חלק ראשון
מחבר אחר


1


התקופה שבה נתפס לב טולסטוי כענק (סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים) הייתה הרבה פחות אינדיווידואליסטית מן התקופה שבה נוצקה אישיותו. בשנותיו המוקדמות היה רופף למדי המנגנון התרבותי הכולל מערכות חינוך ואמצעי תקשורת להמונים והכופה על חשיבתם ועל התנהגותם של בני האדם סטנדרטים המוניים המטשטשים את ההבדלים האינדיווידואליים ביניהם. האלמנטים המועטים של אותו מנגנון, שכבר הופיעו אז, השפיעו על טולסטוי במידה מזערית. הוא לא למד בבית הספר אלא בביתו, ולו ולאחיו היו מחנך פרטי שהתגורר בבית המשפחה ומורים פרטיים שבאו ללמד מגוון מקצועות. כמו שהיה מקובל בסביבתו האריסטוקרטית של טולסטוי, המחנך ומקצת המורים בביתו היו בני ארצות זרות, ובמוקד ההשכלה עמד לימוד השפות (צרפתית, גרמנית ואנגלית). שנתיים למד טולסטוי באוניברסיטה בעיר קזאן, אבל הוא לא בילה זמן רב מדי בשיעורים ולא סיים את לימודיו. מן האוניברסיטה לא הביא עימו הרבה ידע. הוא הביא עימו את הדעה שההשכלה הגבוהה מיותרת ורק הופכת אנשים למטומטמים יותר משהיו, ובדעה זו החזיק כל חייו.


טולסטוי נולד בשנת 1828. כשהיה בן שלוש מתה אימו, וכשהיה בן עשר מת גם אביו. אחר כך טיפלו בו ובאחיו, זו אחר זו, שלוש דודותיו. כבר בהיותו בן שמונה עשרה יצא אל העולם הגדול חופשי מכל השפעה משפחתית.


פעילותו הספרותית של טולסטוי החלה באופן ספונטני לגמרי בשנת 1847, כשהתחיל לכתוב יומן. למשך ארבע שנים היו יומניו של טולסטוי מעין ספרות לקורא אחד והוא גם יוצרהּ. בתקופה הזאת היה טולסטוי מחבר הכותב על עצמו ובעבור עצמו בלבד.


הרשימה הראשונה ביומנו של טולסטוי, מיום 17 במרס 1847, כבר הייתה אופיינית מאוד לכתיבתו:


לפני שישה ימים אושפזתי, וכבר שישה ימים אני די מרוצה מעצמי. Les petites causes produisent les grand effets.36 לקיתי בזיבה, וברור ממה לוקים בה בדרך כלל. האירוע הפעוט הזה קידם אותי למדרגה שאליה חתרתי לעלות כבר מזמן [...] כאן אני בודד לחלוטין, איש אינו מפר את שלוותי, אין לי משרתים, ואיש אינו מגיש לי עזרה — מכאן נובע שאין שום השפעות זרות על מחשבתי ועל שיקול דעתי, ולכן פעילותי חייבת להתפתח. היתרון העיקרי במצב הוא שהבחנתי בבירור כי החיים המופקרים שרוב אנשי העולם הגדול חושבים לפועל יוצא של הנעורים אינם אלא פרי השחתתה המוקדמת של הנפש (XLVI, 3).


כבר ברשימה זו מופיע הפתוס האוטוביוגרפי המאפיין את כתיבתו של טולסטוי והניכר הן ביומניו הן במכלול יצירתו. פתוס זה של וידוי נובע משאיפתו של המחבר לכנות חסרת רחמים כלפי עצמו, מדרישתו לבירור ולשיפור עצמי ומאמונתו התמימה שכל האירועים המתרחשים בחייו האישיים נושאים חשיבות אוניברסלית. זה יותר משישים שנה — זולת כמה הפסקות, לעיתים ממושכות — ניהל טולסטוי את יומניו ותיעד בהם אף את סודותיו המבישים ביותר, לרבות הרפתקאות המין שחווה עם נשים מתירניות מקרב פשוטי העם ועם פרוצות ואפילו שפיכות הזרע הליליות. ואולם טולסטוי לא הסתפק בכך. לפני חתונתו התיר לכלתו לקרוא ביומניו על הרומן שקיים עם אחת מנשות הכפר יסניה פוליאנה. בתקופה מאוחרת מזו הניח גם לילדיו ולחבריו לקרוא ביומניו ואף הביע את רצונו שלאחר מותו אלה יפורסמו במלואם, בלי שיושמט מהם דבר, ויהיו לנחלת הכלל. התייחסות זו של טולסטוי ליומניו האישיים מעידה על הדרך המיוחדת שבה ראה את תפקידו: מחבר המציג לקוראיו לא רק את יצירותיו, שמעצם טבען מיועדות לכך, אלא גם את הדיוקן הדוקומנטרי של אישיותו החיה.


ביומניו טולסטוי הצעיר לא רק תיאר, ניתח ושפט את מעשיו, אלא גם כיוון את עצמו למידות טובות וניסה להכניס סדר לחייו. פעם אחר פעם דרש מעצמו שלא להזיק לבני אדם, להיטיב עימם, לאהוב אותם. פעם אחר פעם כתב את הכללים האמורים לשנותו לטובה: "כללים של חיים", "כללים לפיתוח כוח הרצון", "כללים לעיסוק במוזיקה", "כללים להימורים" וכולי.37 והנה דוגמה מרשימה שנכתבה בשנת 1847: "(1) לקום בחמש, ללכת לישון בתשע ובעשר, ואפשר לישון שעתיים בצוהריים; (2) לאכול במתינות, להימנע מדברי מתיקה; (3) ללכת שעה ברגל; (4) לבצע את כל ההוראות [שקבע לעצמו]; (5) לשמש אישה אחת פעם או פעמיים בחודש; (6) ככל האפשר, לעשות הכול לבד [ולא להסתייע במשרתים]" (XLVI, 262).


בתחילת שנת 1851 החליט טולסטוי באופן סופי להיות לסופר מקצועי. החלטתו מתועדת, מלווה במאמר קצר שכתב לעצמו וכותרתו "לשם מה בני אדם כותבים?" במאמר הזה קישר טולסטוי בין העניין הפרטי שלו — מדוע הוא עצמו מעוניין להיות לסופר — ובין הסוגיה הכללית — מה מניע בני אדם לעסוק בכתיבה ובקריאה של ספרים. ואלה דבריו:


לשם מה בני אדם כותבים? כדי להשיג משהו: אחדים [רוצים להרוויח] כסף, אחרים [רוצים] תהילה, ואחרים — [מבקשים] את שניהם גם יחד. ויש הטוענים שהם כותבים כדי ללמד את בני האדם מידות טובות. ולשם מה בני אדם קוראים ספרים ועוד מעניקים למחברים כסף ותהילה על ספריהם? כי הם מבקשים להיות מאושרים. זו הסיבה הכללית למעשיהם. האמצעי היחיד להיות מאושר הוא המידות הטובות. לפיכך השכל הישר אומר שיש לקרוא רק בספרים המלמדים מידות טובות ולשלם בכסף ובתהילה רק עליהם. ומהם הספרים האלה? הספרים הדוגמטיים, המיוסדים על עקרונות התבונה, ואלה הספקולטיביים — ספרים אחרים אין השכל מתיר. אך האם אין תועלת בספרים המתארים ברוב חן את המידות הטובות ובכך נותנים דוגמה? כמעט כולם תופסים מידות טובות כהכנעת היצרים לשכל. ואולם המשוררים והסופרים, ההיסטוריונים וחוקרי הטבע, במקום להניע את בני האדם לפעול בתבונה באמצעות פיתוח השכל הישר, הם מניעים אותם לנהוג בחוסר היגיון באמצעות פיתוח היצרים (I, 246).


בהרהוריו אלה של טולסטוי ניכרת הבעת הספק בערך היצירה האומנותית, ומקורה כמובן בהשפעת האידיאות של ז'אן־ז'אק רוסו.38 כידוע, בשנת 1749 כתב רוסו לתחרות החיבורים מטעם האקדמיה של דיז'ון את מסכתו בנושא "האם תחיית המדעים והאומנויות הביאה לטיהור המידות?" ותשובתו לשאלה זו הייתה שלילית. ביומנו כתב טולסטוי את הסתייגויותיו שלו מעמדתו הנחרצת של רוסו, השולל כל ערך מוסרי בהישגי הציוויליזציה, באומנויות ובמדעים (I, 221-222). עם זה האמין טולסטוי הצעיר בעיקרון העומד ביסוד משנתו של רוסו — יתרון המצב הטבעי של הפראות ממצב הציוויליזציה. בסופו של דבר, למרות כל הספקות, בחר טולסטוי בעיסוק מסוכן, על גבול חוסר המוסריות, והוא האומנות (בדיוק כמו רוסו, הסופר שקילל את הספרות). אבל ההכרה בניגוד בין התבונה והמוסר מחד גיסא ובין האומנות, המדע והספרות מאידך גיסא השתרשה בתודעתו של טולסטוי עד תום מסעו הרוחני ומילאה תפקיד חשוב במיוחד בהגדרת עצמו מחבר.


מעניין, אופייני וחשוב הדבר, שהחלטתו של טולסטוי להיות לסופר התקבלה בהקשר הכללי של עליית המדרגה במאמציו לשיפור מוסרי עצמי. דווקא בעת שקיבל החלטה זו פנה טולסטוי לטכניקה של שיפור עצמי שפותחה בידי הפילוסוף האמריקני ואיש ההשכלה בנג'מין פרנקלין (1706-1790), מן האבות המייסדים של ארצות הברית.39 בתיאור קורות חייו, שכתב כהטפת מוסר לבנו, שילב פרנקלין וידויים חושפניים על ימי נעוריו, מלווים במשנה מוסרית סדורה. לפי אמונתו נטייתם הטבעית של בני האדם, החתירה לאושר, בהכרח מביאה אותם לידי ההחלטה לשאוף לאורח חיים המיוסד על חוקי התבונה והמידות הטובות. פרנקלין גם האמין שאנשים רעים ולא־הגונים תמיד אומללים. את האמונות האלה הוא שאב מסוקרטס, מאפלטון, מאריסטו, מהסטואיקנים, מאבות הכנסייה הקתולית. הן היו נפוצות מאוד בתקופת ההשכלה, ובפרט בקרב החוגים של הפרוטסטנטים ושל הבונים החופשיים, שאליהם השתייך. כבר אפלטון קבע את שלוש המידות הטובות העיקריות: צדק, מתינות ואומץ לב.40 לאחריו הורכבו גם רשימות אחרות מסוג זה. טולסטוי נשען על הרשימה של פרנקלין ובה שלוש עשרה מידות טובות: מתינות באכילה ובשתייה, שתקנות, סדר, נחישות, חסכנות, חריצות, צדק, מידתיות, ניקיון, שלווה, איפוק מיני וצניעות. פרנקלין הרכיב גם את רשימת החסרונות (החולשות). לפי השיטה שפיתח, על אדם השואף לשיפור עצמי לכתוב יומן מיוחד ובכל יום לציין בו מה היו מעשיו ומה הייתה הסטייה (החולשה) במקרה זה או אחר.


משנת 1851 ועד יותר משנתיים אחר כך כתב טולסטוי את "הז'ורנל הפרנקליני" שלו (יומן בנוסח פרנקלין). בה בעת הכניס ליומנו הכללי מספר רב של רשימות ברוח הטכניקה הפרנקלינית. הנה קטע מיומנו שנכתב ביום 23 במרס 1851:


23. בבוקר קמתי בשמונה וחצי. קראתי וכתבתי, לא תיקנתי את שגיאותיי. רמאות עצמית. התעצלתי להתעמל. אצל קולושין פחדתי, אצל באר הבעתי את דעתי בגלוי. דיברתי על אורח חיי, ראוותנות. אכלתי עם וולקונסקי והרביתי לדבר על עצמי. ראוותנות. בערב קראתי באופן לא־שיטתי, רשלנות. בקונצרט לא ניגשתי אל זקרבסקאיה — פחדנות. [...] כלל: להקפיד על פיתוח הסגנון: (1) בשיחות; (2) בכתב. העיסוקים ל-24. לקום בתשע. עד שתים עשרה לקרוא ולכתוב. [...] מעשר עד שתים עשרה [בלילה] לכתוב ביומן ו[לכתוב] את הכללים לפיתוח הסגנון. לעשות תרגומים ברורים (XLVI, 54).


כמו שאפשר לראות, הן ברשימה זו הן ברשימות דומות ביומנו, טולסטוי מחנך את עצמו למידות טובות ולתפקידו לעתיד בתור סופר בעת ובעונה אחת. אך חשוב שאת האופי והתוכן של כתיבתו לעתיד אין טולסטוי קובע בשום אופן. פשוט עדיין איננו יודע. והוא ממתין ומתכונן.


חוקרי ספרות רבים מציינים שבמאה העשרים הצטמצם תפקידו של המחבר ביצירה הספרותית. רולן בארת אפילו הכריז על "מות המחבר"41, וסיסמתו זו נהייתה למפורסמת. החוקר הצ'כי הנודע יאן מוקרז'ובסקי כתב כי במאה העשרים, שלא כבמאה התשע עשרה, "האישיות המורכבת, הבהירה, השלמה ובעלת המבנה הנפשי הסדור, שעצם קיומה מדגיש את אחדותה של היצירה", נדחקה אל הרקע מפני "הסטרוקטורות האומנותיות האובייקטיביות".42


יש לציין כי גם במאה התשע עשרה עברו בדרך כלל הסופרים המתחילים מעין תקופות של הסתגלות למגמות העכשוויות בסוגות הספרות למיניהן ולמדו איך לבנות את הסטרוקטורות האומנותיות האובייקטיביות על פי המסורת הספרותית הקיימת. זו הייתה דרך המלך. כך התחילו פושקין, לרמונטוב, גוגול, טורגנייב ורבים אחרים. אך תחילת דרכו הספרותית של טולסטוי הייתה אחרת. כמו שכבר ציינתי, הוא התחיל מרפלקסייה על ייעודה של הכתיבה הספרותית ומהכנת הכלים הדרושים לשם כך. להסתגל למגמות חדשות ולשלבן במסגרת המסורת הספרותית בת זמנו — אפילו לא ניסה.


גם פקפוקיו של טולסטוי בדבר החשיבות של המשוררים והסופרים היו מנוגדים ניגוד חריף לנטייה הרווחת בתרבות הרוסית של תקופתו. כמו שציין יורי לוטמן, בעקבות הרפורמות של הצאר פיוטר הגדול נוצרה באמצע המאה השמונה עשרה התרבות הרוסית החילונית, ובה "אומנות המילה תפסה את מקומה של הסמכות הדתית, והשירה החליפה את כתבי הקודש".43 וכדברי לוטמן —


משהחליפה את כתבי הקודש ירשה הספרות גם את תפקידם הדתי. התהליך הזה, שהתרחש במאה השמונה עשרה, נהפך לסימן ההיכר הקבוע של הספרות הרוסית. כאשר רילייב [...] טען:


אכן! כי אין יותר נשגב


מייעודו של המשורר


אמת קדושה — חובת חייו!


לקוראיו של רילייב הצבת השירה מעל כל שאר העיסוקים והטענה שהשירה והאמת אינן נפרדות ולבסוף התואר "קדושה" שהוא מצמיד לאמת לא היו מפתיעים אלא מובנים מאליהם. כל אלה היו קלישאות בשירה הרוסית. לעומת זה בתרבויות ובתקופות רבות היו דבריו של רילייב מתקבלים בתמיהה. נזכיר שרוסו כינה את השירה "משלח יד מתועב" (ופושקין העיר שכאן רוסו "לא לראשונה אמר דברי כזב"). התפיסה שרווחה בתרבות המערב בדבר "ייעודו של המשורר" בהחלט לא הייתה כה נשגבה. [...] עם זה, למרות נטייתה הסובייקטיבית של התרבות הרוסית שלאחר פיוטר הגדול לחקות את המערב, בתרבות הרוסית החדשה הייתה ההערכה שרילייב ניסח הנחת יסוד. את הדרישה שהספרות תהיה יותר מספרות ואת האמונה שהספרות יכולה למלא את תפקידם של המוסר, האמונה והמצפון ניסח גוגול כך: "שירתנו תתלקח בזעם המלאכים, [...] ותביא אפילו לנפשות גסות ביותר את הקדושה, ששום כוחות ושום כלים אחרים אינם מסוגלים להשריש באדם". טולסטוי, שבערוב ימיו התמסר בלהט לגינויה של האומנות, כתב בזעם: "גוגול מייחס לאומנות משמעות נשגבה הזרה לה", אולם בכך לא הבחין שגם הוא עצמו בהיותו תלמידו המובהק של גוגול רואה בסופר בראש ובראשונה מטיף, ומכפיף את ערכה התרבותי של הספרות לערכה המוסרי.44


למיטב הבנתי תיאור זה של לוטמן נכון רק בתשקופת התרבותית, המאפיינת את כל יצירתו של טולסטוי המאוחר כתופעה ספרותית בלבד. אבל יש גם תשקופת אחרת, זו של טולסטוי המאוחר עצמו. טולסטוי תמיד הדגיש את ההבדל בין כתיבתו האומנותית ובין כתיבתו הרליגיוזית ואף העריך לפעמים את כתיבתו האומנותית כשטותית. על ההבדל הזה עוד לא חשב טולסטוי הצעיר. עם זה הוא גם לא קיבל את התפיסה המיתולוגית הרווחת שנתנה בתרבות הרוסית את ההכשר לעסוק בספרות — היא תפיסת הסופר כדמות מקודשת, כנביא. טולסטוי הצעיר שאף להגדיר את ייעודו בתור סופר בכוחותיו ולפי מידותיו האישיות. את אופייה ואת תוכנה של כתיבתו הגדיר בעצמו, בלא כל ניסיון להסתגל למגמות חדשות במסגרת המסורת הספרותית הקיימת. גם את מוריו לכתיבה ספרותית (רוסו, לורנס סטרן, ז'אן דה לה ברייר ואחרים) בחר בכוחותיו, רחוק בזמן ובמרחב מן הספרות הרוסית שביקש להשתלב בה. בהקשר הזה היה טבעי שבהפיכתו למחבר ספרותי הפונה לקהל הקוראים החליט לכתוב בעיקר על עצמו בתוך שהוא מעבד את החומר שצבר ביומניו.45


2


הפרויקט הספרותי הבולט הראשון של טולסטוי הוכתר בכותרת "היסטוריה של אתמול". תכליתו הייתה לספר על פעילות התודעה האנושית דרך גיבור הסיפור, המדבר על עצמו ומנתח בדיעבד את תחושותיו ומחשבותיו במשך יום אחד שלם. ואולם כל הניסיונות של טולסטוי לממש את הפרויקט לא הבשילו ולא נשאו פרי. הסיפור התפורר ולא בא לידי השלמה. טולסטוי הבין כי לחוויות היום אין היסטוריה, וכי אי אפשר להציגן כרצף אירועים מסודר. כדי להרכיב טקסט סיפורי מסודר עליו להשתמש בתבנית סיפורית אובייקטיבית. תבנית כזאת היא הסכֶמה של הסיפורת האוטוביוגרפית, שבה האירועים המתוארים מסודרים על פני רצף של זמן. על יסוד הסכֶמה הזאת החליט טולסטוי לכתוב סדרה של סיפורים העוסקים בהתפתחותו הנפשית של האדם, למן הגיל הרך ועד הבגרות. בעקבות הפרויקט החדש הזה, שמימושו נמשך כחמש שנים, הגיע טולסטוי לידי הישג ספרותי חסר תקדים וגם קנה לו תהילה בקרב קוראי הספרות בני זמנו.


הספר הראשון של טולסטוי, "ילדות", פורסם בשנת 1852 בירחון "סוברמניק" (בן זמנו), שיצא לאור בסנט פטרבורג. הירחון הזה זכה למעמד של המגזין הטוב ביותר מבין כעשרה מגזינים רוסיים עבי כרס שלתוכם התנקז עולם הספרות של רוסיה בעת ההיא. במגזינים עבי הכרס (300-400 עמודים בדרך כלל) התפרסמו פרוזה ושירה מאת סופרים רוסים ומערב־אירופים, ביקורת ספרות ומאמרים פובליציסטיים ומדעיים. מי שלא מצא את מקומו על דפי המגזינים האלה, גם אם פרסם ספרים, לא נחשב אז באמת נוכח בזירה הספרותית.


טולסטוי שלח את "ילדות" אל העורך והמוציא לאור של "סוברמניק", המשורר ניקולאי נקרסוב, אשר פרסם בירחון שערך יצירות מאת מיטב הסופרים הרוסים (טורגנייב, גונצ'רוב, אוסטרובסקי ואחרים) וקבע במידה רבה את הסטנדרט של הטעם הטוב בספרות. טולסטוי היה אז קצין תותחנים ששירת בקווקז, אלמוני לחלוטין בחוגים הספרותיים. לאחר פרסום סיפורו הגיע טולסטוי, התגלית הספרותית הגדולה השנייה של נקרסוב,46 אל האולימפוס הספרותי, עוד בטרם העתיק את מגוריו לסנט פטרבורג.


"ילדות" וכן "נעורים" (1854) ו"עלומים" (1857) — שני הסיפורים הבאים בטרילוגיה האוטוביוגרפית של טולסטוי, שנדפסו אף הם ב"סוברמניק" — היו פרוזה מסוג חדש, סיפורת נוחה לקריאה ופשוטה כביכול המציגה עולם אומנותי סבוך ומסועף. בטרילוגיה הזאת תיאר טולסטוי את ניסיון ההתבגרות האישי שלו כהיסטוריה טיפוסית של התבגרות. הסוגה שהטרילוגיה כתובה בה נעה בין סיפור בדוי, המספר את העולם האומנותי המדומיין, ובין סיפור תיעודי־ביוגרפי, השואף לתאר את המציאות. הגיבור הראשי של הטרילוגיה ומי שמספר בה את סיפורו, ניקולינקה אירטנייב, זהה לטולסטוי וגם אינו זהה לו. העלילה של הטרילוגיה כוללת אירועים ונסיבות אמיתיים מן העבר הביוגרפי של טולסטוי וגם אלמנטים בדויים. אבל במהות סיפר טולסטוי את התהליכים שחלו בתודעתו שלו. ניקולינקה אירטניוב מוצג בטקסט כאדם מבוגר המנתח את תודעתו בתוך כדי שחזור שלבי התפתחותו. הרפלקסייה האוטוביוגרפית של ניקולינקה המבוגר (המספר) עוטפת ואופפת את הרפלקסייה של ניקולינקה המתבגר (המסופר), הנמצא אף הוא בתהליך מתמיד של פעילות תודעתית: הוא מרגיש, מתבונן, מנתח ושופט הן את העולם החיצוני הן את עצמו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הספרות הרוסית הפך טולסטוי את התהליכים הסבוכים המתרחשים בעולם התודעה האנושית, את "הדיאלקטיקה של הנפש" (כהגדרת מבקר הספרות הראשי של "סוברמניק" ניקולאי צ'רנישבסקי), לאובייקט הלא־אמצעי של הסיפורת הפסיכולוגית. בטקסט שכתב סיפר טולסטוי על תודעת הגיבור כאובייקט, ובו בזמן סיפר על תודעת המחבר המתוודה לפני הקורא כסובייקט. שילוב כזה היה דבר חסר תקדים בספרות הרוסית.


מנובמבר 1854 עד אוגוסט 1855 השתתף טולסטוי במערכת המגן על סבסטופול — לחימה עקובה מדם נגד צבא אנגלייה וצבא צרפת, שפלשו לחצי האי קרים. לא פעם היה בקו אש, לא פעם היו חייו בסכנה, ובמשך כל התקופה הזאת היה נתון בשגרת "המלחמה בדמותה הנכונה — בדם, בעינויים, במוות".47 ואולם נסיבות החירום האלה לא עצרו את עבודתו הספרותית, אלא אף האיצו אותה.


פרי התנסותו של טולסטוי במלחמה ההיא היה מחזור סיפורי סבסטופול: שלוש רשימות שבהן שילב טולסטוי דיווח כמעט עיתונאי, משל היה כתב צבאי — ואומנם אפשר לומר שהיה מייסד המקצוע ברוסיה — עם עלילות בדויות ומבעים פילוסופיים ופובליציסטיים ישירים. הסיפור הראשון במחזור, "סבסטופול בדצמבר 1854", נבנה כסקירה נטורליסטית של שגרת חיים. המספר לוקח את הקורא, שאליו הוא פונה באופן קבוע, לסיור בעיר הנצורה: "אם אל נמל תסור, ובא באפך מין ריח מיוחד של פחמי אבן, זבל, טחב ובשר, אלף דברים שונים ומשונים: עצים, בשר, סלי עפר, קמח, ברזל וכולי [...] אתה [...] פוסע ועובר על פני נבלה של סוס".48 התחנה הראשונה בסיור היא בית חולים שדה שמוטלים בו קורבנות המלחמה: "קטועי איברים ופצועים קשה" וגוויות. בהמשך הדברים המספר משתף את קוראו בשיחותיו עם פצועים ומוליך אותו אל חדר הניתוח: "שם תראה את הרופאים אשר ידיהם מגואלות בדם עד מרום הזרוע [...] הרופאים עושים את המעשה הנתעב, אך מביא הישע, של קטיעת רגל".49


לפני טולסטוי היה השיח של סיפורי המלחמה נגוע במעין תיאטרליות. בדיווחים הרשמיים, בפובליציסטיקה, בספרי ההיסטוריה ובספרות היפה התמקדו בעיקר במעשי הגבורה האינדיווידואליים, בחלוקת הנפשות הפועלות במלחמה לטובים ולרשעים ובתיאורי הקרבות כפעולות מסודרות ומתוכננות היטב. בשגרת הזוועות הנוראות של המלחמה לא היה נהוג להתעמק. טולסטוי הרס את כל מוסכמות השיח הזה. הוא סבר כי זוועות המלחמה מביאות לידי ביטוי מפורש את מהות המלחמה, כי הגבורה האינדיווידואלית פשוט אינה קיימת במציאות, וכי הקרבות אינם מתרחשים על פי תוכניות הגנרלים, אלא הם מתנהלים בתוך כאוס מוחלט.


בסוף הסיפור "סבסטופול במאי 1855" המספר מסכם את תובנותיו כך:


היכן כאן גילוי הרע, שראוי להתרחק ממנו? היכן בסיפור הזה גילוי הטוב שראוי לחקות אותו? מי הרשע, מי הגיבור בסיפור? הכול טובים והכול רעים. גם קלוגין, על אומץ לבו המזהיר [...] גם פרסקוחין, איש ריק, לא מזיק [...] גם מיכאילוב הביישן, גם פאסט, מין תינוק ללא דעות קבועות [...] — כל אלה אינם ראויים לשמש רשעים או גיבורים בסיפור זה. וגיבור הסיפור שלי, אשר אהבתי בכל נפשי, ואשר אימצתי את כל כוחי לתאר אותו בכל הדרו, ואשר היה והווה ויהיה נהדר — הוא האמת.50


האמת אצל טולסטוי היא הסלע שעליו מתנפצים כל האשליות האידאולוגיות, כל הדיבורים על פטריוטיות או על גבורה, השקר, הצביעות שלדידו חודרת לעצמותיהם של בני האדם המשתייכים לעולם הציוויליזציה. אחד היסודות החשובים ביותר בהשקפת העולם של טולסטוי הייתה ההנגדה בין שקריות הציוויליזציה ובין אמיתות הטבע (ברוח הפילוסופיה של רוסו). כבר בסיפוריו הראשונים הדמויות המזוהות עם הציוויליזציה (אצילים, אדונים, קצינים ומשכילים) מוצגות כולן כנגועות בשקר הקיומי. כנגדן מוצגות דמויות המזוהות עם הטבע ועם האמת, דמויות של אנשים פשוטים החיים את חייהם מחוץ לציוויליזציה, בפשטות ובתמימות, בלא רפלקסייה עצמית, בלא ניסיונות להתעלות על אחרים (איכרים, חיילים, ילדים). ההנגדה האמורה הייתה לתשתית העלילתית ברבים מהסיפורים שכתב טולסטוי לכל אורך דרכו הספרותית. העלילה הטיפוסית בסיפוריו של טולסטוי עוסקת בגיבור המשתייך לציוויליזציה אך בחיפוש האמת (משמעות החיים, אמונה) חוצה את גבולותיה ומנסה להתאחד עם העולם הטבעי והאמיתי של האנשים הפשוטים. כך הוא גיבור הטרילוגיה האוטוביוגרפית, המחפש את האמת על אודות הקיום האנושי בילדותו; כך היא דמות המספר בסיפורי סבסטופול או דמותו (האוטוביוגרפית גם היא) של אולנין, החולם להשתלב בחיי הקוזקים בסיפור "קוזקים" (1862); כך הן גם דמותו של פייר בזוחוב ב"מלחמה ושלום", דמותו של קונסטנטין לוין ב"אנה קרנינה", דמותו של האב סרגיי ב"האב סרגיי", דמותו של הנסיך נחליודוב ברומן "התחייה" ועוד דמויות רבות אחרות.


ההחלטה של טולסטוי לספר בסיפורי סבסטופול את מה שחווה באמת הביאה אותו מצד אחד לידי הוקעה מוסרית של המלחמה בהיותה ביטוי לאכזריות חסרת משמעות, ומצד אחר — לידי הצדקה ואף האדרה מוסרית של האנשים הפשוטים, הטבעיים, המשתתפים במלחמה. לפי טולסטוי — שלא כקצינים (אנשי הציוויליזציה), שבדרך כלל מנצלים את המלחמה כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלהם — החיילים ותושבי סבסטופול מפשוטי העם מבצעים את המוטל עליהם בעודם שרויים בסכנת מוות בלא שאיפה להתבלט, להצטיין או להרוויח תועלת אישית. הם לא יזמו את המלחמה, היא נכפתה עליהם בכוחה הלא־רציונלי של המציאות — הכוח המצווה על בני האדם להגן על מולדתם. האנשים האלה, כתב טולסטוי, "מתוך חדווה הכינו את נפשם לקראת המוות — לא על העיר, אלא על מולדת. עוד ימים רבים לא ייסוף זכרה של עלילת הגבורה הזאת של סבסטופול, אשר הגיבור הפועל בה היה העם הרוסי".51


העיסוק של טולסטוי במלחמה כבעיה מוסרית ואינטלקטואלית לא תם בסיפורי סבסטופול. זו הייתה רק התחלה. טולסטוי הוסיף לחפש פתרון לבעיה הזאת, ועם הזמן הלכו והחריפו אצלו גינויי המלחמה. ב"מלחמה ושלום" הציג את המלחמה כך:


ופרצה המלחמה, היינו התרחש מאורע שהוא מנוגד בתכלית לשכל האנושי ולכל טבעו של אדם. מיליונים של אנשים עשו זה כנגד זה מספר עצום ורב כל כך של מעשי רשע, הונאות, גניבות, מעשי מרמה והדפסת שטרות כסף מזויפים, מעשי גזל, הצתות ורצח, אשר רושמות של כל בתי הדין שבעולם לא יכילום במשך דורות שלמים, ובפרק זמן זה, האנשים שביצעו אותם, לא ראום כלל כמעשי פשע.52


ואולם ברומן הזה עדיין הצדיק טולסטוי הצדקה מוסרית את גבורתו של העם הרוסי, אשר קם להגן על מולדתו. גם ב"אנה קרנינה" חזר טולסטוי על תפיסתו זו וטען כי מלחמת המגן על המולדת, והיא בלבד, מוצדקת. רק מתחילת שנות השמונים של המאה התשע עשרה, לאחר המהפך הרוחני שהביא אותו לקבל את האידיאל של עולם בלא אלימות כמו שהוא מופיע בתורתו של כריסטוס, נפרד טולסטוי מן הצידוק הזה.


באוקטובר 1906 כתב טולסטוי ביומנו: "נזכרתי בעברי וחשבתי על העיוורון הנורא של נעוריי. אני מגנה את אנדריי, סשה [ילדיו של טולסטוי]. ומה הייתי אנוכי בגיל עשרים ושבע? קווקז, המלחמה הטורקית, סבסטופול" (LV, 266). הן החינוך שקיבל הן אופיו הלוחמני ואהבתו הגדולה לקבל עליו סיכונים ולבחון את עצמו בקרבת המוות משכו את ליבו של טולסטוי הצעיר לסגולות המלחמה. הוא ראה במלחמה את המבחן האולטימטיבי החושף את ערכם האמיתי של אדם, של חברה ושל עם.


כאשר הגיע טולסטוי לסנט פטרבורג בסוף שנת 1855, לאחר סיומה של מלחמת קרים, הוא היה חדור בהתלהבות הפטריוטית — שהגדיר בזקנתו "עיוורון" — ושאף להועיל תועלת רבה מאוד למולדת בפעילותו הציבורית. אך ממרחק הזמן הלא־רב, בטיוטת הרומן שלו "דקבריסטים",53 סיפר טולסטוי על העת ההיא באירוניה, ומנושאי האירוניה שלו הייתה דווקא ההתלהבות הפטריוטית שלו עצמו:


זה היה באחרונה, בימי שלטונו של אלכסנדר השני, בימינו — בעת הציוויליזציה, הפרוגרס, השאלות הגדולות, תחיית רוסיה וכולי. [...] בעת שחזר מסבסטופול הצבא הרוסי המנצח, שנכנע לאויב. [...] מכל הכיוונים, בכל ענפי הפעילות האנושית צמחו אז ברוסיה אנשים גדולים — מפקדים, מנהלים, כלכלנים, סופרים, נואמים וגם אנשים דגולים בלא ייעוד מיוחד ותכלית. [...] באותה העת, בחגיגת היובל לשחקן מוסקוואי אחד, הופיעה דעת הקהל, שהתחזקה על ידי הרמת כוס ברכה, והחלה להעניש את כל הפושעים. [...] כולם ניסו למצוא את השאלות הגדולות החדשות, כולם ניסו לפתור אותן; כולם כתבו, קראו ודיברו פרויקטים [של רפורמות אלה או אחרות], רצו לתקן הכול, להרוס, לשנות, וכל הרוסים כאדם אחד היו שרויים בהתלהבות שלא תתואר. מצב כזה חזר פעמיים ברוסיה במאה התשע עשרה: בפעם הראשונה כאשר בשנת 1812 הצלחנו להחטיף לנפוליאון הראשון, ובפעם השנייה כאשר בשנת 1856 אנחנו חטפנו מנפוליאון השלישי. הזמן הגדול והלא־נשכח של תחיית העם הרוסי!!! [...] אני מעז לומר שמי שלא חי בשנת 1856 ברוסיה אינו יודע מהם החיים. [...] הכותב שורות אלה לא רק חי בעת ההיא, אלא גם היה אחד הפעילים באותה העת. הוא לא רק ישב שבועות מספר באחד ממקלטי השדה של סבסטופול, אלא אפילו כתב חיבור על מלחמת קרים, שזכה לתהילה רבה, ובו תיאר בבירור ובפרוטרוט כיצד ירו החיילים ברובים ממוצבים, כיצד חבשו חבישות בתחנות חבישה וכיצד קברו בבית קברות באדמה. לאחר שהשלים את מעשי הגבורה הללו הגיע כותב שורות אלה למרכז המדינה, לעסק לרקטות, ושם נח על זרי הדפנה. [...] גדולי העולם הזה ביקשו להכירו, לחצו את ידיו, הציעו לו ארוחות ערב, הזמינו אותו להתארח, וכדי ללמוד ממנו את פרטי המלחמה סיפרו לו על רגשותיהם (IX, 17-18).


הקטעים מ"דקבריסטים" המובאים כאן ממחישים באופן מהימן את עמדתו של טולסטוי בפרק זמן מועט זה של חייו, בסך הכול כשלוש שנים שבהן ניסה שלא להיות אחר אלא להיות עם "כולם" וכמו "כולם". הוא תפס אז עמדה של סופר, מחבר פרוגרסיבי הנהנה מן הפופולריות שלו ומבלה בסלונים ספרותיים, מנסה כמו עמיתיו להשפיע על המצב החברתי במולדתו.


בסנט פטרבורג היה אמור טולסטוי להמשיך את שירותו הצבאי במחלקה לפיתוח רקטות ("העסק לרקטות") במפקדת חיל התותחנים, אך במקום להתייצב במפקדה עסק בכתיבה ו"נח על זרי הדפנה" — נהנה מתהילתו הספרותית. לפני הגעתו לסנט פטרבורג הייתה זהותו ידועה רק לחברי המערכת של "סוברמניק" ולטורגנייב. פרסומיו הראשונים ("ילדות" ו"נעורים", שניים מסיפורי סבסטופול) יצאו לאור חתומים בראשי התיבות ל"ט או לנ"ט. כעת ידעו כולם מי הסופר החידתי והמצוין הזה.


שלטונו של הצאר החדש והצעיר אלכסנדר השני פתח דף חדש בהיסטוריה של רוסיה. שלא כצאר הקודם ניקולאי הראשון, אשר דיכא כל ניסיון של החברה האזרחית להתערב בעניינים הפוליטיים, הצאר החדש הכריז בפומבי על הצורך ברפורמות מקיפות ומרחיקות לכת במדינה, ולא עוד אלא שקרא לציבור (בפועל — לקומץ קטן יחסית של משכילים במדינה שרוב אוכלוסייתה לא ידעה קרוא וכתוב) לקיים דיון פתוח ונרחב על המצב בחברה ועל הדרכים לתקנו. מגבלות הצנזורה הקשוחות הוחלשו עד מאוד, נוסדו כתבי עת חדשים רבים, "הופיעה דעת הקהל", והציבור כולו התחיל לדבר ולדבר. כך נולד ברוסיה הגלסנוסט (פתיחות). המילה הזאת באה לסמן את האופי המיוחד של הדיון הציבורי ברוסיה: זה לא היה חופש הביטוי ברוח המערב, אלא זו הייתה הזכות להשתתף בדיון ציבורי שנושאיו וגבולותיו נקבעים בידי השלטון.54


גם טולסטוי עצמו נמנה לזמן מה עם אותם "אנשים גדולים" רבים אשר "בהתלהבות שלא תתואר" חיפשו את פתרון "השאלות הגדולות" ו"כתבו, קראו ודיברו פרויקטים" של רפורמות. גם הוא הגיש פרויקט לשיפור מצבם של האיכרים.55 עוד הגיש פרויקט לרפורמה בצבא. כמובן, השפעת פרויקטים אלה של טולסטוי הייתה אפסית.56


בחוגים הספרותיים של שתי הבירות (סנט פטרבורג ומוסקווה) התקבל טולסטוי בזרועות פתוחות. הוא השתתף באין־ספור אספות ספרותיות, ביקר בסלונים ספרותיים, הכיר את כל הסופרים, הפובליציסטים ומבקרי הספרות החשובים.


סביב כתבי העת הראשיים ברוסיה נוצרו בעת ההיא מעין מפלגות קטנות, ולכל מפלגה היו תכונות פוליטיות משלה. מפלגה קטנה כזאת נוצרה גם סביב המערכת של "סוברמניק". את האידאולוגיה שלה קבעו שני מבקרי ספרות ופובליציסטים: ניקולאי צ'רנישבסקי וניקולאי דוברוליובוב. למעשה הם היו פעילים פוליטיים במסווה של אנשי ספרות. דעותיהם היו רדיקליות: הם שאפו לבצע ברוסיה מהפכה פוליטית כדי להעלות את המדינה על נתיב התמורות החברתיות שבו הלכו עמי מערב אירופה וצפון אמריקה. מבחינתם הספרות הייתה רק אחד האמצעים שיש להשתמש בהם כדי להשיג את מטרתם הפוליטית. הם ניסו לייצר ספרות מגויסת — דבר שאפילו השלטון הצארי לא ניסה לעשותו. הסופרים שהתאחדו סביב "סוברמניק" — טולסטוי, טורגנייב, אוסטרובסקי, גונצ'רוב ואחרים — לא היו מוכנים לקבל את התכתיבים האידאולוגיים האלה, ובשנת 1858 נטשו את כתב העת. בשלב הזה עדיין לא היה מוכן טולסטוי להישאר לבד, בבידודו הספרותי, והוא הצטרף אל קבוצה ספרותית קטנה אחרת, קבוצה שדגלה בתפיסת "האומנות הטהורה".


ביום 4 בפברואר 1859, בנאום לרגל קבלתו לאגודת חובבי הספרות הרוסית, התבטא טולסטוי באופן מפורש ביותר בזכות האומנות הטהורה — זו המשוחררת מאילוצים פוליטיים. בנאומו זה הציג את עצמו טולסטוי כאחד הסופרים הרוסים החופשיים, כלומר כנציג של קבוצה מסוימת אשר אינה מקבלת עליה את התכתיב לעסוק במימוש אידיאלים פוליטיים אלו או אחרים, גם אם היא מכבדת אותם. קבוצה זו מאמינה באומנות הטהורה, אך בכל זאת משרתת את בעלי הסמכות העליונה, קרי החברה והעם: "היום כבר הבינה החברה [...] שעם כל חשיבותה העצומה של הספרות הפוליטית, המשקפת את תחומי עניינה הזמניים של החברה, ולמרות כל חיוניותה להשכלת העם, יש גם ספרות אחרת המשקפת תחומי עניין נצחיים וכלל־אנושיים [...] ספרות שבלעדיה שום עם בעל עוצמה וחיוניות לא היה מתפתח" (V, 271).


כאמור, טולסטוי תיאר את עצמו בנאומו זה כסופר רוסי מן המניין, כאחד הנציגים של הקורפורציה הספרותית, הדואגת הן לאינטרסים של האומנות הן לאינטרסים של העם. אבל זו הייתה רק הצגה. טולסטוי כבר היה סמוך לדלת המובילה החוצה, לקראת פרישתו מן הספרות.


יש לציין כי גם כאשר ניסה טולסטוי לשחק את תפקיד הסופר מן המניין לא תמיד היה מוכן להישאר במסגרתו. הדבר היה בולט בייחוד בהתנהגותו היום־יומית. והינה רק דוגמה אחת מני רבות לכך. לאחר בואו לסנט פטרבורג קיבל טולסטוי את הזמנתו של טורגנייב להתגורר בדירתו. כמעט בכל ערב נהג לצאת להמר בקלפים או להתהולל עם צוענים במסעדות, להתענג על השירה הצוענית ולהשתתף בריקודים — לרבות ריקודים עם דובים. הוא היה חוזר הביתה לפנות בוקר וישן עד שתיים בצוהריים. אורח חיים כזה לא היה אורח חיים שגרתי של סופר, אבל טולסטוי הסופר קיים אותו בקפדנות, וכך שימר את הטבעיות בחייו הפרטיים, מעין משקל נגדי לחייו הציבוריים, השקועים בביצה של מוסכמות הציוויליזציה.


ביצירתו של טולסטוי אורח החיים הצועני מוצג כהתגשמות האידיאל של חיי הדרור והשמחה, חיים שבהם האומנות משתלבת עם השגרה, וכל המוסכמות של הציוויליזציה מבוטלות. כך במחזה "הגווייה החיה" (1903) של טולסטוי המאוחר. הגיבור הראשי, האציל הרוסי פיודור פרוטסוב, בורח מביתו, ממשפחתו, מסביבתו האריסטוקרטית, ואז הוא מביים את מותו ומתחיל בשם בדוי חיים חדשים וחופשיים בקרב צוענים שחייהם הם חגיגה מתמדת. כמו טולסטוי בנעוריו,57 פרוטסוב מוקסם בייחוד מן הזמרה הצוענית, ועליה הוא אומר: "זו ערבה. זו המאה העשירית. זו לא חירות אלא דרור" (XXXIV, 22). טולסטוי ראה מקרוב חיי זוגיות שגרתיים של אציל וצוענייה: אחיו סרגיי ופילגשו, שילדה לו שני ילדים. ואולם בקשר הזוגי הזה לא היה שום דבר אידיאלי: סרגיי לא אימץ את אורח החיים הצועני; הוא לא ויתר על אורח החיים של סביבתו ואף הסתיר את הקשר מכולם, זולת בני משפחתו וחבריו הקרובים. מכאן ברור כי סרגיי לא היה יכול לשמש אבטיפוס של הגיבור הטולסטויאני.


את הביוגרפיה של טולסטוי אפשר לתאר כסדרה של תקופות השתהות, ממושכות פחות או יותר, ותקופות של מעבר בין תחנות. בשנת 1859 הרגיש טולסטוי שהגיע הזמן לצאת מתחנת הספרות. הוא עזב את סנט פטרבורג ועקר לאחוזתו ביסניה פוליאנה, הרחק מן החוגים הספרותיים. הוא אף החליט לפרוש כליל מן הספרות, להפסיק את הכתיבה הספרותית. במכתבים הרבים ששלח אז לחבריו טען טולסטוי שהוא "מתנכר לספרות" ורואה ב"ספרות הארורה" רק "שקר וזיוף".58


בספרו "וידוי" (1882) כתב טולסטוי כי "התחיל לכתוב מתוך רדיפת כבוד, אהבת בצע וגאוותנות", וכי למען מטרה זו "הסתיר את הטוב והציג את הרע".59 עוד כתב שכמו עמיתיו בספרות, גם הוא החזיק אז בהבנה השקרית בדבר תפקידו של איש התרבות בעולם. את ההבנה הזאת תיאר כך:


החיים מתפתחים כחלק ממהלך טבעי, ולנו, לאנשים חשובים, יש תפקיד ראשי בהתפתחות הזאת, ומבין האנשים החשובים הללו, ההשפעה העיקרית נודעת לנו — לאמנים, למשוררים. הייעוד שלנו הוא ללמד את בני האדם. וכדי שלא להציג לעצמך את השאלה הטבעית והמתבקשת: מה אני יודע ומה עלי ללמד — התיאוריה האמורה הבהירה שאין כל צורך לדעת זאת, אלא האמן והמשורר מלמדים בלא יודעין. אני נחשבתי לאמן ומשורר נפלא, ולכן היה זה אך טבעי שאאמץ את התיאוריה הזאת. [...] האמונה הזאת [...] הייתה דת, ואני הייתי אחד מכוהניה.60


את המילים האלה כתב טולסטוי בן החמישים, ממרומי השינויים הדרסטיים שעברה אישיותו. הוא שפט לחומרה את עצמו כמו שהיה בשנות השלושים לחייו. ברור לגמרי שאת טולסטוי הצעיר הניעו דעות ואמונות מסוימות, ולא רק אהבת הבצע והגאוותנות, שהוצגו ב"וידוי" כמניע העיקרי ליצירתו. אבל כאשר השתלט על טולסטוי ההכרח להשתנות, הכרח שעלה מעומקי תודעתו, נהיו הדעות והאמונות הישנות האלה כקליפת השום בעיניו, והוא היה מוכן פשוט לזרוק את כל הישגיו לפח האשפה.


החלטתו של טולסטוי לפרוש מן הספרות הייתה קשורה בהערכה מחודשת של הרומן שלו "אושר משפחתי", שאת כתיבתו סיים באביב 1859. ברומן הזה מסופר על השנים הראשונות בחיי הנישואים של הגיבורה מאשה ועל הקונפליקטים המלווים את יחסיה עם בעלה. כל הדמויות וגם העלילה ברומן בדויות לחלוטין. דמות המספר מנוכרת לדמות המחבר באופן מכוון: טולסטוי בחר להטיל את תפקיד המספר על הגיבורה. בסופו של דבר נוצר טקסט אשר אינו דומה במאפייניו לטקסטים הקודמים של טולסטוי, אלא הוא דומה לרומנים הפסיכולוגיים הטיפוסיים של התקופה (כמו אלה של טורגנייב או גונצ'רוב).


מתוצאות עבודתו זו היה טולסטוי מאוכזב. ביום 9 באפריל 1859 כתב ביומנו: "סיימתי את אנה [שם הרומן בפי טולסטוי — על שמה הראשון של הגיבורה, שאחר כך הוחלף למאשה], אבל לא טוב" (XLVIII, 20). ביום 9 במאי [לאחר קריאת ההגהה של החלק השני] היה טולסטוי נחרץ מזה: "זו תועבה מבישה" (XLVIII, 21). באותו החודש פנה פעמיים לידידו מבקר הספרות וסיליי בוטקין, אשר המליץ לו להגיש את הרומן לפרסום בירחון "רוסקיי וסטניק" (המבשר הרוסי). במכתבים ששלח תיאר טולסטוי את הרומן שלו כ"חרא מביש" ש"אין בו אפילו מילה חיה אחת", ואף טען שהוא "קבור עכשיו כסופר וכאדם", ולכן הוא מבקש מבוטקין רק עוד בקשה אחת — לפנות לעורך הירחון, לעצור את פרסום הרומן ו"לשרוף את ההגהה" (LX, 296-297).


האם הרומן "אושר משפחתי" היה באמת גרוע כל כך? היום קשה מאוד להעריך אותו כך. אבל בעבור טולסטוי הרומן הזה בישר את קץ הדרך הספרותית שבה הלך. למעשה לא הרומן הוא שלא ענה לדרישות החדשות של טולסטוי המתחדש, אלא טולסטוי עצמו — בהיותו המחבר של הרומן והמחבר של כל היצירות שכתב עד אז. הוא הרגיש צורך להשתנות. מה יביא השינוי, על זה לא חשב. הוא פשוט פרש.


עוד בשנת 1859 העתיק טולסטוי את מקום מגוריו הקבוע ליסניה פוליאנה, הרחק ממוקדי החיים הספרותיים. לאחר הכישלון כביכול עם "אושר משפחתי" לא פרסם אף לא יצירת ספרות אחת במשך שלוש שנים וחצי. עיסוקיו בפרק הזמן הזה היו רבים ומגוונים: הוא טיפל במשק של אחוזתו; פעמיים נסע לארצות אירופה; פעמים רבות יצא לציד מאחוזתו; בעת יישום הרפורמה לשחרור הצמיתים כיהן כבורר ציבורי אזורי הדן בסכסוכים של בעלי האחוזות עם צמיתיהם לשעבר. ואולם עיסוקו העיקרי והחשוב ביותר בעיניו היה בית הספר שהקים לילדי האיכרים. לתפקידו החדש בתור איש חינוך התכונן טולסטוי היטב: הוא לא רק למד מסכתות פדגוגיות רבות, אלא גם נפגש באירופה עם אנשי חינוך מובילים והכיר מקרוב את מערכת החינוך העממי שם.


בסופו של דבר פיתח טולסטוי שיטה חינוכית חדשה משלו. שיטתו זו לא נסמכה על תאוריות ופרקטיקות עדכניות, אלא על העדפותיו האישיות ועל הרעיונות הישנים של רוסו: החינוך אמור לאפשר לילדים לפתח באופן חופשי את הסגולות המולדות שלהם; תכליתו לעזור לילד להיות אדם חופשי, ולכן הילד חייב להיות חופשי, בלא כפייה. בבית הספר של טולסטוי לא היה מקום לכפיית משמעת. הלימודים שולבו במשחקים ובבילויים משותפים ביערות ועל שפת הנהרות, ילדים ומורים, לרבות כמה סטודנטים שהעסיק טולסטוי. את תוצאות הניסויים הפדגוגיים שערך בבית הספר שלו הביא טולסטוי לידיעת הציבור בכתב העת שייסד "יסניה פוליאנה".


פעילותו הפדגוגית של טולסטוי הייתה מלווה ברגשות מעורבים: הוא הרגיש את הצורך ללמד את הילדים חשבון, קרוא וכתוב ואלמנטים של ידע במדעי הטבע, ועם זה חשש שבהיותו איש הציוויליזציה יקלקל את נפשותיהם הטבעיות והתמימות. במאמר שהוכתר בכותרת האופיינית "מי צריך ללמוד לכתוב אצל מי: ילדי האיכרים אצלנו או אנחנו אצל ילדי האיכרים?" טען טולסטוי כי לתלמידיו יש כישרון ספרותי טבעי העולה באיכותו על הכישרון הנלמד והמלאכותי שלו ושל סופרים מקצועיים אחרים. עוד הוא טען כי בהיותו סופר מקצועי השפעתו עליהם מזיקה. המסקנה הכללית של טולסטו במאמר זה חד־משמעית:


אנו רואים את האידיאל שלנו מלפנים כאשר הוא עומד מאחורינו. [...] כאשר ילד בריא נולד לעולם הוא עונה לדרישות של הרמוניה לא־מותנית באשר לאמת, ליופי ולטוב שאנו נושאים בתוכנו; הוא קרוב ליצורים נטולי הנשמה — לצמח, לחיה, לטבע, אשר תמיד מייצג בעבורנו את האמת, היופי והטוב שאנו מחפשים ורוצים. [...] אבל אנו כה בטוחים בעצמנו ומסורים לאידיאל השקרי של עליונותנו הבוגרת, אנו כה חסרי סבלנות [...] וכה בטוחים בכוחנו לתקן אותם. כל כך מעט אנו יכולים להבין ולהעריך את היופי הקדמוני של הילד, שאנו ממהרים לנפח ולתקן את אי־הסדרים המדומים שלו, לתקן ולגדל אותו (VIII, 321-323).


בפעילותו של טולסטוי בתור איש חינוך ניכרו מאפיינים של המחבר הספרותי: הוא אסף אליו את תלמידיו ואת עוזריו הפדגוגיים ועל ידי כך יצר סביבו מעין עולם חדש. אבל משהשלים את יצירתו זו התאכזב ממנה כדרכו, בדיוק כשם שתאכזב מיצירתו הספרותית שלוש שנים וחצי קודם לכן. בתחילת שנת 1862 פרש באופן פתאומי מפעילותו הפדגוגית, ובכך החלה חזרתו לספרות.


הדחיפה האחרונה לחזרתו לספרות הייתה מקרית למדי. בפברואר 1862, במוסקווה, הפסיד טולסטוי סכום כסף גדול בהימורי קלפים. כדי לשלם את החוב החליט לסיים את עבודתו על הסיפור הישן שלא הושלמה כתיבתו, ושהיה אמור להיות המשך לטרילוגיה האוטוביוגרפית שלו. את הסיפור הזה, "הקוזקים", מכר לירחון "רוסקי וסטניק". בחורף ההוא של שנת 1862 מצא לעצמו טולסטוי כלה: בתו של רופא החצר הצארי, סופיה ברס. לאחר החתונה התגוררה המשפחה החדשה ביסניה פוליאנה.


שם באחוזתו התחיל טולסטוי לכתוב את הרומן הגדול שלו "מלחמה ושלום" — אפוס מודרני יחיד במינו בעוצמתו, בהיקפו ובאופיו ולימים אחד הספרים הנקראים בעולם. אבל לא רק יצירה מפורסמת זו נולדה ביסניה פוליאנה באמצע שנות השישים של המאה התשע עשרה. שם נולד גם טולסטוי כמחבר חדש, אחר. הוא כבר לא היה ממניין הסופרים הרוסים, אלא מעין שליט של ממלכה ספרותית עצמאית הנבדל ממרכזי הספרות הרוסית במוסקווה ובסנט פטרבורג ואף מתחרה בהם.