שירתה של שלי רוזנברג היא שירה של כמיהה, של כיסופים ושל געגוע. היא נכספת תמיד לדבר-מה נשכח, דבר-מה טמיר, קמאי וכמוס, הנמצא בהכרח מעבר לגלוי ולנראה. שלושת שעריו של הספר להחזיק את הרועד הם שלושה גילומים שונים – או מוטב: שלוש פנים שונות – של הכמיהה התהומית והעל-זמנית הזאת.
בשער הראשון, "את חוה", מבקשת רוזנברג ללכוד במילותיה את הכמיהה אל טרם ההיות, אל רגע הבריאה והכליה, את הערגה להוויה נשית שהיא גם עצמיות אנושית שלמה. בשער השני, "הסופים המתארכים עם הרוח", נעשית הכמיהה לגעגוע קונקרטי וצורב: זוהי תחושת ההיעדר המתמיד והגעגועים הבלתי-מרפים ליקירי הלב שאינם עוד. ואילו השער השלישי, "נדרי הגוף", הוא ביטוי שירי של הערגה הכרוכה תמיד בהוויה הארוטית, בתשוקות הבשר, באהבה הגופנית, שגם כאשר היא מלאה ויפה, היא לעולם מותירה פער, תהום בלתי ניתנת למילוי, בין נפש לנפש. מתוך הפער הבלתי נמנע הזה יוצרת שלי רוזנברג את שירתה.
דורי מנור
שלי רוזנברג, אישה, אמא, מורה, לומדת, כותבת. להחזיק את הרועד הוא ספרה הראשון.