוגית, האפיסטמולוגית והאקסיולוגית (לוח 1.1) — ואת הפרקטיקה הנובעת מהן.
הפרדיגמה השמרנית
אונטולוגיה: מהו עוני ומהם מאפייניהם של אנשים החיים בעוני
הפרדיגמה השמרנית נטועה בתפיסה ההיסטורית של "העניים הלא־ראויים". ההיסטוריון המשפיע מייקל כץ (Katz, 1986, 1990; 1992) טוען שהמדיניות החברתית האמריקאית במאה העשרים שימרה את ההבחנה מן המאה השמונה־עשרה בין עניים ראויים (בעיקר אנשים עם מוגבלות, חיילים לשעבר ואלמנות עם ילדים) ובין עניים לא־ראויים (אנשים עם התמכרות או התנהגויות אנטי־סוציאליות). אף על פי שההבחנה נבעה במקור מן הצורך הפרגמטי לחלק משאבים מצומצמים לסיוע ולא הייתה טעונה שיפוט מוסרי, לאורך המאה התשע־עשרה נוספו לה קונוטציות מוסריות. ל"עניים הלא־ראויים" התייחסו בתערובת של אסטרטגיות משמעת, ענישה וחינוך כדי לשנות את מה שנתפס כנחיתותם המוסרית והתנהגותם השלילית.
לוח 1.1. שלוש הפרדיגמות
אונטולוגיה
אפיסטמולוגיה
אקסיולוגיה
הפרדיגמה השמרנית
עוני הוא תרבות שמתבטאת במאפיינים הפסיכולוגיים, המשפחתיים והקהילתיים של אנשים עניים
האמת האובייקטיבית היא תוצר של ידע מקצועי פוזיטיביסטי המכוון לחשוף את הפתולוגיות והמגרעות של סובייקטים אנושיים
הערכים המובילים הם עצמאות, אחריות אישית, חריצות ויצרנות. בכל אלה העניים מציגים סטייה חמורה מן הנורמות החברתיות והמוסריות, והם נדרשים להשתנות כדי להתאים לנורמות המקובלות
הפרדיגמה המבנית
עוני הוא בעיה של אי־שוויון חברתי, תוצאה של מבנים חברתיים ושל מוסדות לא שוויוניים
האמת האובייקטיבית היא תוצר של ידע מקצועי פוזיטיביסטי המכוון לחשוף את חסרונותיה של החברה ושל מבנה חלוקת המשאבים. כאשר מדובר בידע על סובייקטים אנושיים, הידע הרלוונטי הוא ידע על החוזקות והכוחות שלהם
הערכים המובילים הם שוויון וצדק חברתי. עוני הוא הפרה חמורה של הערכים הללו. על העובדים הסוציאלים להיאבק למען שינוי חברתי באמצעות פוליטיקה של חלוקה מחדש כדי להביא לתיקון של המבנה החברתי וחלוקת המשאבים
פרדיגמת המודעות לעוני
עוני הוא הפרה של זכויות אדם המתבטאת במחסור חומרי, מחסור בהזדמנויות חברתיות ומחסור בהון סימבולי (כבוד וערך חברתי). אנשים בעוני מתנגדים לעוני באופן יומיומי
האמת היא חלקית והיא תוצר של ידע ביקורתי והבנייתי, שמושג על ידי קִרבה לאנשים בעוני, היכרות עם מציאות החיים שלהם ועם עולמם הסובייקטיבי
הערכים המובילים הם שוויון וצדק חברתי. לשם כך יש צורך בשילוב של פוליטיקה של חלוקה מחדש ופוליטיקה של הכרה. כלומר, יש צורך בשינוי לא רק ברמה המבנית אלא גם ברמה הבין־אישית באמצעות אתיקה של סולידריות והתייצבות לצד וכן באמצעות פעולות המתנגדות להאחרה של אנשים בעוני
במאה העשרים לא אִפשרו חוקי השיח הציבורי הבחנה גלויה בין עניים ראויים ובין עניים לא־ראויים. ואולם הבחנה זו חלחלה למדיניות, לחוקים ולתקנות. כץ מתחקה אחר תהליך זה ומוצא את ביטויו לדוגמה בתביעה ממקבלי סיוע שיצדיקו את הסיוע שהם מקבלים על ידי חיובם לעבוד וכן בקביעת תנאי זכאות מחמירים. בהקשר הישראלי ניתן למצוא ביטויים דומים להבחנה בין עניים ראויים לעניים לא־ראויים במדיניות כלפי מקבלי קצבאות, אשר התירה שימוש באמצעי לחץ שונים, החל בחובה להשתתף בפעילויות מסוימות ולהשתלב בכל עבודה המוצעת לפונה וכלה באיום בשלילת הזכאות לקצבה למי שלא עמדו בדרישות (דורון, 2008).
התפיסה ששלטה בשיח העוני בתחילת המחצית השנייה של המאה העשרים, אם כי לא בלי לעורר התנגדות, הייתה התפיסה של "תרבות העוני". את המושג תרבות העוני טבע האנתרופולוג אוסקר לואיס בחיבורו המכונן הנושא את אותו שם (Lewis, 1966; 1967). תרבות העוני איששה את קיומם של אנשים עניים שסובלים משלל התנהגויות בעייתיות ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית וגם ביחסיהם עם החברה בכללותה. לפי התזה של לואיס, בכל הרמות האלה, לאנשים עניים שהם חלק מתרבות העוני יש פתולוגיות או חסכים פסיכולוגיים, מוסריים, התנהגותיים ותרבותיים. לואיס סיכם את דבריו כך: תרבות העוני "אינה מספקת הרבה תמיכה ושביעות רצון; חוסר אמון מתפשט מגדיל את חוסר האונים ואת הבידוד של הפרט. ואכן, עוני תרבותי הוא אחד הסממנים החשובים ביותר של תרבות העוני" (Lewis, 1966, p. 25).
אף על פי שמבחינה אידאולוגית היה לואיס מחויב לקידום מדיניות פרוגרסיבית ומטרתו הייתה להצביע על הסכנות הטמונות בעוני,17 חיבורו נתפס כדוגמה קלאסית של ראיית החסר והלקוי (deficit perspective), שמתמקדת בתיאור אנשים בעוני כאנשים "פגומים" ויוצרת שיח סטיגמטי (O'Connor, 2009). הדברים מקבלים משנה תוקף בטענתו של לואיס:
מרגע שתרבות העוני נוצרת, היא נוטה להנציח את עצמה. בהגיעם לגיל שש או שבע ילדי משכנות העוני כבר ספגו בדרך כלל את התפיסות הבסיסיות ואת הערכים של תת־התרבות שלהם. לאחר מכן הם אינם מוכנים מבחינה פסיכולוגית להפיק את מלוא התועלת שתוכל לצמוח להם משינוי נסיבות או מהזדמנויות לשיפור שיכולות להיקרות בדרכם. (Lewis, 1966, p. 21)
מייד בעת פרסום התזה של תרבות העוני וכן מאוחר יותר נמתחה עליה ביקורת של חוקרים הן מבחינה מתודולוגית הן מבחינה אתית, ונמתחה ביקורת גם על אופייה הדטרמיניסטי (Abramovitz, 1996; Gans, 1971; Katz, 1995; Valentine, 1968, 1971; Wilson, 1987). נטען שהפופולריזציה של תפיסת "תרבות העוני" הדגישה בעיקר את ההבדל בין אנשים בעוני ובין אנשים אחרים בחברה. יתרה מזו, נטען כי היא משמשת בסיס מדעי לכאורה לפוליטיקאים שהשתמשו בטיעון ה"תרבות" כדי להתעלם מן הצורך בשינוי חברתי־כלכלי פרוגרסיבי. על פי ההיגיון הזה, מאחר שעוני הוא שאלה של תרבות, אי אפשר לצמצמו על ידי צעדים חברתיים־כלכליים.
בעקבות הביקורת על תפיסת "תרבות העוני" הפך המושג ללא לגיטימי בשיח האקדמי. ואולם מאפייני השיח של התפיסה, שתיאר אנשים בעוני כאנשים פגומים וכ"אחרים", נשארו, והם שבים וצצים מעל פני השטח כל העת. השיח על תת־מעמד (underclass) — שהתפתח מסוף שנות השבעים ועד שנות התשעים בבריטניה (Murray, 1990) ובארצות הברית (Murray, 1984) — התמקד בבעיית חוסר האחריות של אנשים בעוני. עם המאפיינים שיוחסו להם בשיח זה נמנו מעורבות בפעילות עבריינית, חוסר תעסוקה וריבוי משפחות חד־הוריות שבראשן נשים,18 והמאפיינים הללו נתפסו כסיבות לעוני ולא כתוצרים שלו.
פול גארט מבקר את המושג של תת־מעמד ורואה במעמדו המרכזי ביטוי מובהק של אוצר המילים של הנאו־ליברליזם. הוא מצטט מדברי פייר בורדייה ולוֹאיק ואקן (Bourdieu & Wacquant, 2001, p. 4), "הרואים במונח תת־מעמד ובדיבור שקשור אליו [...] 'שיח ממסך' שחוסם את העיסוק בסוגיות כלכליות ופוליטיות מהותיות יותר" (Garrett, 2018, p. 84).
מחקרים מן הזמן האחרון ניסחו מחדש את השיח השמרני, והמגמה המדעית הנוכחית היא ללמוד את היכולות הקוגניטיביות של העניים ואת המאפיינים הנוירולוגיים שלהם. בהשראת ההתלהבות של ימינו מחקר המוח (Wastell & White, 2012), חוקרים מוצאים במוחם של אנשים עניים שדה מחקר מבטיח ומוכיחים כי לעוני ולטראומות שקשורות בעוני יש השפעה שלילית על מערכת העצבים ועל ההתפתחות הקוגניטיבית (לדוגמה, McCoy et al., 2017). תצלומים אשר משווים בין מוחותיהם של ילדים שאינם חיים בעוני ובין מוחותיהם הקטנים יותר של ילדים החיים בעוני ובהזנחה נעשו פופולריים בלימודי העבודה הסוציאלית, והצגתם משמשת להמחשה של הנזק והפגיעה הקשה שעוני והזנחה גורמים לילדים.19
למחקרים הללו יש שלושה חסרונות בולטים: הראשון טמון בתרומתם להאחרה של אנשים בעוני. גם אם מטרתם היא להצביע על העוני כעל מצב מסוכן, הם הופכים עד מהרה להוכחה שאנשים בעוני שונים מ"איתנו" באופן מהותי, שכן הם בעלי יכולות קוגניטיביות לקויות או בעלי מוח פגום. החיסרון השני טמון בנטייתם להטיל את האשמה למצב הבעייתי על ההורים, ובמיוחד על אימהות עניות, בהיותן "האדריכליות המעצבות את העוני והקיפוח של ילדיהן" (Edwards et al., 2015, p. 184). ולבסוף, החיסרון השלישי של המחקרים הללו הוא שהם משמשים לטשטוש העוני. מאמצי ההתערבות המבוססים על מחקרים אלו אינם מופנים לשיפור מצב התעסוקה או הדיור של אנשים בעוני אלא לשיפור היכולות הקוגניטיביות שלהם, ובמיוחד של ילדים בעוני. כך הופכים המחקרים הללו לכלי לתיקון העניים במקום לשמש כלי למאבק בעוני.
המאפיין העיקרי של הפרדיגמה השמרנית הוא תיאור העוני כבית גידול לפתולוגיות אנושיות, פגמים וחולשות, אם פסיכולוגיים, נוירולוגיים או קוגניטיביים ואם מוסריים. ברגע שמאפיינים אישיים אלו מתעצבים הם נוטים להיתפס כמהותיים ולקבל ישות אוטונומית, בייחוד כשמדובר בילדים גדולים יותר או במבוגרים. התמונה הכוללת של העניים שמצטיירת מן השיח הזה היא תמונה מונוליתית אחידה ומעגלית. מאפיינים אישיים מצטיירים כמו הסיבה לכניסה לעוני ולאחר מכן להישארות במצב העוני, והפגמים או הפתולוגיות האישיים נתפסים כמעט חסרי תקנה. הכתיבה בפרדיגמה השמרנית נובעת מעמדה מוסרית חזקה בקשר להבדלים הבסיסיים שקיימים כביכול בין אנשים בעוני ובין שאר החברה ומרעיונות נאו־ליברליים על אודות סובייקט אנושי אוטונומי ועצמאי. רעיונות אלו תומכים בהקטנת מעורבות המדינה בשוק החופשי ובצמצום ההתערבויות המבניות למאבק בעוני (Featherstone et al., 2014).
אפיסטמולוגיה: איך אנחנו יודעים
בהתאם לנקודת המבט האונטולוגית של הפרדיגמה השמרנית, גם ההנחה האפיסטמולוגית שלה — כלומר תשובותיה לשאלות על איך הידע נרכש, איזה סוג של ידע מבקשים להשיג ואיזה ידע נחשב תקף — מתמקדת בידע של אנשי המקצוע על הפגמים והפתולוגיות של אנשים בעוני. הכרת האדם היא מיומנות בסיסית של מקצוע העבודה הסוציאלית, והיא הכרחית לכל תהליך של הערכה והתערבות. בפרדיגמה השמרנית הדרך להכיר את האדם נשענת על הנחות פוזיטיביסטיות, כלומר מתבססת על אבחנות והגדרות שנחשבות תקפות, אובייקטיביות וניטרליות (Bell, 2012).
לגישה זו יש שלוש מגבלות עיקריות. ראשית — הגישה הפוזיטיביסטית, שמבקשת להכיר את המציאות "כמו שהיא", מחייבת את נשות המקצוע לשמור על עמדה אובייקטיבית חסרת פניות בעודן רוכשות את הידע (Anastas, 2012; Witkin, 1991). הידע המקצועי נתפס כאילו הוא בעל קיום עצמאי, נפרד מנשות המקצוע ומהאינטראקציות הבין־אישיות. מכאן שאופי היחסים בין עובדות סוציאליות ובין משתמשי השירותים וכן הידע של משתמשי השירותים על הקשיים שלהם ועל הפתרונות האפשריים, הם בעלי חשיבות משנית בלבד. אם יש לעובדת סוציאלית יחסים טובים עם משתמשי השירותים, יחסים אלו יכולים להיחשב אמצעי להשגת מידע אמין, אך הם אינם אמורים "להפריע" להערכה מקצועית "אובייקטיבית". יתרה מזו, אשת המקצוע עצמה — כפרסונה חברתית שיש לה זהות חברתית, אתנית, מעמדית ומגדרית — נשארת נסתרת בתהליך, וכמוה נשאר נסתר גם התפקיד שיש לזהויות אלו בפרשנות שלה את המצב.
שנית — לפי הגישה הפוזיטיביסטית, אשת המקצוע היא היחידה שיודעת, שכן מעמד הידע המקצועי עדיף ממעמדו של הידע המבוסס על ניסיון חיים. מאנשים בעוני נשלל המעמד של בעלוּת על ידע, ואם מכירים בידע שלהם, הוא נחשב "מוטעה" והסיבה לבעיותיהם. התוצאה של מגבלות אלו היא שהניתוח של יחסי הכוח בין נשות המקצוע ובין משתמשי השירותים נחשב גם הוא לא רלוונטי.
ושלישית — הגישה הפוזיטיביסטית לא רק מציבה את אשת המקצוע בעמדה של כוח עודף שמתוקפה היא המחליטה מהו הידע הרלוונטי ואיזו פרשנות לתת לו, אלא גם מתמקדת באופן כמעט בלעדי בידע על פתולוגיות וחסרים של משתמשי השירותים. התמקדות זו מכוננת את האנשים בעוני כ"אחרים" האולטימטיביים. ההתמקדות בפתולוגיה ובחסרים יכולה להתנסח במונחים של כוחות אגו חלשים, ליקויים בהתפתחות הפסיכולוגית, "תרבות העוני" או במונחים של אי־מימוש הפוטנציאל ההתפתחותי — כך או כך אנשים שחיים בעוני מסומנים כ"לא תקינים" (abnormal) ו"לא נורמטיביים". כך מוקם חיץ שמצידו האחד נמצאים "הם" ומצידו השני — "אנחנו". גם אם חלק מהסִפרות השמרנית נכתב למטרות פרוגרסיביות, כשהחוקרים מאמינים שהם תורמים לקידום הצדק החברתי בכך שהם מספקים לקובעי המדיניות את המידע המעודכן ביותר על טבעו ההרסני של העוני ועל השפעתו על בני אדם, אני טוענת שבלי להתכוון לכך הם תורמים לתיאורם של אנשים עניים כ"אחרים". בתהליך שבסופו של דבר הוא תהליך מחזורי, הפיכתם של אנשים בעוני ל"אחרים" תורמת להדרתם ומצדיקה אותה.
אקסיולוגיה: מהי המציאות הרצויה
ההיבט האקסיולוגי של הפרדיגמה מתייחד להבחנה האתית שלה בין "טוב" ל"רע" בין ה"רצוי" ל"לא רצוי". הפרדיגמה השמרנית אכן מבחינה בין "עניים ראויים" ל"עניים לא־ראויים". "העניים הראויים" הם מי שנעשו עניים למרות רצונם, בעקבות מזל רע או אירועי חיים טבעיים כגון מחלה, נכות או מוות במשפחה, והם מתאפיינים בכך שהם נוקטים כל פעולה נורמטיבית כדי להיחלץ מן העוני. הם צייתנים, חרוצים, עצמאים ואינם נשענים על עזרת הזולת. הם בוחרים בחיים של לימודים או עבודה ומתרחקים מכל מעורבות בפעילות שאינה נורמטיבית. התכונות הללו הופכות אותם לפחות "אחרים", ולמי שראויים לעזרה בשיפור חייהם. "העניים הלא־ראויים", לעומת זאת, הם מי שנעשו עניים בגלל התנהגותם הלא־מוסרית, ולכן הם ראויים להאשמה ולענישה.
בשני המקרים, על פי הפרדיגמה השמרנית, תפקידן על עובדות סוציאליות לשמש נציגות של החברה למול אנשים בעוני. העובדות הסוציאליות אמורות להוות סוכנות של החברה, לייצג את ערכי החברה ההגמונית ואת הנורמות שלה ולסייע למקבלי השירותים לשנות את הלך הרוח שלהם ולהתגבר על חולשותיהם באמצעות ידע מקצועי ייחודי.
הפרקטיקה הנגזרת מן הפרדיגמה השמרנית
הפרקטיקה הנגזרת מהנחות היסוד השמרניות רואה בעוני משתנה רקע בלבד, ולא מטרה לשינוי ישיר, ומדיניות שמרנית מדגישה פתרונות מותאמים אישית שמתמקדים בהשגת שינוי התנהגותי. לכוחה של המדינה יש תפקיד מרכזי בפתרונות הללו משום שלעיתים קרובות נלוות אליהם סנקציות שננקטות בעקבות חוסר שיתוף פעולה. הדוגמה המפורסמת ביותר של מדיניות מסוג זה נמצאת בתוכניות תעסוקה שהשתתפות בהן היא תנאי לזכאות לקצבאות. מדיניות זו מתבססת על ההנחה שהמדינה צריכה לספק מוטיבציה שבלעדיה לא יהיו העניים מעוניינים להיחלץ מן העוני.
מעניין לבחון את המלצות המדיניות והפרקטיקה שסיפקה לא מכבר סדרה של שלושה מאמרים שפורסמה בכתב העת הרפואי היוקרתי Lancet. במאמרים סקרו מורין מקוי ועמיתיה (McCoy et. al., 2017) את הראיות לקשר בין עוני להתפתחות המוח והתפתחות איטית יותר בילדות המוקדמת וכן את האמצעים להתגבר על כך. בעוד העוני מקבל תפקיד מוביל בסקירת הסיבות לליקויים בהתפתחות המוח ובהתפתחות בילדוּת, מקומו נפקד מסקירת האמצעים לתיקון המצב, שמתמקדים בעיקר בתוכניות לשיפור התפתחות בילדות המוקדמת.
האבסורד הוא שבמקום להמליץ באופן שאינו משתמע לשתי פנים על אימוץ מדיניות לצמצום העוני, משתמשים הכותבים בממצא שאיכות הטיפול ואירועי חיים משפיעים על התפתחות המוח כדי להמליץ על "חינוך להורות ותמיכה בהורים", "תוכניות חינוך לגיל הרך" ו"תוספת טיפול" (Luby et al., 2013). אף על פי שכמה חוקרים מתחום הנוירולוגיה וחקר המוח משתמשים בממצאים דומים כדי להמליץ על מדיניות מאבק בעוני שמטפלת בעוני של ילדים ושל מבוגרים כאחד,20 השימוש הרווח בממצאים אלו מתמקד בצורך להשפיע על התפתחות ילדים באמצעות תוכניות לרכישת כישורי הורות; לשיפור כישורי ההורים לקרוא לילדיהם; לשיפור דרכי התקשורת; להקניית טכניקות של מיינדפולנס, מדיטציה או ביופידבק לשיפור השליטה העצמית; ולעידוד תזונה בריאה ופעילות גופנית סדירה לשיפור וּוִיסות מצב הרוח וההתנהגות (לדוגמה Blair & Raver, 2016; Cates et al., 2016). כמו שאומרים דייוויד וסטל וסו וייט, העוני נעשה בעיה ביולוגית, והתערבות מוקדמת שמכוונת לשיפור ההתפתחות הנוירו־קוגניטיבית נחשבת הצעד הבא במלחמה בעוני, בטראומה ובעָקָה. העוני עצמו, עוני של ילדים ושל מבוגרים גם יחד, נזנח ואינו נחשב גורם שיש לשנותו (Wastell & White, 2012).21
שיח זה משפיע על העבודה הסוציאלית להתעלם מן העוני ומסוגיות של צדק חברתי כחלק מן הפרקטיקה הישירה (Baines, 2011; Handler & Hasenfeld, 2007; Krumer-Nevo et al., 2011). תיקון גישות והתנהגויות של מטופלים על ידי עיצוב מחדש ופיקוח נעשה התפקיד העיקרי של התערבויות שמרניות. התערבויות כאלה רואות באנשים בעוני אובייקטים — סך המאפיינים ובעיות ההתנהגות שלהם. אם הבעיה נתפסת כ"פסיביות", מטרת ההתערבות אמורה להיות הפיכת המטופלים לאקטיביים, תחרותיים וחרוצים. אם הבעיה של המטופלים היא "תלותיות", ההתערבות אמורה לטפח בהם עצמאות. היגיון דומה מונח ביסוד ההתערבות שמטרתה שיפור כישורי ההורות, כניסה לשוק העבודה או שליטה בכעסים. התערבויות אלו מיועדות להגן על אנשים בעוני מפני עצמם או זה מפני זה: ילדים מפני אימותיהם; נשים מפני גברים; וגברים מפני נטייתם לאלימות, התמכרות או כל התנהגות אחרת של הרס עצמי.
פיקוח, גם כשהוא עטוף במראית עין של אמפתיה, משפיע על יחסי העזרה (Moffatt, 1999). פיקוח יכול ללבוש צורה של התניית מתן עזרה חומרית בהשתתפות פעילה של המטופלים בשוק העבודה או בהסכמתם לקבל ייעוץ; במקרה גרוע יותר הוא יכול להתבטא באיום להוציא את הילדים מחזקת הוריהם. בכל ההתערבויות הללו עובדות סוציאליות מייצגות מבחינת העניים את ההגדרה ההגמונית של "טוב", בעוד הן נשארות מרוחקות מהם או שומרות על הפרדה אובייקטיבית מהם (Katz, 1995; Lavee & Strier, 2018; Morris et al., 2018). ואקן טוען שהאופי העונשי של התערבויות בחייהן של קבוצות מוחלשות "איננו סטייה מ[דרכו של] הלווייתן הנאו־ליברלי אלא חלק מהותי שלו" (Wacquant, 2010, p. 201). לטענתו, את ניהול האוכלוסיות המוחלשות יש להבין כחלק מהרחבת התפיסה הנאו־ליברלית של שוק חופשי ומדינה קטנה.
הנקודה המרכזית בטיעון שלי היא שהרבה משיח העבודה הסוציאלית הנוכחי ומהפרקטיקה הישירה נובע מן הפרדיגמה השמרנית, המאמצת הגדרה צרה של עוני ומתמקדת בניסיון לתקן את התנהגותם של בני אדם, אשר נתפסת כסיבה לקשייהם. פרקטיקה ישירה מסוג זה נכשלת לעיתים קרובות. משתמשי השירותים אינם רוצים להיות נתונים לפיקוח ולמעקב (Dodson & Schmalzbauer, 2005). הם מתמרדים בגלוי, על ידי סירוב לשתף פעולה או התנהגות אגרסיבית, או באופן סמוי, על ידי צייתנות למראית עין בלבד.
אפילו אם עובדות סוציאליות מבינות שהעוני הוא מכשול חמור בחייהם של משתמשי השירותים, הפרדיגמה השמרנית אינה מספקת להן כלים מושגיים לפיתוח התערבויות מסוג אחר, פורה יותר. כאשר הן אינן מצליחות, הן תמיד יכולות לסכם את מאמציהן בסיסמאות מקצועיות מן המוכן על "מטופלים שאינם משתפים פעולה", "מקרה כרוני", "אישיות גבולית", "חוסר מוטיבציה לטיפול" או "חוסר יכולת להפנים נורמות" (Schnitzer, 1996).
הפרדיגמה המבנית
אונטולוגיה: מהו עוני ומהם מאפייניהם של אנשים החיים בעוני
התשובה של הפרדיגמה המבנית לשאלה האונטולוגית מהו עוני שונה תכלית שינוי מתשובתה של הפרדיגמה השמרנית. הטענה העיקרית של הפרדיגמה המבנית היא שעוני הוא תוצאה של חוסר שוויון חברתי, כלומר תוצר של המבנה החברתי, שמתאפיין בהזדמנויות מוגבלות (Rank, 2005; Royce, 2018; Wilson, 1987, 1996) ומצר במיוחד את צעדיהן של קבוצות חברתיות מסוימות כגון נשים או מיעוטים אתניים. מבנה זה מתבטא בשוק התעסוקה, המאופיין במשרות קצרות טווח ובחוסר ביטחון תעסוקתי (Quigley, 2003; Zeytinoglu & Muteshi, 2000); במערכת הדיור, במגורים בתנאים מזיקים לבריאות ובשכונות אלימות (Chetty & Hendren, 2016; Wilson, 1987, 1996); במערכת החינוך, בבתי ספר מעוטי משאבים שרמת הלימודים בהם נמוכה (Bassok & Galdo, 2016; Chubb & Moe, 1996; Peters & Mullis, 1997); בהיעדר גישה לשירותי בריאות (Bond, 1999; Bywaters, 2007); ובמערכות רווחה מופרטות שעצם הפנייה אליהן כרוכה בסימון של נחיתות חברתית (Dominelli, 1999). בניגוד להתמקדות הפרדיגמה השמרנית בהתנהגויות פתולוגיות, בפרדיגמה המבנית הרכיב העיקרי הוא האי־שוויון, שמובן לא רק במונחים של מצב העניים אלא גם במונחים של מצב העשירים, כלומר במונחים של חלוקת העושר בחברה ושל הדרכים לניידות חברתית (Atkinson, 2015; Wilkinson & Pickett, 2010).
ניתוח מצבם של משתמשי השירותים משתנה באופן דרמטי כשרואים בעוני בעיה של חוסר שוויון חברתי. לעומת הפרדיגמה השמרנית, המתאפיינת בתפיסה מהותנית המייחסת את קשייהם של משתמשי השירותים לתרבותם, לפגמיהם או לפתולוגיות שלהם, הפרדיגמה המבנית רואה בקשיים אלו תוצאה של ההקשר המגביל של העוני ושל היעדר הזדמנויות מציאותיות. כאשר במקום גישה מהותנית מאמצים גישה קונטקסטואלית, הבוחנת את התנהגותם של פרטים בתוך ההקשר של ההזדמנויות הפתוחות עבורם באופן ריאלי, מתקבלות תשובות חדשות לשאלות שמעסיקות בלי הרף את הגישה השמרנית: לדוגמה, השאלה למה אנשים מפתחים תלות ארוכת טווח בקצבאות ממשלתיות, אשר זוכה בפרדיגמה השמרנית לפרשנות הרואה בתלות ביטוי לתלותיות הבסיסית שלהם, מקבלת בפרדיגמה המבנית פרשנות שונה בתכלית. על פי הפרדיגמה המבנית, תלות ארוכת טווח בקצבאות היא ביטוי להשלכות של החיים בסביבה ענייה, שרמת החינוך והדיור בה ירודה והיא אינה מספקת לתושביה את היכולות הנחוצות לקידום השתלבותם בשוק העבודה (לניתוח ביקורתי של "תלות בסעד" כהבניה דיסקורסיבית ראו Fraser & Gordon, 1994). בהסתמך על פרשנות מבנית, ישתנו גם המילים שייבחרו לתיאור הבעיה. במקום לכנות אותה "תלות ברווחה", על הקונוטציות השליליות שהמילה "תלות" מעוררת, תתואר התופעה כ"הישענות על תמיכת המדינה".
גם השאלה למה נשים נעשות אימהות יחידות מקבלת בפרדיגמה המבנית פרשנות שונה מזו של הפרדיגמה השמרנית. בפרדיגמה השמרנית אימהוּת יחידנית נחשבת ביטוי לחוסר אחריות של נשים, ואילו בפרדיגמה המבנית היא נתפסת כתגובה רציונלית נוכח המבחר המצומצם של גברים שיכולים להיות מפרנסים אמינים הזמינים בסביבה של עוני, אלימות, מאסר ואבטלה (Edin & Kefalas, 2005) או נוכח מדיניות הדיור הציבורי, שמתעלמת מן הצרכים של נשים יחידות כל זמן שאין להן ילדים.
גם ההעדפה של אנשים להישען על קצבאות במקום לעבוד, אשר נתפסת בפרדיגמה השמרנית כביטוי של בטלנות, תלותיות ועצלנות, מקבלת פרשנות חדשה בפרדיגמה המבנית. פרשנות מבנית אינה רואה בחיים בלי עבודה פתולוגיה התנהגותית או מוסרית, אלא העדפה רציונלית של סכום כסף קבוע ויציב, גם אם לא גבוה, על פני שכר שמקורו בעבודה שאין בה קביעות או יציבות (ראו לדוגמה ברנד־לוי ועמיתים, 2021; Achdut & Stier, 2020). פרשנות מבנית לא תסתפק בקביעה הכללית ש"כל אחד יכול לעבוד, אם הוא רק רוצה", אלא תבחן באופן מעמיק וספציפי אם תנאי החיים של האדם מאפשרים לו לעבוד, ואם עבודה אכן תשאיר בידו הכנסה גבוהה יותר מהקצבאות. בהקשר זה הפרשנות המבנית תעניק משקל של ממש לאובדן ההטבות המקושרות לקצבאות וכן תביא בחשבון את הקושי הכלכלי ואת המתח הנפשי הכרוכים במצב של אובדן עבודה פתאומי, המחייב חזרה לקצבאות. אם כן, בעוד הגישה השמרנית מטילה על אנשים בעוני את האחריות הן למצוקה הנגרמת להם בגלל העוני הן להיחלצות ממנו, הגישה המבנית מטילה את האחריות לשתיהן על מוסדות החברה.
אפיסטמולוגיה: איך אנחנו יודעים
למרות ההבדלים הניכרים בין ההנחות האונטולוגיות של הפרדיגמה השמרנית והפרדיגמה המבנית, מבחינה אפיסטמולוגית הן חולקות אותה עמדה פוזיטיביסטית כלפי הדרכים להפקת ידע, הרואה באנשי ונשות המקצוע את המקור העיקרי לידע אובייקטיבי. ההבדל בין שתי הפרדיגמות טמון בתוכנו של הידע המבוקש. בעוד הפרדיגמה השמרנית מבקשת לדעת את הבעיות, הפתולוגיות והקשיים של משתמשי השירותים, הפרדיגמה המבנית אינה מתמקדת בפרטים אלא בפגמים ובפתולוגיות של החברה. במקום לבחון את מאפייניהם של משתמשי השירותים, יחידים או משפחות, עובדת סוציאלית שמסתמכת על הפרדיגמה המבנית בוחנת את הבעיות החברתיות. היא עושה זאת בהתבסס על מידע מגוון — הן מידע סטטיסטי הן מידע שנאסף מן הקהילה — בדבר חוסר השוויון החברתי במערכות כגון מערכות הבריאות, החינוך והדיור, והמידע הזה הוא שינחה את הפרקטיקה. בבואה לנקוט בפרקטיקה פרטנית, תבקש עובדת סוציאלית המסתמכת על הפרדיגמה המבנית לאסוף מידע לאו דווקא על החולשות של משתמשי השירותים, אלא על החוזקות והכוחות שלהם.22 עמדה אפיסטמית זו היא גרסה מתונה יותר של העמדה השמרנית בעניין היחס לידע.
אקסיולוגיה: מהי המציאות הרצויה
במונחים אקסיולוגיים, הפרדיגמה המבנית נשענת על ערכים שמתאימים לאידאולוגיה סוציאל־דמוקרטית או לאידאולוגיה של מדינת רווחה. ה"טוב" מבחינת הפרדיגמה המבנית הוא השגת שוויון וצדק חברתי. לפיכך מטרתה היא להשיג שינוי חברתי, ולא לשנות את משתמשי השירותים, שהם הנפגעים העיקריים מן האי־צדק ומחוסר השוויון החברתי. תפקידן של עובדות סוציאליות על פי תפיסה זו אינו לייצג את החברה למול משתמשי השירותים, אלא ההפך: להיות סוכנות של שינוי חברתי. מכאן שמטרת עבודתן איננה רק לשפר את תנאי החיים של אנשים בעוני אלא לרפא את החברה בכללותה. ההבחנה בין עניים "ראויים" לעניים "לא־ראויים" אינה רלוונטית בהקשר הזה, שכן כל האנשים ראויים לעזרה במידה שווה.
הפרקטיקה הנגזרת מן הפרדיגמה המבנית
תפיסת העוני כתוצאה של הסדרים מוסדיים ומבניים מדגישה את הפוליטיקה של החלוקה מחדש (Lister, 2004), שמבקשת לשנות את המחסומים המבניים שדוחפים אנשים לעוני ומונעים מהם להימלט ממנו. רעיונות אלו היו ההשראה למסורת ארוכה של מאקרו־פרקטיקה, הכוללת עבודה קהילתית, ארגון ופיתוח קהילתי, תכנון חברתי, אקטיביזם קהילתי (Hardcastle et al., 2004) ופרקטיקת מדיניות (וייס־גל וגל, 2011). ההנחה שמאחורי פרקטיקות אלו היא "שאם הקהילה, על ארגוניה ומוסדותיה ודפוסי ההתנהגות שלה, תוכל לתפקד ביעילות רבה יותר ולהיות קשובה יותר לחברים בה, יהיו הללו בריאים יותר ומאושרים יותר" (Hardcastle et al., 2004, p. 4).
אף על פי שהעבודה הסוציאלית העוסקת במאקרו, שראשיתה מיוחסת ל"בתי ההתיישבות" (Settlement Houses) של ג'יין אדמס, הייתה בתחילת דרכה בעלת אוריינטציה חזקה של צדק חברתי, ואף על פי שכמה מענפיה — בעיקר אקטיביזם קהילתי ופרקטיקת מדיניות — עודם נאמנים למטרה של השגת צדק חברתי, אידאולוגיה נאו־ליברלית בת זמננו החלישה את הזיקה שבין עבודה קהילתית לצדק חברתי (Reisch & Garvin, 2016). פרגוסון מבחין בין שתי גישות של עבודה סוציאלית קהילתית: האחת "עוסקת בעיקר בעבודה קהילתית כטכניקה להשבת שיווי המשקל בין מערכות חברתיות הרמוניות במהותן", והאחרת רואה ב"פעולה קהילתית אמצעי הן לקידום שינוי פוליטי הן להבטחת משאבים חדשים לקהילות עניות" (Ferguson, 2008, pp. 99-100). למרות קיומן של שתי גישות, רוב העבודה הסוציאלית הקהילתית נוקטת את הגישה הראשונה. נטייה זו לשמרנות בעבודה קהילתית מקבלת חיזוק מן העובדה שעובדות סוציאליות קהילתיות מועסקות לעיתים קרובות מטעם המדינה, אם במישרין ואם בעקיפין (Hardcastle et al., 2004), ומשום כך הן משרתות את האינטרס של המדינה להשתפר באמצעות רפורמות חברתיות מצומצמות שאינן מערערות את התשתית האידאולוגית והמבנית. פרגוסון מתאר את האידאולוגיה של הלייבור החדש בבריטניה "פילוסופיה קהילתנית (communitarian) שרואה בקהילה בראש ובראשונה מנגנון של שליטה חברתית ומכשיר שתפקידו למשמע ולהסדיר את התנהגותם של חבריה הסוררים ביותר" (Ferguson, 2008, p. 44). יתרה מזו, גם ארגונים התנדבותיים, שאמורים לפעול מחוץ למערכת הממוסדת, נסמכים יותר ויותר על מימון ממשלתי, והדבר מגביל את החופש שלהם לפעול כסוכנים של צדק חברתי.
למה צריך פרדיגמה שלישית?
ישנן ראיות לכך שעובדות סוציאליות וסטודנטיות לעבודה סוציאלית מאמצות הסברים מבניים לעוני (Weiss, 2005, 2006; Weiss & Gal, 2006).23 יתרה מזו, במרוצת השנים נעשו מאמצים של ממש לתרגם את הניתוח המבני לפרקטיקה ישירה (Dominelli, 1997; Fook, 1993; Goldberg Wood & Tully, 2006; Ife, 1997; Lundy, 2004; Mullaly, 2007; Pease & Fook, 1999). אלא שהשפעתם של מאמצים אלו על הפרקטיקה הישירה של הזרם המרכזי נותרה שולית (Ferguson, 2008; Hill et al., 2010; Rothman & Mizrahi, 2014), והשירותים החברתיים נשארו נתונים להשפעתה הדומיננטית של הפרדיגמה השמרנית (Ferguson, 2008; Figueira-McDonough, 2007; Kam, 2014; Specht & Courtney, 1995).24 ואכן, אחרי שנים רבות שבהן אני מלמדת על עוני, אני יודעת היטב שניתוח מבני אינו מיתרגם בקלות לניתוח מצבם של פרטים, ובמקרים רבים הוא אינו מביא לידי פרקטיקה ישירה, אלא גורם לעובדות סוציאליות לחוש חסרות אונים. הקושי של עובדות סוציאליות להסתייע בתובנות של הפרדיגמה המבנית כדי להבין התנהגות של פרטים קשור לקושי שלהן לראות את הקשרים שבין יחסים בין־אישיים ובין מדיניות החלוקה מחדש שנידונה ונקבעת בדרג של קובעי המדיניות. משום כך הן מתקשות לתרגם את התפיסה שעוני הוא ביטוי של חוסר שוויון לרמת המיקרו ולהבנת ההתנהגויות והבחירות של פונים יחידים. שוב ושוב שמעתי עובדות סוציאליות אומרות:
אני יודעת שעוני הוא תוצאה של חוסר שוויון ושל אי־צדק של הסדרים חברתיים, אבל עם אליה, הלקוחה שלי, זה אחרת. היא באמת אחראית לעוני שלה, כי היא התחתנה מוקדם מדי, ויש לה יותר מדי ילדים, והיא לא רוצה לעבוד אף על פי שהצעתי לה כמה אפשרויות, ובמקום להוציא כסף על אוכל היא מוציאה אותו על צבע לשׂיער.
פרדיגמת המודעות לעוני היא ניסיון לגשר על הפער הזה שבין הניתוח המבני ובין רמת המיקרו של התנהגויות ויחסים. זוהי פרדיגמה ביקורתית מעודכנת, שמתבססת על הניתוח המבני ומוסיפה לו ניתוח מפורט של העוני, ניתוח שרואה בו לא רק מצב חומרי וחברתי כללי, אלא מצב בעל השלכות ברמת היחסים הבין־אישיים, והיא שואפת לפתח דרך שלמה ומקיפה לעבודה עם אנשים בעוני.
פרדיגמת המודעות לעוני
אונטולוגיה: מהו עוני ומהם מאפייניהם של אנשים החיים בעוני
פרדיגמת המודעות לעוני רואה בעוני הפרה של זכויות האדם. האו"ם הביע את תמיכתו בגישה זו בהחלטה מספר 21/11 משנת 2012, שקראה למדינות לבער עוני קיצוני בהתאם להנחיות האו"ם לשמירה על זכויות האדם (United Nations, 2012). בהרחבה של עבודתה מעוררת ההשראה של רות ליסטר (Lister, 2004, p. 8), אשר הגדירה עוני כמורכב ממחסור חומרי ומחסור בעל רכיבים סמליים התייחסותיים, אני מציעה לראות בעוני גלגל שמורכב משלושה מעגלים (ראו איור 1.1).
במרכז הגלגל המחסור בהון חומרי שיוצר "מצוקה שאין להשלים עימה" (Daly, 2018; Spicker, 2007, p. 240).25 המעגל השני הוא המחסור בהזדמנויות חברתיות, שמתבטא בחסמים למימוש הזכויות לחינוך, לדיור, לבריאות, לתעסוקה, לביטחון אישי ולרווחה. שני ההיבטים הללו נכללים למעשה כבר בפרדיגמה המבנית; עליהם אנו מוסיפים מעגל שלישי, שמביא בחשבון גם את המחסור בהון סימבולי, הכולל היבטים התייחסותיים וסמליים של עוני, אשר מתקיימים בזירה הבין־אישית. עם אלה נמנים חוסר כבוד, השפלה, בושה וסטיגמה, מתקפה על הכבוד העצמי וההערכה העצמית, האחרה, אזרחות מצומצמת ושלילת האפשרות להיחשב בעל ידע.26
איור 1.1. גלגל העוני
הכללת ההיבטים ההתייחסותיים/סמליים בהגדרת העוני מחוללת שינוי שיש לו השלכות מרחיקות לכת על הפרקטיקה הישירה בעבודה הסוציאלית, שכן היא מתייחסת למגוון גדול של אינטראקציות בין־אישיות ולמטען הפוליטי הגלום בהן. ההבנה שעוני אינו רק סוגיה של חוסר שוויון בספֵרת המאקרו אלא גם סוגיה של חוסר צדק אשר מתקיימת ברמת היחסים הבין־אישיים זורעת אור על חוויות יומיום שבהן אנשים בעוני מרגישים את ההשפעות של חוסר כוח ושל כוח. בחוויות אלו אנשים בעוני חווים את מה שהפסיכיאטר צ'סטר פירס הגדיר "מיקרו־אגרסיות" (Pierce, 1970), כלומר אגרסיות יומיומיות קטנות ועדינות שמפנים כלפיהם אנשים שאינם חיים בעוני, לרבות אנשי מקצוע.
במציאות ישנם קשרים הדוקים בין מעגלי המחסור החומרי, המחסור בהזדמנויות חברתיות והמחסור בהון סימבולי. האנקדוטה שלהלן ממחישה אותם: טל, סטודנטית לעבודה סוציאלית, ליוותה את גילה לחברת החשמל כדי להסדיר את חובהּ. הפקידה, שישבה בחלל פתוח שאינו מאפשר שום פרטיות, הייתה אדיבה ומבינה וניסתה לעזור; אבל היא הייתה צריכה לקבל אישור מן המפקחת שלה, בקצה השני של המשרד העמוס, וקראה אליה בקול רם: "סווטלנה [...] אני צריכה את עצתך. יש לי פה מקרה סוציאלי". עיניהם של האנשים מסביב הופנו אל גילה; היא לא אמרה דבר, אבל טל ראתה אותה מתכווצת בשקט במקומה.
השימוש בביטוי "מקרה סוציאלי" הוא דוגמה ברורה למיקרו־אגרסיה, והתכווצותה של גילה מעידה כי כך היא חוותה אותו. התלות של גילה בפקידה במצב זה מנעה ממנה למחות על ההערה המשפילה, אולם השפעתה ההרסנית באה לידי ביטוי בכאב המיידי שעוררה. יתרה מזו, השפעתה ההרסנית טמונה גם בעובדה שאנשים אחרים בחברה מתעלמים ממנה. כיוון שאגרסיות אלו הן עדינות ויומיומיות, קל מאוד להתעלם מהן ולהכחיש אותן (Chase & Walker, 2013; Spicker, 1984; Walker et al., 2013; Walker & Bantebya-Kyomuhendo, 2014). מיקרו־אגרסיות, בדומה לטראומה חסרת שם, הן חוויות שלא מדברים עליהן בפומבי, לא מספרים עליהן לאיש ולא חולקים אותן עם איש, כך שהפרט אינו מקבל הזדמנות לעבד אותן (Gupta, 2015).
הכללתם של הממדים ההתייחסותיים והסמליים של העוני בניתוח מאפשרת תאורטיזציה חדשה של רווחה, שמכירה בכך שאנשים בעוני הם סוכנים חברתיים פעילים שמתנגדים באופן יומיומי לקשיים ולמצוקה. מחקרים מן הזמן האחרון מראים שהחוויה הבסיסית של אנשים החיים בעוני היא חוויה של התנגדות לעוני (לדוגמה Chamberlayne & Rustin, 1999; Narayan et al., 2000; Regev-Messalem, 2014; לתיאור מפורט של הדרכים שבהן אנשים נאבקים בעוני ראו גם Lister, 2004, pp. 124-157). כל עוד המאבק הזה אינו נוחל הצלחה, הוא נסתר מעיניהם של אנשים שאינם עניים, וכיוון שבסופו של דבר אין בו כדי להתגבר על העוני, נוצרת האשליה שאנשים בעוני אינם מנסים להיחלץ ממנו. לעומת זאת, הכרה בהתנגדותם למצבם הופכת את המשתמשים בשירותי הרווחה לשותפים במאמץ להילחם בעוני (Williams et al., 1999), גם אם מאבקם מתבטא בצורה סבילה או אפילו בהתנהגות של פגיעה עצמית.
לסיכום, ההנחה האונטולוגית של פרדיגמת המודעות לעוני רואה בעוני הפרה של זכויות אדם שנובעת מהאי־צדק ומחוסר השוויון של מבנים חברתיים־כלכליים, המתבטאים הן במחסור בהזדמנויות חברתיות, כמו גישה מוגבלת לחינוך, תעסוקה, בריאות, דיור, ביטחון אישי ורווחה, והן במחסור בהכרה ובכבוד בתחום היחסים הבין־אישיים. מנקודת מבט אונטולוגית זו אנשים בעוני נתפסים כמי שמתנגדים לעוני בחיי היומיום שלהם בדרכים ישירות ועקיפות גם יחד.
אפיסטמולוגיה: איך אנחנו יודעים
בניגוד לעמדה הפוזיטיביסטית של הפרדיגמה השמרנית והפרדיגמה המבנית, בפרדיגמת המודעות לעוני היסוד האפיסטמי הוא ביקורתי־הבנייתי. גישה זו מאתגרת את היומרה של האפיסטמולוגיה הפוזיטיביסטית לחשוף אמת אובייקטיבית כלשהי או לייצג במהימנות מציאות אוטונומית (Anastas, 2012; Parton & O'Byrne, 2000). הרכיב ההבנייתי באפיסטמולוגיה של המודעות לעוני רואה את המציאות כהבניה חברתית שנוצרת על ידי יחסים ואינטראקציות חברתיים. פירוש הדבר הוא שידע הוא תמיד חלקי וממוקם, כלומר קשור למיקום החברתי של בעל הידע. כדי לקבל תמונה שלמה ככל האפשר של המציאות, יש לכלול מקורות ידע שונים, ובכלל זה ידע של האנשים בעוני עצמם, שנובע מניסיון חייהם. הרכיב הביקורתי באפיסטמולוגיה של מודעות לעוני מוסיף את ההתמקדות ביחסי הכוח בתוך ההקשר שבו מוּבְנים המציאות והידע (Kincheloe, 2005). רכיב זה מסב את תשומת ליבנו לכך שכדי ללמוד על הידע של אנשים בעוני לא די לשאול אותם לדעתם. יש להביא בחשבון את המצב ואת ההקשר שבתוכם הם נשאלים לדעתם, ובייחוד את ההבדלים בהון החברתי והסימבולי שיש לכל אחד מהצדדים באותה סיטואציה.
על פי האפיסטמולוגיה הזאת, כל תהליך של ייצור ידע הוא תהליך פוליטי מאוד. כיוון שכך, ידע מקצועי שמיועד להכרת הזולת כרוך תמיד בעמדה למול הסטטוס קוו — או תמיכה בסטטוס קוו או ערעור עליו (Ife, 2005; Rossiter, 1996). לדוגמה, הערכה מקצועית בדבר המוטיבציה של משתמשי השירותים נחשבת לגיטימית בדרך כלל, ויש לה כוח השפעה גדול על חייהם. בה בעת, להערכה של משתמשי השירותים בדבר המוטיבציה של העובדת הסוציאלית לעזור להם אין שום לגיטימיות. אף על פי שהערכתם יכולה להיות תקפה ונכונה, היא אינה נחשבת ואין לה שום השפעה על העובדת הסוציאלית.
העמדה האפיסטמית של המודעות לעוני מטה אפוא את הדיון משאלות כגון "האם יש למשפחה מוטיבציה לשינוי" לשאלות חדשות, דוגמת "מי קובע מהי מידת המוטיבציה של המשפחה" ו"איזה כוח ניתן למשפחה כדי לקבוע את מידת המוטיבציה שלה עצמה". זוהי עמדה המתייחסת באותה מידה של רצינות לידע על המציאות המוחשית של מחסור בכסף, על אין ספור המכשולים שהיא יוצרת, ולהקשר החברתי המגביל שאנשים בעוני מתמודדים איתו במפגשים האישיים שלהם עם החברה הכללית. הפרדיגמה מבוססת על מאמץ תמידי להשלים את הידע על העוני: איך בדיוק נראה עוני של אדם ספציפי? מה פירושו במונחים של ביצוע מטלות יומיומיות? אילו קשיים הוא עורם על דרכם של אנשים שמנסים להגשים את חלומותיהם? מה משמעותו במונחים של יחסים בין־אישיים ושל ההזדמנות לזכות בהכרה? שאלות אלו מערערות על הפרדיגמה השמרנית המהותנית ומפנות את תשומת ליבנו אל העוני כהבניה היסטורית שקיבלה משמעות מוסרית ותרבותית בתוך הקשר אידאולוגי מסוים.
היחסים בין נשות המקצוע למשתמשי השירותים, שנתפסים בפרדיגמה השמרנית כמכשול בדרך לידע אובייקטיבי, הם נקודת המוצא של האפיסטמולוגיה של פרדיגמת המודעות לעוני, והם הזירה העיקרית להשגת ידע ולהתערבות (Howe, 1997, 1998; Ruch, 2005). לידע כזה, אשר מתגלה מתוך היכרות קרובה עם המציאות שיוצר העוני ועם העולם הסובייקטיבי של משתמשי השירותים, אני קוראת ידע מתוך קִרבה.
לידע מתוך קִרבה יש חמישה עקרונות, שכולם קשורים בקשר הדוק לפרקטיקה מודעת־עוני. ראשית, היחסים בין נשות מקצוע לבין משתמשי השירותים צריכים להיות יחסים קרובים, שמתבססים על קשר יציב מתמיד. כדי שעובדות סוציאליות יבינו את החוויות הסובייקטיביות של משתמשי השירותים, הן צריכות לאסוף את הידע על חייהם לא רק באינטראקציות פנים אל פנים בארבע עיניים או מדיווחים שטחיים של נשות מקצוע אחרות, אלא על ידי אינטראקציות מגוונות שחושפות את ההקשר האמיתי ואת מציאות החיים (ראו סער־הימן ועמיתות, 2018).
שנית, ובהתאם להנחה האונטולוגית, הידע הרצוי צריך להתבסס על הבנה שעוני משפיע על כל היבט והיבט בחייהם של משתמשי השירותים. הבנה זו אמורה לגרום לעובדות סוציאליות להתעניין במשתמשי השירותים ולשאול אותם על הביטויים המוחשיים השונים של מצוקתם החומרית, מגעיהם עם מוסדות הרווחה שמשפיעים על חיי היומיום שלהם והחוויות הסובייקטיביות שהם חווים בגלל המחסור בהון סימבולי.
שלישית, ידע מתוך קִרבה כרוך בהבנה עמוקה של נקודת המבט של אנשים בעוני ושל נקודות המפגש בין עוני להיבטים אחרים של שוּליוּת (לדוגמה מגדר, גזע, אתניוּת או מוגבלוּת) (Crenshaw, 1991). הפרקטיקה של העבודה הסוציאלית צריכה אפוא להיות מונחית על ידי נקודות המבט של משתמשי השירותים ולהתעצב בהתאם לידע החדש הזה.
רביעית, ידע מתוך קִרבה מתבסס על הרמנויטיקה של אמון, שמבקשת להחזיר משמעות לטקסט, לעומת ההרמנויטיקה של החשד, שמנסה לפענח משמעויות נסתרות (Josselson, 2004). בפועל, על ידי שימוש בהרמנויטיקה של אמון, עובדות סוציאליות מתייחסות למשתמשי השירותים כאילו הם אומרים את מה שהם יכולים כדי להשיג עזרה. עמדה זו מניחה שמשתמשי השירותים מודעים תמיד לחוסר האיזון של יחסי הכוח ביניהם ובין העובדות הסוציאליות. לכן הם אולי לא תמיד אומרים את האמת במלואה, אבל בכל רגע נתון הם אומרים את מה שהם יכולים לומר בהתאם לרמת האמון שפיתחו עם העובדת הסוציאלית וְלַמידה שבה הם מעריכים את הכוח שלהם ואת אפשרות הבחירה שלהם.
חמישית, ידע מתוך קִרבה אינו דורש שפה מקצועית מנוכרת, שפוגמת בסובייקטיביות של משתמשי השירות ומתייחסת אליהם כאל "מקרים" (Moffatt, 1999). הערכות פסיכו־סוציאליות צריכות להיות מוחשיות וספציפיות וכתובות בשפה שמתארת קשיי יומיום ומספקת מרחב לחקירה הדדית משותפת של פתרונות והתערבויות (Rojeck et al., 1988).
הדוגמה שלהלן מדגימה את האופי החתרני שיכול להיות לידע מתוך קִרבה ואת השפעתו על הפרקטיקה. דנה ביקשה מהעובדת הסוציאלית שלה עזרה כספית לקניית שולחן וכיסאות לפינת אוכל. כשהוצעו לה שולחן וכיסאות מסוימים — היחידים שיכלה להרשות לעצמה בסיוע שקיבלה — דנה סירבה לקנות אותם כי היו להם רגלי ברזל, והיא העדיפה רגלי עץ. העובדת הסוציאלית, שהכירה את דנה רק זמן קצר, התפתתה לראות בתגובתה אות לכפיות הטובה שלה או הוכחה לכך שהיא אינה ענייה כמו שהיא טוענת. אבל לאחר שהתגברה על הפיתוי הזה והמשיכה לעזור לדנה למצוא ריהוט מתאים יותר, דנה גילתה לה שבעלה היה אלים כלפיה וכלפי הילדים והִכּה אותם בחלקי ריהוט. סירובה לקנות את השולחן והכיסאות המסוימים לא היה אפוא תגובה "מפונקת" של אישה ענייה כפוית טובה, אלא שיקול רציונלי של אם שמגינה על ילדיה ועל עצמה. הפרשנות שראתה בדחיית הרהיטים בעלי רגלי הברזל תוצר של בררנות יתר וכפיות טובה, כלומר של תכונות אישיות של דנה, היא פרשנות שמרנית. הבנה המבוססת על הנחות היסוד של הפרדיגמה המבנית לא הייתה מצליחה להגיע לסיבה האמיתית להעדפותיה של דנה. כדי שהעובדת הסוציאלית תבין את התנהגותה של דנה לאשורה נדרשו קִרבה ואמון ביניהן.
אקסיולוגיה: מהי המציאות הרצויה
בהתאם לאונטולוגיה של פרדיגמת המודעות לעוני, שרואה בעוני הפרת זכויות אדם ובאנשים עניים סוכנים פעילים שנלחמים בעוני, ולרעיון האפיסטמולוגי של ידע כדבר מה שמתפתח במסגרת יחסים שהתעצבו על ידי כוחות לא מאוזנים, פרדיגמת המודעות לעוני נוקטת עמדה אקסיולוגית של סולידריות עם משתמשי השירותים והתייצבות לצידם אגב קריאת תיגר על יחסי הכוח. מאחר שאנשים נתפסים כמי שנאבקים בעוני, עובדות סוציאליות נדרשות לעמוד לצידם במאבקם כדי להבטיח את הצלחתו. לשם כך עובדות סוציאליות צריכות להתגבר על הנטייה להאחרה, הרווחת כל כך בשיח המקצועי והציבורי גם יחד, ולפתח אתיקה של סולידריות. סולידריות נוצרת כשאנחנו מרחיבות "את תפיסת ה'אנחנו' שלנו אל אנשים שקודם לכן היו בעינינו 'הם'", כאשר אנחנו מסגלות לעצמנו את "היכולת לדמיין אנשים זרים כאחים לסבל [...] על ידי הגברת הרגישות שלנו לפרטי הפרטים של הכאב וההשפלה של אנשים מסוג אחר ולא מוכר" (Rotry, 1989, p. 192).
הקרקע שהאתיקה של הסולידריות עומדת עליה היא קרקע פוליטית מאוד, כיוון שהיא מבוססת על הכרה בהבדלי הכוח שנובעים מנסיבות החיים והמעמד החברתי של פרטים. קירסי יוּהילה מתארת איך כדי להשיג עזרה משתמשי שירותים חייבים לאמץ את הזהות המוסדית של "לקוחות טובים", כלומר להראות שהם צריכים את עזרתה של העובדת הסוציאלית ושיש להם מוטיבציה לקבל אותה, ולהימנע מערעור על ידע מקצועי או מביקורת על מדיניות המוסדות. התנהגויות שחורגות ממגבלות אלו מסכנות את משתמשי השירותים בתיוג של "לקוחות רעים", שאינם ראויים לעזרה מקצועית (Juhila, 2003). יתרה מזו, מעצם נזקקותם, הם תמיד נחשדים בכך שהם מרמים או משקרים כדי להיות זכאים להטבות (Bullock, 1999; Handler & Hasenfeld, 2007; Patrick, 2016). הביורוקרטיה והתמקצעות הניהול הנאו־ליברלית של העבודה הסוציאלית מיסדו את החשד ואת התביעה לצייתנות וגרמו להם להיראות "טבעיים" (Cummins, 20018; Handler & Hasenfeld, 2007).
בהקשר זה, השגת סולידריות בתוך יחסי כוח דורשת מודעות ספציפית להשפעות שיש לכוח (Rossiter, 2007) ולהאחרה על הפרקטיקה המקצועית. סולידריות פירושה שעובדות סוציאליות נוקטות עמדה ומתנהגות כשותפות של משתמשי השירותים במאבקם בעוני. בעוד הפרדיגמה השמרנית מבקשת לשנות את התנהגותם של משתמשי השירותים, פרדיגמת המודעות לעוני מבקשת לשנות את תנאי החיים שלהם בחברה. במילים אחרות, במקום לייצג את הדעות הרווחות בחברה ולומר למשתמשי השירותים מה לא בסדר בהתנהגותם, בהחלטותיהם ובגישתם ומה צריך לתקן ביחסים האישיים שלהם, עובדות סוציאליות מודעות לעוני יְיַצגו את משתמשי השירותים ואת נקודות המבט שלהם על המבנה החברתי, על המוסדות החברתיים ועל המבנים החברתיים של העוני ויציגו אותן לפני החברה בכללותה.
במקרים קיצוניים שבהם משתמשי השירותים מְפֵירים את החוק יכולה הגישה של התייצבות לצד משתמשי השירותים להביא את העובדות הסוציאליות לידי דילמות אתיות. האם על עובדת סוציאלית להסתיר את העובדה שמשתמשי השירותים עובדים באופן לא רשמי אף שהם מצהירים שהם מובטלים? מה תפקידה של עובדת סוציאלית שיודעת שלאחת הפונות שמקבלת הטבות שמגיעות לאימהות יחידות יש בן זוג חדש? שאלות חשובות אלו ראויות לדיון, אבל אני מציעה לדחות אותן לשלב מאוחר יותר כדי לקרוא לעובדות הסוציאליות להשתמש באין ספור ההזדמנויות שיש להן לעמוד לצידם של אנשים עניים במאבקיהם הסיזיפיים27 נגד מוסדות חברתיים במקרים שאינם קיצוניים, ולהתאמץ לדבוק בעמדה זו במידת האפשר כשמדובר במקרים מאתגרים יותר.
חשוב לציין שהעמידה לצידם של משתמשי השירותים אינה דורשת הסכמה מלאה עם התנהגותם או עם גישותיהם, ולפעמים על עובדות סוציאליות לומר לפונים שהן אינן מסכימות איתם או שלפי דעתן הם מתנהגים בצורה שפוגעת בעצמם או בזולתם. על כל פנים, אמירות כאלה חייבות להיאמר מתוך הבנת כאבם של משתמשי השירותים ולהביא בחשבון שבנסיבות קשות ובמצבים חמורים אפשר שאין למשתמשי השירותים שום דרך פעולה טובה יותר. באופן פרדוקסלי, התייצבות לצידם של משתמשי השירותים יוצרת מרחב שדווקא מאפשר לעובדות הסוציאליות לבקר אותם, כיוון שהביקורת מבוססת על יחסי אמון.
הפרקטיקה הנגזרת מפרדיגמת המודעות לעוני
פרדיגמת המודעות לעוני מאמצת את הדרך שבה ניסחו ננסי פרייזר (2006[1995]) ורות ליסטר (Lister, 2004) את מדיניות החלוקה מחדש ואת מדיניות ההכרה והכבוד כשני ערוצים שלובים זה בזה לתיעול הפרקטיקה. מדיניות החלוקה מחדש היא כלי להשגת צדק כלכלי, בעוד מדיניות ההכרה מתייחסת למאמצים להשגת צדק תרבותי. אף על פי שאפשר להשתמש בכל אחת מהן בנפרד, מבחינת פרדיגמת המודעות לעוני השתיים כרוכות זו בזו. כמו שפרייזר אומרת, נקודת מבט ביקורתית באמת חייבת לנבור בקשרים הסמויים שבין חלוקה להכרה: "היא חייבת לחשוף הן את הסבטקסט התרבותי של תהליכים כלכליים לכאורה הן את הסבטקסט הכלכלי של פרקטיקות תרבותיות לכאורה ולעשות את שניהם גלויים לעין וניתנים לביקורת [ההדגשה במקור]". על הפרקטיקה להיות אפוא כלכלית ותרבותית בו בזמן, "אם כי לא בהכרח במידה שווה. [...] היא חייבת לאמץ הן את גישת החלוקה מחדש הן את גישת ההכרה בלי לצמצם אחת מהן לטובת האחרת" (Fraser & Honneth, 2003, p. 63).
פרדיגמת המודעות לעוני מקשרת בין חלוקה מחדש ובין הכרה בשתי דרכים. ראשית, היא משלבת שיטות שלקוחות מעבודה סוציאלית אקטיביסטית וקהילתית שמתמקדת בחלוקה מחדש עם שיטות שלקוחות מן הפסיכואנליזה ההתייחסותית ומתחום העבודה הסוציאלית הביקורתית,28 שמדגישות את ההכרה. המדיניות של הכרה וכבוד מבחינה זו מבוססת על פירוק מתמיד של ההאחרה שמעצבת רבות כל כך מן האינטראקציות האישיות ומן החוויות של אנשים בעוני.
השילוב של פרקטיקות של חלוקה מחדש ופרקטיקות של הכרה מאפשר לפרדיגמת המודעות לעוני לפתח מגוון של התערבויות שמתמקדות באי־צדק חברתי כבעיה מבנית שמתקיימת במציאות החיצונית וכחוויה של הסובייקט האנושי בחוויה הפנימית — בספֵרה האישית ובספֵרה הבין־אישית. הפרקטיקות שעוסקות במישרין בעולם החיצוני שונות ומגוונות: ממיצוי זכויות אקטיבי וסיוע חומרי ועד פיתוח הקהילה, פיתוח שירותים, אקטיביזם קהילתי ופרקטיקת מדיניות. פרקטיקות שעוסקות ישירות בעולם הפנימי מתבססות על התערבות טיפולית שמתמקדת ביחסים קרובים, בהכרה ובהתמודדות עם טראומה.
שנית, פרדיגמת המודעות לעוני מקשרת את מדיניות החלוקה מחדש ואת מדיניות ההכרה והכבוד על ידי ההבנה שכל פעולה של העובדות הסוציאליות מכילה היבטים של שתיהן. פירוש הדבר הוא שכל אחת מהפרקטיקות שהוזכרו קודם לכן מכילה היבטים הן של חלוקה מחדש הן של הכרה ומהווה התערבות בעולם החיצוני והפנימי. כשעובדות סוציאליות מודעות לעוני מתערבות במציאות החיצונית (חלוקה מחדש), הדבר נעשה בדרך שמביאה בחשבון את הצורך של בני אדם בהכרה ובכבוד וגם את המחסומים הספציפיים שהעוני מעמיד לפני אנשים שנאבקים על הכרה. המטרה העיקרית של ההתערבות עשויה להיות השגת שינוי במציאות החיצונית, אבל כדי לקדם צדק חברתי, היא מחייבת גם הכרה בידע של משתמשי השירותים, בצרכים שלהם, בכאבם ובהתנגדות שלהם.
פרקטיקת מיצוי הזכויות האקטיבי של העבודה הסוציאלית המודעת לעוני היא דוגמה טובה למיזוג הזה, כיוון שהיא מבוססת על הבנה עמוקה של חוויות של מיקרו־אגרסיות, שמהוות מכשול שגורם לאנשים לוותר על זכויותיהם מלכתחילה. באופן דומה, הפרקטיקה הספציפית של עזרה חומרית מבוססת על הבנה שהצרכים החומריים גם הם נחווים באופן רגשי, ושסיפוקם או אי־סיפוקם נחרת עמוק בנפשו של הפרט. יש בכך כדי לסתור את ההבחנה הרווחת בין צרכים חומריים בסיסיים ובין צרכים רגשיים. על פרקטיקות אלו יורחב בשער השלישי, "זכויות".
שילוב של חלוקה מחדש עם הכרה וכבוד לובש לפעמים גם צורה אחרת, שבה המטרה הישירה היא השגת הכרה. פרקטיקות המכוונות להשגת הכרה יביאו בחשבון את הקשיים שמקורם בעולם החיצוני ואת התפקיד שיש לכוח במציאות הפנימית והחיצונית. לדוגמה, שיחה טיפולית יכולה לעבור מדיבור על רגשות, חלומות וחוויות שבחיים הפנימיים אל דיבור על נושאים כגון חובות או דיור, שהם חלק מן המציאות החיצונית, ולהכיר בתוך כך בהשפעה שיש לכוח ולהיעדר כוח על אלה ועל אלה. ההיבטים הטיפוליים של ההתערבות לא יתמצו בעיסוק ישיר בעולם הפנימי, ויש לבסס אותם גם על ההכרה שהמציאות החיצונית היא גורם חשוב של קיפוח ומצוקה, שגם הם מחייבים תגובה ישירה. כך אפשר לברר בדו־שיח איך לפתור בעיה מסוימת (ואיך להתגבר על פערי הכוח שבדרך) ומשם לעבור לשיחה על התמודדות עם רגשות. על פרקטיקות של הכרה יורחב בשער השני, "הכרה".
המעבר בין העולם החיצוני לפנימי נועד לבנות גשרים ביניהם. במונחים של הסובייקט האנושי היחיד, גשרים אלו חיוניים כדי לאפשר לו לחוות את עצמו כישות אחת שלמה ולכידה. במונחים של צדק חברתי גשרים אלו מבליטים את האופי הפוליטי והטרנספורמטיבי שיש למאבקים לחלוקה מחדש ולהכרה בתחום הבין־אישי. באמצעות גשרים אלו עבודה סוציאלית מודעת־עוני מבקשת להתמודד עם שלוש הרמות של העוני: המחסור החומרי; המחסור בהזדמנויות חברתיות; והמחסור בהיבטים התייחסותיים וסמליים.
המדיניות הנאו־ליברלית מקריבה אנשים עניים על מזבח הצמיחה הכלכלית, ומדיניות הניהול הציבורי החדש, על התמקדותה בתוצאות, מביאה לידי נטישת ההיבט האתי של העבודה הסוציאלית, אינדיווידואליזציה של בעיות חברתיות והפיכתם של אנשים עניים לָ"אחרים" (Featherstone, 2016). על סמך ההבנה של אופיים הפוליטי של מפגשים בין־אישיים בין עובדות סוציאליות למשתמשי השירותים, פרדיגמת המודעות לעוני מאתגרת מגמות אלו וקוראת לעובדות סוציאליות לבסס את הפרקטיקה שלהן על גישה אנליטית נחושה כלפי מבנים, אידאולוגיות והבניות חברתיות. בהתבסס על ניתוח זה עובדות סוציאליות יכולות לנקוט עמדה, לאמץ גישה של התנגדות לעוני, להתייצב לצידם של אנשים בעוני במאבקי היומיום שלהם, להיות מעורבות, ולעצב מחדש את עבודתן כדי לעשותה מכשיר של צדק חברתי.
