פרק 1
אנה
"הרגע המוזר הזה, שבו אני רבה עם אחותי התאומה ואחת מאיתנו קוראת לשנייה 'מכוערת'."
אנה קולינס
"אם לא תצליחי לפתות אותו כשאת בשמלה הזו, אשלול ממך את כרטיס החברוּת במועדון הנשים," אמרה קולט תוך כדי העמקת המחשוף של שמלת הערב הוורודה העשויה ממשי.
"יש כזה דבר? ברור שלא הייתי ביום שבו חילקו את הכרטיסים האלה." חבטתי בכפות ידיה ומשכתי למעלה את הרצועות. "אני לא יודעת איך את לובשת את הבגדים האלה בלי שהציצים יישפכו מהם. כבר לבשתי יותר מזה כדי ללכת לחוף הים."
קולט הביטה בבבואה שלי במראה בגבות מכווצות. "לחוף הים לובשים בגד ים. אגב, חודש מרץ עכשיו – איך זה שאת שזופה?"
גם כשהיא מביטה בי בזעם, היא נראית אלגנטית, נשית וכל מה שאני לא. זו מחשבה מגוחכת כשמדובר בתאומות זהות אבל אלה העובדות, והמראָה לא משקרת.
"שכחת שחזרתי מטיול גלישה באוסטרליה?"
היא נאנחה. "מתנצלת שאני לא עוקבת אחרי טיולי הגלישה שלך." קולט מבוגרת ממני בשבע דקות, ובעיניה אני מאופיינת בכל התחכום של טומבוי בת עשר. למען ההגינות, אני באמת טומבוי, אבל אני גם אישה בוגרת עם ראש על הכתפיים, שטיילה כמה פעמים ברחבי העולם ומדי פעם מתעמתת ראש־בראש עם טיפוסים שמפרים את תנאי השחרור בערבות.
"העניין הוא," היא אמרה וסוף כל סוף חייכה אליי, "שאת נראית נהדר, ואם תפסיקי להתעסק ברצועות, אף אחד לא ידע לעולם שאת לא אני."
גיחכתי. "כל עוד לא אנסה ללכת, לדבר, לצחוק, או לעשות משהו שדורש קואורדינציה או חינניות."
היא הנידה בראשה. "אין לי מושג איך את מטפסת על הרים, רוכבת על אופנוע או צונחת ממטוסים, אנה. בשביל מישהי כל כך אתלטית את ממש מקרה אבוד."
משכתי בכתפיי. "אני מנתרת."
ובדיוק באותו רגע, השד שלי קפץ החוצה מהשמלה.
דחפתי אותו בחזרה ומשכתי שוב את הרצועה. "ברצינות, איך את לובשת את הדברים האלה? אין מצב שאצליח לפתות את גריי אם אפחד כל הזמן ליפול מתוך השמלה שלך."
"למזלך, הוא מנסה להקסים אותי כבר חודשים, אז פיתוי אמיתי יהיה רק וידוא הריגה," אמרה אחותי בחיוך.
"פיתוי אמיתי דורש מראה מפתה," נהמתי והמשכתי לסדר את השמלה בעוד ניסיון עקר להסתיר את החריץ בין השדיים. "אין בי שום חלק שמתקרב לתחושת נינוחות או ביטחון עצמי בתחום הזה."
קולט סובבה אותי לעברה ומשחה על שפתיי שפתון ורוד לוהט. "טוב, אם אני זו שהולכת למסיבה, את צריכה לסמוך עליי שאסדר הכול."
"אהה. אין מצב. אני תמיד עושה את הסיבוב שלי ואחר כך מסתלקת." בחנתי בחיוך את כתם השמן על הפה שלי. שפתיי נצמדו זו לזו וניסיתי להפריד ביניהן תוך כדי שאני מתבוננת בהיקסמות מרדנית כיצד הן נדבקות זו לזו.
"אז את צריכה להיות אני, ואת צריכה להיות סקסית, ואת צריכה לגרום לו להזמין אותך כדי שאוכל לחזור ולהיות האליבי שלך." היא משחה את החומר הוורוד והדביק על שפתיה, ובחנה בביקורתיות את ההשתקפות שלה.
איך ייתכן שקולט, שלובשת ג'ינס וחולצת פשתן, יכולה להיראות נשית כל כך ללא כל מאמץ, ואילו אני נראית כמו ילד מבולבל שגונב את בגדיה של אחותו ומתחפש לאישה? יש לנו אותו שיער ארוך וגלי, באדיבות אימא שלנו, ואותם ריסים ארוכים להפליא ועיניים אפורות, באדיבותו של אבא. אנחנו זהות מבחינה גנטית ובכל זאת, הגוף שלי אתלטי ומביך ואילו קולט גבוהה ודקיקה. הצחוק שלי רם ומחריד, ואילו צחוקה נשמע כמו אנחות של פֵיות בשילוב שירתם של יצורי יער קטנים. היא הולכת כמו דוגמנית־על על עקבי סטילטו, ואילו אני מתנודדת כמו תינוק שיכור על כל מה שעקביו גבוהים יותר ממגפי הקרב של דוקטור מרטינס.
זה משפיל להיות אחותה של קולט.
ולא הייתי מחליפה את זה בשום דבר בעולם.
אחותי הסתכלה על ההשתקפות שלי במראה. "את בטוחה שאת לא רוצה שאיכנס ואסדר את העניינים? את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי."
הסתכלתי עליה בגבות מכווצות. "אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלייך, אבל אני גם יודעת שאני צריכה לעשות את החלק הזה בעצמי. התמונות שצילמת היו מבריקות לצורך התכנון אבל אף פעם לא הייתי שם, ואם אתגנב אחר כך לבית של הבחור הזה, אני רוצה ללמוד קודם את השטח."
היא נאנחה כמו אחות למודת סבל ותחבה את הסְלַיְים הוורוד לשפתיים לתוך תיק הערב הקטן וחסר התועלת התואם לשמלה. היא הושיטה לי אותו ואת ההזמנה המודפסת בצורת תבליט על גבי נייר איטלקי סופר יוקרתי, ואז שלחה אליי את מבט האחות הגדולה הקפדני שלה.
"גריי הזמין אותי כי הוא יודע שאני לא יוצאת יותר עם מק. ועכשיו, כשהוא סיים לפקח על העיצוב מחדש, הוא לא צריך לדאוג שוב שאולי הוא ירגיז את האדריכל שלו. הוא יפגוש אותך לבד ויתחיל איתך. זה מה שהוא מנסה לעשות מאז שהכרנו, אבל מק שימש כמגן שלי. החבר המתוק אך התמים שלי כבר לא בתמונה, וגריי יודע שלא אבוא הערב אלא אם כן אני מוכנה לקשר חדש. אני אומרת כאן את הדברים הברורים מאליהם כדי שתזכרי שאת לא צריכה ממש להתאמץ עם הבחור הזה. פשוט תקבעי את שעת הפגישה ואחר כך תשתדלי לא להיתקל בו יותר מדי, כדי שהוא לא יתהה למה את מתנהגת כל כך מוזר." קולט דיברה ללא כל אירוניה, וזה גרם לי להתכווץ קצת – לא הרבה, כי אני ריאליסטית.
היא בטח ראתה משהו בפנים שלי כי הטון שלה התרכך, כאילו היא מרחמת עליי. "את לא צריכה להשתדל כל כך עם בחורים. את יפה, מצחיקה וחכמה בטירוף."
חייכתי, כי היא תיארה את עצמה – והיא ידעה את זה. "וגם מגושמת ולא מגניבה, והרבה יותר טובה ממך במשחקי אסטרטגיה ובתכנון פשעים מושלמים, אז זה לפחות לטובתי." סידרתי את השמלה בפעם האחרונה, ואז נישקתי אותה על הלחי, נשיקה קולנית וגדולה עם חומר ג'לטיני, שמנוני ודביק בצבע ורוד לוהט. "אוהבת אותך, אחותי."
היא התכווצה ושפשפה את כתם השמן מלחייה בהבעת זעף. "אל תעשי שטויות."
הסתובבתי לאחור והבטתי באחותי בהבעת תדהמה. "כמו לקבוע לך דייט כדי שתוכלי לשכב עם ריצ'י ריץ', ולגנוב את הציור שהאבא החלאה שלו גנב מאימא שלנו?"
היא חייכה חיוך רחב וגרמה גם לי לחייך כשאמרה, "כן, משהו כזה."
סטרלינג גריי הוא יותר כמו אחיו הגדול של ריצ'י ריץ', זה שנושא בתואר האצולה. והתואר שלו הגיע עם בית גדול. טכנית, הבית נקרא "אחוזת המשפחה", שזה אומר שהמבנה הוא בבעלותו של האבא החלאה שלו. ובכל זאת, גריי היה זה שפיקח על כל ההיבטים של השיפוץ רחב ההיקף עבור אבא שלו, שככל הנראה בילה את רוב זמנו בחוף המזרחי.
קולט יצאה כמה פעמים עם האדריכל של גריי, וכך היא הגיעה אל האחוזה שבמחוז פריירי העתיק כבר כשנערכו השיפוצים. היא הצליחה לסייר בבית מייד לפני הביקורת אבל אז מק פגש מישהי אחרת, וכנראה דברים כמו מערך הצבת רהיטים ומערכות האבטחה השתנו מאז.
משרת לבוש מדים פתח את דלת הוויטראז' הכבדה ולקח את ההזמנה שלי. "ברוך שובך לאחוזה, גברת קולינס," הוא אמר במבטא דרומי איטי ושקט. היה מוזר לשמוע את המבטא הזה באחוזה בשיקגו, אבל הוא הוסיף גינונים לאולם הכניסה הקר.
הושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידו של המשרת, ואז נזכרתי שאני לא אמורה לעשות משהו שימשוך אליי תשומת לב. "נעים להכי– לראות אותך שוב," אמרתי בחיוך שקולט נוהגת לקרוא לו 'מלא שיניים'. באותו הרגע נזכרתי שקולט אמרה שסטרלינג נעזר במשרת שלו למסיבות, אבל היא לא אמרה לי את שמו.
אף אחד בשיקגו לא יודע שלקולט יש אחות תאומה – ובכנות, אם לי הייתה אחות כזו, טומבוי לא מתוחכמת, גם אני הייתי שומרת את עצמי על אש קטנה. וגם אם זה לא סביר, נסעתי כל כך הרבה לצורכי עבודה שהיינו רק לעיתים נדירות באותה עיר באותה תקופה – ומעולם לא יצאנו יחד למקום פומבי. בעיקרון, היא ברוס ויין ואני באטמן, בגלל הכלל לחיים מספר שלוש מאות שלושים ושלוש של ההאקרים: תמיד תהיה עצמך, אלא אם כן אתה יכול להיות באטמן – ואז תהיה תמיד באטמן.
הבעתו של המשרת הייתה מנומסת ונעימה. "נעים לראות אותך שוב, גברתי. האם אפשר לקחת את השָׁל שלך?"
"לא, תודה," אמרתי והידקתי סביב כתפיי את השָׁל הדק מקשמיר. זה הדבר היחיד שיציל אותי מהאפשרות שהשדיים שלי יישפכו מהשמלה, לכן הוא שימש כמסכה ואוזני עטלף הכרחיות.
נכנסתי לאולם הכניסה וכמעט מעדתי למראה כל הפאר. החדר היה אלגנטי להכאיב – אריחי שיש לבנים על הרצפה וחיפוי עץ בגוונים חמים על הקירות. אח מוקפת במסגרת אבן אקזוטית, שבתוכה בערה אש אמיתית שחיממה את שני הכיסאות שהוצבו מולה בטוב טעם. זה אפילו לא חדר, זה מרחב שתוכנן להפחיד ולהרשים אורחים כדי שירגישו שמכבדים אותם בשל החסד שהורעף עליהם כשניתנה להם ההזמנה.
אף כמות של תוכניות אדריכליות לא תעשה צדק עם מרחב כזה, והייתי צריכה לזכור את יראת הכבוד שלי כדי שאתיישב ואשים לב לפרטים. להבין את הסיפור מתוך הפרטים זה משהו שאני מצטיינת בו, לכן יש לי מוח של עבריין־על – בלי נטיות של עבריין. בדרך כלל.
ידעתי שהתעכבתי באולם הכניסה יותר מדי כששמעתי את המשרת מקבל בברכה מישהו אחר. "תיכנס בבקשה, מר מוּסיד. מר גריי ישמח לראות אותך."
הסתובבתי באופן אינסטינקטיבי כדי לראות אילו אנשים נוספים הזמין גריי למסיבת חנוכת הבית, וכמעט מעדתי שוב למראה הנסיך שיצא מתוך סרט מבית דיסני שכרגע נכנס לתוך האולם. ברצינות, הבחור היה זהה לאלאדין, והוא היה יפהפה.
"תודה, מרסל. טוב לראות אותך." קולו של מוסיד נשמע בדיוק כפי שמדבר נסיך בסרטי דיסני – מבטא קל, ככל הנראה עם השכלה אירופית, וטון תרבותי ושקט.
"תרצה שאקח את המעיל שלך, אדוני?" שאל המשרת במכובדות שקטה.
מר מוסיד חייך באירוניה ומסר לידיו את המעיל שלו, ככל הנראה מקשמיר. "תקרא לי בבקשה דריוס."
שם מהודר לאיש מהודר, וחברה מעניינת עבור אדם כמו גריי.
אולי ציירתי את הבן באותם צבעים של האבא, אבל היו לי ספקות משלי בקשר לסטרלינג גריי. האיש בנה חדר ממוגן באחוזה שלו, ששטחה אלף ומאתיים מטרים רבועים, והוא אמר לאדריכל לחבר את אחד הקירות לאזעקה למניעת גנבות של יצירות אומנות. החדר הממוגן זיהה אותו כאדם עם אויבים, והאזעקה למניעת הגנבות הייתה כמעט בוודאות בשל הציור שאותו הגעתי לגנוב. אף אחד מהדברים האלה לא יגרום לי לנהוג בו בחסד.
הסתובבתי כדי להימנע ממבטו של דריוס מוסיד כשהוא נכנס לאולם, ומצאתי את עצמי מתבוננת באח האבן מרובת הפרטים והעיטורים. ניסיתי להתעלם ממנו כשהוא התקרב אליי וניצב לידי, וזה היה מוצלח בערך כמו להתעלם מאש חורכת. האיש הקרין חום, ורציתי לפתוח מניפה דמיונית כשהוא דיבר.
"האבן נראית כאילו נהרות של דם זרמו בתוכה. קצת מטריד, לא?"
הסתובבתי כדי להתבונן בו, ואני די בטוחה שהפה שלי נפער והשלים את הבעת המה לעזאזל? שהייתה פרושה על פניי.
הנסיך מסרטי דיסני נאנח כשראה את פניי. "גם אני, ללא ספק, מפני שהבחנתי במשהו מורבידי כל כך. נכון. אז עדיף שאיכנס," נראה שהוא מדבר לעצמו, "לפני שהיא תגרש אותי מהשטח."
"שיחות עם עצמך לא יסייעו לתחושה האינטואיטיבית בקשר לרוצחים סדרתיים," אמרתי, כי אני עדינה כמו פיל בחצאית בלט ורודה.
הוא לא ברח. נראה שהפתעתי אותו, וזה היה חידוש. בדרך כלל אני מעוררת משהו שקרוב לפחד עם היבט של שימור עצמי. גברים בדרך כלל מוּעדים לזה, כנראה מפני שאני דומה כל כך לאחותי במבט ראשון, מה שלא מכין אותם לדברים הבלתי הולמים לחלוטין שאני אומרת.
נראה שהוא ממש בחן אותי באותו רגע, והמבט שלו עורר אצלי פרפרים מיוזעים. החלטתי שהם קיימים כי אצלי לא מתעוררים פרפרים פשוטים, מרפרפים, נשיים, כמו שקורה אצל רוב הנשים הסטרייטיות כשחתיך הורס שם אליהן לב. הפרפרים שלי פרפרו חזק כל כך, עד שהתעוררה בי בחילה קלה, והיא הובילה באופן בלתי נמנע להזעה קלה. לפיכך, פרפרים מיוזעים.
"אני יכול לציין שמעולם לא קראתי לעצמי בשם פרשס1, אם זה עוזר," הוא אמר בקולו הנמוך, עם המבטא, שגרם למנוולים הקטנים לחבוט חזק יותר בכנפיהם.
"אני לא יודעת, אתה יותר 'פרשס' של בופאלו ביל2, או 'פרשססס' של גולום3? משום שזה עשוי לקבוע את מקדם הקריפיות שלך." אני ממש זקוקה לעזרה. השטויות שפלטתי בפניו של בן מלוכה מקסים כזה מבית דיסני היו מזעזעות, ואם המבט של המבוכה על פניו היה אינדיקציה כלשהי, מר דריוס מוסיד היה במרחק שלושים שניות מתירוץ מנומס ונסיגה חטופה. לכן הקדמתי אותו.
"מצטערת, נזכרתי שאני חייבת להשתין." הו, זה הרבה יותר טוב. הבעת פניו השתנתה ממבוכה לשעשוע, ואני הצמדתי את שפתיי זו לזו כדי להימנע מהעלאת רמת ההשפלה לדרגה אפילו יותר גבוהה. "תסלח לי, בבקשה."
מיהרתי לאורך המסדרון לעבר קולות של שיחה, ותהיתי אם הצחוק שאני שומעת מגיע מאחוריי או מלפניי. אני בהחלט לא מתאימה לחברה מנומסת, וּודאי שלא לחברה יפה, עשירה, מהמעמד הגבוה. נכנסתי לאולם הקבלה, שהיה בגודל אולם נשפים, במחשבה שאוכל ללכת לאיבוד בתוך הקהל, ואז עצרתי בחריקת בלמים. טיפוסים של נברשות – מאלה שנוטפים מהם דברים נוצצים ושהצחוק שלהם נשמע כמו צלצולים – מילאו את החדר. זה גזע מיוחד של אנשים שמפטפטים בקלות, צוחקים בכל הרגעים הנכונים ומתנועעים בחינניות מקבוצה לקבוצה, כמו חברים טובים. הרגשתי שהרגליים שלי משתרשות בשטיח המשי העבה, שהיה מכוסה בדגם אלגנטי של שיחי גפן ונראה יקר מכדי לדרוך עליו.
ואז, כמו תמיד, הדמיון שלי נכנס לפעולה. דמיינתי קיסוס מטפס על פני השטיח, נכרך סביב הקרסוליים שלי, ומרתק אותי למקומי. ומכיוון שהדמיון שלי משכנע כל כך, התחלתי להרגיש עלי משי משתרגים סביב רגליי. דמיינתי קוצים מְנִצִּים מתוך הצמח כדי לדקור את עורי ולשלוח רעלן עצבי קטלני במעלה הוורידים שלי כדי לשתק את ריאותיי, עד שהיעדר האוויר יגרום לי לאובדן הכרה ולנפילה על הקרקע, ואז הקוצים יקרעו את השמלה הוורודה של קולט ויעיפו את השדיים שלי מתוכה, על פני השטיח כולו.
"את לא נושמת," אמר הנסיך מסרטי דיסני בשקט באוזני.
אוי לא, לא, לא, לא, לא! ממש ניסיתי להדק שוב את שפתיי כדי לעצור את המילים, אבל השפתיים נפרדו זו מזו והמילים חמקו מרצונן וחלפו על פני כתם השמן הוורוד. "ודאי שלא. הרעלן העצבי מהקיסוס המטפס הקטלני סביב הקרסוליים שלי תקף את הריאות שלי, ואני בטוחה שנותרו לי רק עוד כמה רגעים לחיות," אמרתי.
בקול רם.
אחותי שונאת את זה אצלי. היא התייאשה מהדמיון שלי כי היא די בטוחה שאני מקרה לא מאובחן של תסמונת טורט – אף על פי שאנחנו זהות לגמרי מבחינה גנטית – והשילוב הזה מוביל, באופן בלתי נמנע, לפנטזיות טיפשיות ולא מסוננות שנפלטות בתדירות מפחידה.
השתיקה שמימיני הייתה מחרישה למשך כמה רגעים, ואז צחוק נמוך שלח את הפרפרים המיוזעים שלי למעוף מטורף.
"זה חתול," הוא גרגר.
חתול?
חתול גרגר? לא, האיש גרגר. אנשים לא מגרגרים, לא?
הפעלתי מתג שביצע תפנית במסלול המחשבות שלי, והחזרתי אותו בכוח למציאות. הקיסוס המשיי שדמיינתי אותו נכרך סביב קרסוליי היה, כמובן, חתול אמיתי שהתפתל סביב רגליי.
"ידעתי," אמרתי, "אבל גרגרת כשאמרת את זה. אתה קרוב משפחה?"
"של החתול?" דריוס מוסיד הקיף אותי והסתכל על פניי. הפרפרים המיוזעים נותרו מרחפים במקומם, באמצע הרפרוף. חייכתי מפני שבאותו רגע הם לא עוררו בי בחילה, וזו כבר סיבה למסיבה.
אבל נראה שדריוס חשב שהחיוך שלי נועד לו, והחיוך האיטי שהוא חייך בתשובה החזיר מייד את הרפרופים. "אל תעשה את זה," אמרתי בפנים זועפות.
"לא לחייך?" מבט של מבוכה עמעם את החיוך והפך אותו למשהו שהפרפרים יכולים להתמודד איתו.
הנהנתי ומייד אמרתי, "תודה. הפרפרים המיוזעים גרמו לי קצת בחילה."
וכדי להבהיר, תמיד הייתי מודעת לחלוטין שאני נשמעת כמו משוגעת כשאני מדברת במצבים כאלה. הבעיות היו: א. לא אכפת לי. ב. בדרך כלל אין לי הרבה מה להגיד בעניין. המסנן שבין המוח לפה שלי תמיד היה מאופיין בחורים גדולים, במקרה הטוב, אבל הוא נעלם לגמרי כשמעורבים בעניין פרפרים מיוזעים.
ההבעה של הנסיך מסרטי דיסני החלה להשתנות, להפוך למשהו מוכר יותר. פנים שאומרות, "זאת פסיכית לגמרי" ומתחילות לחפש את היציאה הקרובה. ועד כמה שהיה נעים להביט בפניו היפות, לא היו לי זמן או תשומת לב לפרפרים מיוזעים או לנסיך מסרטי דיסני. אני צריכה לסייר בבית, לפתות את הבעלים ולמצוא את החדר הממוגן. עטיתי חיוך מקסים – קולט אומרת שעם החיוך הזה אני נראית מוזרה – וחיכיתי שהוא ימצא תירוץ כדי לברוח.
1 מאנגלית – יקיר, יקר ערך.
2 הכלבה של הרוצח הסדרתי מתוך הסרט שתיקת הכבשים.
3 הטבעת מתוך הסרט שר הטבעות.
