פרק 1
זואי
ציפייה דוקרת אותי במורד עמוד השדרה שלי והדופק שלי משתולל כשאנחנו נוסעים בשביל מכוסה חצץ מחוץ לעיר. אני מודעת לגבר שיושב לידי בכל תא בגופי, וגם בליבי.
חיכיתי הרבה זמן ללילה הזה, לילה שארשה לעצמי ליהנות ממנו רק הפעם ואז אוכל להתרפק על הזיכרונות היפים כשהכול ייגמר.
אני מביטה באוסטין, מתרשמת מהפרופיל החזק שלו ומהזווית הקשה של הלסת שלו. האור העמום מלוח המחוונים מעיר את פניו היפות, פנים שאני בדרך כלל מעריצה מרחוק, כשהוא נכנס לבר לשתות עם החברים שלו. בין שזה אחרי יום ארוך של עבודה כלוחמי אש או בין שזה לאחר משחק הוקי קשוח, הם מגיעים הרבה ל'אוברטיים', ומכיוון שאני הבעלים של הבר זה ללא ספק בונוס.
לפני כמה שבועות אירחתי מכירה פומבית של דייטים עם הרווקים הכי מבוקשים בקולורדו, הגברים האמיצים של תחנת מכבי אש מספר שתיים. זה היה למען מטרה נעלה, מטרה החשובה לי עד מאוד. כל התרומות נתרמו למרכז הטיפולי 'ניסים לילדים', שבו אחותי בת האחת־עשרה, כריסי, חיה בשלוש השנים האחרונות. יש לה שיתוק מוחין, אחד המקרים הכי קשים שהרופאים שלה אי פעם ראו, ולכן היא זקוקה לדיור מוגן.
המכירה הייתה הצלחה, כמו שידעתי שהיא תהיה. גייסנו הרבה כסף. הגברים לא התלהבו מזה שנשים רעבות הציעו מחירים גבוהים כדי לצאת איתם, אבל הם עשו את זה בשבילי בכל זאת. הם יודעים כמה המרכז חשוב לי ולאחותי.
המכירה גם נתנה לי הזדמנות מצוינת לתפוס דייט עם אוסטין הוֹק, שאותו אני מחשיבה כחבר טוב, אבל מרגישה כלפיו הרבה יותר. התפתחה מלחמת הצעות ביני לבין עוד שתי נשים, אבל לא התכוונתי לוותר. המשכתי עד שהגעתי להצעה של אלף דולר. ידעתי שזה כסף שינוצל כראוי, לא רק למעני, אלא גם למען כריסי.
כשהגיע הזמן לשלם, גיליתי שאוסטין כבר טיפל בזה. זה מחמם את ליבי להיזכר בזה, וחיוך קטן לפתע עולה על שפתיי.
אוסטין מרגיש שאני מביטה בו ומחזיר לי מבט. "מה קורה בראש היפה הזה שלך, זואי ילדונת?"
'זואי ילדונת'. שם החיבה שבו הוא מכנה אותי מאז שאני מכירה אותו. בכל פעם שהוא קורא לי ככה זה גורם לי לחייך.
אני נשענת לאחור במושב שלי וממשיכה לבהות בפניו היפות. "רק חושבת על כמה כיף היה לי איתך היום."
זה דייט שאזכור לנצח. התחלנו אחר הצהריים בטיול ארוך בהרים, מסלול שאוסטין אוהב לצאת אליו הרבה. הנוף היה מדהים והצטערתי על כך שלא הבאתי איתי את המצלמה. צילום זה אחד התחביבים שלי שבו אני זוכה לעסוק הרבה, והיום נהניתי מכמה מהנופים היפים שיש לעולם הזה להציע.
אחרי זה ערכנו פיקניק שהיה מלא בכל מיני מאכלים שאני הכי אוהבת, וליד הסל חיכה לי זר של נרקיסים – הפרח האהוב עליי. מתברר שחברתי הטובה, סאם, שיתפה את אוסטין במידע הזה ועזרה לו. הוא השקיע הרבה מחשבה בדייט שלנו ואני לא חושבת שהוא אי פעם ידע כמה אני מעריכה את זה.
השיחה זרמה לאורך ארוחת הערב. הייתי שקועה לחלוטין בכל מה שהוא סיפר לי על עצמו, במיוחד על אודות חייו בתור לוחם אש. הקריירה שלו היא רק דבר אחד מהרבה דברים שתמיד הרשימו אותי בו. בסוף הארוחה ראינו יחד את השקיעה. אדום, כתום וסגול ריקדו בשמיים ושקעו מאחורי ההרים. זה היה יפה ושלֵו.
אנצור את הזיכרון הזה לנצח.
הוא מושיט את ידו ולוקח את ידי. כל הזרוע שלי מתחממת. "זה עוד לא נגמר. עוד לא סיימתי איתך."
הבטן שלי מתהפכת מציפייה לנוכח הרמז שהוא הרגע נתן לי. כסיום ליום הזה הוא לוקח אותי לבית שהוא בונה בשנה האחרונה, בפרוורי העיר. אני מתרגשת וגם קצת לחוצה כשאני חושבת על כל הדרכים שבהן הערב הזה יכול להסתיים.
שלא כמוני, נראה שאוסטין בכלל לא מתרגש; גופו הגדול והשרירי נראה לגמרי נינוח בעודו יושב מאחורי ההגה.
"ולמען הפרוטוקול," הוא אומר, "בפעם הבאה שתרצי דייט, את לא צריכה לערוך מכירה פומבית, את רק צריכה לבקש." עיניו מחפשות את עיניי בחושך, מבטו מדגיש את המילים שלו. "את כבר צריכה לדעת שאהיה מוכן לקחת אותך לאן שתרצי אם רק תיתני לי הזדמנות."
המילים שלו מרגיעות אותי אך גם שוברות את ליבי. אם רק היה יודע כמה זמן אני כבר רוצה את זה, כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לצאת לדייטים כמו כל בחורה נורמלית בת עשרים וחמש. אם הייתי יכולה, כל הדייטים שלי היו איתו, אבל לצערי אלו לא החיים שקיבלתי. יש לי אחריות כלפי אחותי. היא צריכה אותי יותר מדי. בין הזמן שאני מקדישה לבר לזמן שאני מקדישה לטיפול בה, לא נשאר לי פנאי לניהול מערכות יחסים רומנטיות.
לשמחתי נחסכת ממני החובה להסביר לו את זה כאשר הוא יורד מכביש העפר אל כביש עפר נוסף שמוביל לבית שלו. כשאני רואה לראשונה את בית העץ, אני מתנשפת בהתרגשות לנוכח היופי הכפרי שלו. מרפסת ענקית סובבת את כל הבית. אני מדמיינת את עצמי תולה שם שרכים ונדנדה גדולה מספיק שאפשר יהיה לשכב עליה. מקום שבו יהיה אפשר לשבת ולהעריך את היופי שבטבע שאלוהים יצר. על אף שהבית עדיין לא גמור, אפשר לחלוטין לראות את הפוטנציאל שלו.
אוסטין מכחכח בגרונו ומחזיר אותי לרגע. "לא סיימתי לעבוד עליו עדיין."
"זה מהמם," אני לוחשת, לא מצליחה להוריד את עיניי מהמראה שמולי.
הוא מושיט יד למושב האחורי ולוקח עששית. כשהוא מדליק אותה המכונית מוארת באור עדין ונעים. "בואי, אראה לך את הבית."
הוא יוצא ואז ניגש לדלת שלי כדי לפתוח אותה ולעזור לי לצאת. כשאני נעמדת, הוא לוקח את ידי בידו. ליבי רוקד בחזי לנוכח המחווה הפשוטה. אנחנו מתקדמים לכיוון הבית.
"תיזהרי, אחת המדרגות עוד לא מחוברת כראוי." הוא משחרר את ידי, אוחז במותניי, מרים אותי מעבר למדרגה הבעייתית ושב ומניח אותי על לוחות העץ.
פתאום אני מרגישה חסרת נשימה. צד גופי, שהרגע הוצמד אליו, בוער מהמגע. אף אחד לא השפיע עליי ככה בעבר. הצורך הזה, המשיכה כלפיו, הם מושכים אותי לעברו ולא משחררים.
הוא מושיט לי את העששית ומחפש בכיסיו אחר המפתחות. העץ חורק מעט מתחת לרגליי כשאני נכנסת לבית. שוב אני מתרשמת מיופיו הייחודי של המבנה. מספיק אור ירח נכנס דרך החלונות הגדולים כדי שאפשר יהיה להתרשם מהמרחב הפתוח של חלל הבית.
"אני אדליק אש," הוא אומר וניגש לאח.
"זה לא משהו ששומעים לוחם אש אומר בדרך כלל," אני צוחקת.
צחוק עמוק מבעבע מהחזה שלו והצליל מדגדג את עורי.
"רוצה לשתות?" הוא שואל.
"אשמח."
"בירה זה בסדר?"
"מצוין, תודה."
הוא ממשיך בדרכו לאח, ואני בינתיים לוקחת את העששית וממשיכה לחקור את הבית. אני מוצאת שלושה חדרי שינה, תוך שאני נזהרת מכלי העבודה הפזורים סביב. אני מזהה ללא בעיה את חדר השינה הראשי מכיוון שהוא החדר הכי גדול. בדומה ליתר חלקי הבית, גם בחדר הזה יש חלונות גדולים, ואפשר לראות דרכם את נוף הטבע הפראי בחוץ. אני שומעת גם נחל קטן זורם לצד העצים הגבוהים העומדים על רקע ההרים, וזרם המים מוסיף לאווירה.
אני תוהה לעצמי איזו הרגשה מדהימה זו בטח תהיה, להתעורר פה בבוקר, לאור השמש הזורחת על עוד יום יפה, לקולות ציוצי הציפורים מלאי החיים.
זה ללא ספק בית חלומות. אולי יום אחד גם לי יהיה בית דומה לזה. בית עבורי ועבור כריסי, שיהיה נגיש ושיספק את כל הצרכים שלה.
אני מניחה בצד בינתיים את חלומותיי המיותרים ויוצאת מהחדר לכיוון המטבח הגמור למחצה. אני מניחה את אצבעותיי על דלפקי השיש החדשים. במקום שבו אמור להיות הכיור יש חור.
"את אוהבת את מה שאת רואה?"
אני מסתובבת מהר ומתנשפת כאשר אני רואה את אוסטין עומד מאחוריי.
הוא מחייך אליי. "סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך."
"זה בסדר," אני עונה, עדיין מתנשפת. יותר מפני שהוא עומד כל־כך קרוב אליי ופחות מפני שנבהלתי.
הוא מושיט לי בירה. אני לוקחת את הבקבוק בחיוך ומניחה בצד את העששית.
"אז מה את אומרת?" הוא שואל שוב, מסתכל מסביב.
"אני אוהבת את הבית מאוד. הוא כבר יפה כל־כך ואני רק יכולה לדמיין איך הוא ייראה כאשר הכול יהיה מוכן."
"תודה. אני עובד על הבית הרבה זמן, וזה מרגיש טוב להתחיל לראות כבר את הסוף."
"כמה זמן עוד יעבור לפני שתוכל להיכנס לגור פה?"
"בעוד כמה שבועות כבר אוכל לגור פה, אבל הבית יהיה גמור באופן סופי רק בעוד כמה חודשים. יש לי עוד הרבה עבודה עליו."
מדהים אותי שהוא בונה את הכול במו ידיו. "יש לך עזרה בבנייה?"
"כן, אבא שלי מגיע כשהוא יכול, וגם ג'ייק וקאם," הוא אומר. ג'ייק וקאם הם שני חבריו הטובים ביותר, והם גם עובדים איתו בתחנת כיבוי האש. "מובן שהם באים הרבה יותר כשאני מציע בירה בחינם," הוא מוסיף בחיוך סקסי.
אני שומעת את עצמי צוחקת. "בירה בחינם היא תמיד תמריץ טוב."
החיוך שלו נעלם ומביט בי, עיניו החומות חודרות לנשמה שלי. הוא מניח את בקבוק הבירה שלו על השיש, ואז מניח את שתי ידיו מכל צד שלי, כולא אותי ביניהן. אני מחזיקה את הבקבוק שלי חזק ומנסה להסדיר את הנשימה שלי. הוא חודר למרחב הפרטי שלי.
"מה את רוצה בדיוק, זואי?" הוא שואל ישירות, "מה את מקווה להשיג מכל זה?"
זה עכשיו או לעולם לא.
אני מלקקת את שפתיי היבשות ואוזרת אומץ. "אותך," אני לוחשת את הווידוי שלי, "אני רוצה אותך, אבל יש לי רק את הלילה הזה."
"למה?" הוא חוקר אותי במבטו.
"כי אני לא יכולה לתת לך מעבר לזה. בין האחריות שלי לבר לאחריות שלי לכריסי לא נשאר זמן. אני אפילו לא בטוחה שהיה זה רעיון טוב להיפגש היום," אני אומרת, מתמלאת בתחושות אשם כשאני חושבת על אחותי, יושבת לבד במרכז. "אבל אני פה עכשיו ויש לי את הלילה הזה, אם אתה רוצה אותי." הלב שלי הולם חזק בחזי. אני שומעת את הדופק באוזניי בעוד אני ממתינה לתשובה שלו.
הוא מקרב את פניו אל פניי ואני מרגישה את אפו מלטף את לחיי. "ומה אם אני רוצה יותר מלילה אחד? מה אם לא ארצה לשחרר אותך לאחר שזה ייגמר?"
אני עוצמת עיניים ומתמלאת באכזבה. הלוואי שהייתי יכולה לספר לו שזה גם מה שאני רוצה. זה כל מה שאני רוצה בעצם, לבלות הרבה לילות מחובקת על ידו, אבל... אני לא יכולה. אני לא יכולה להיות אנוכית.
"אני מצטערת. אני לא יכולה, לא כשאני צריכה לטפל בכריסי. אין לה אף אחד חוץ ממני."
הוא מניח את מצחו על מצחי. אני משאירה את עיניי עצומות, מפחדת לראות בעיניו את הדחייה שאני בטוחה שאני עומדת לקבל.
פתאום אני מרגישה את שפתיו על לחיי ומתחילה לנשום מהר. "אז אם הלילה הזה הוא הלילה היחיד שעומד לרשותנו, כדאי שננצל אותו כמו שצריך," הוא לוחש באוזני.
אני פוקחת עיניים ורואה את פניו היפות מעליי. הוא מתקרב אליי ומניח את שפתיו בעדינות על שפתיי. המגע הקטן והעדין הזה משנה אותי מבפנים.
אני מפילה את הבקבוק על הרצפה ושומעת אותו מתנפץ. אני תופסת בשערו, כל גופי רועד.
הוא נוהם, תופס בישבני ומרים אותי. "הטעם שלך מתוק כל־כך, זואי ילדונת."
אני רוצה להגיד לו אותו דבר, אבל אני בקושי מצליחה לחשוב, שלא לדבר על לומר משהו. אני נועלת את רגליי סביב מותניו, והוא נושא אותי לכיוון האח. הוא ממשיך להשתלט על פי בעזרת פיו. הוא מניח אותי על השמיכה שהכין על הרצפה, ואז נשכב מעליי. אני חשה את גופו החזק, את הזקפה שלו המתמקמת בין רגליי, בדיוק במקום שבו אני הכי רוצה אותה. אני משמיעה גניחה שקטה ומכניסה את ידי אל מתחת לחולצה שלו. אני חייבת להרגיש את עורו על עורי. הוא מתרומם על ברכיו, מסיר את החולצה וחושף... שלמות. הזוהר מלהבות האש המרקדות מבליט את השיזוף שלו וכל קו בשריריו, מכתפיו הרחבות וחזהו החזק ועד לקוביות שלו בבטן, שנראות כאילו פוסלו באבן.
לפני שאני מספיקה לחקור את גופו לעומק, הוא מתחיל להרים את הגופייה שלי. אני מתרוממת מעט כדי לעזור לו להסיר אותה. עיניו החומות מתכהות כשהן רואות את חזיית התחרה השחורה שלי, שקניתי לכבוד הלילה הזה איתו.
אני נושכת את השפה התחתונה והוא מלטף את בטני, מבעיר את עורי עד שהוא מגיע לחזייה ופותח אותה. הוא מזיז הצידה את התחרה כדי לחשוף אותי לעיניו.
"יפה כל־כך." קולו העמוק מרעיד את גופי. הוא מכניס פטמה אחת קשה לתוך פיו החם. יבבה רכה בורחת מבין שפתיי.
אני מקמרת את הגב כדי להתקרב אליו. בעוד ידו האחת תופסת בפטמתי, הוא מתעלל בפטמה השנייה שלי בעזרת השיניים שלו. כל ליקוק ונשיכה מקרבים אותי לקצה הסבלנות שלי. אני מרימה את מותניי, מחפשת להרגיש אותו בין הרגליים שלי. "אוסטין, בבקשה."
"לאט, בייבי," הוא מנשק את בטני, "יש לנו את כל הלילה."
אני לא רוצה לחכות כל הלילה. אני מרגישה כאילו חיכיתי כבר חיים שלמים עד שהגעתי לרגע הזה. בלילות הכי בודדים שלי ראיתי את פניו ודמיינתי את המגע שלו ועכשיו אני יודעת שכל מה שדמיינתי מתגמד לעומת הדבר האמיתי.
הוא פותח את הכפתור במכנסיי הקצרים ומסיר אותם, עם חוטיני התחרה שאני לובשת. הוא גונח גניחה עמוקה ומכניס את ידו בין רגליי. "כל זה בשבילי, בייבי?"
"כן," אני מתנשפת, הדם שלי רותח מתשוקה.
"אנחנו נכין את הכוס היפה הזה בשבילי."
אני בקושי קולטת על מה הוא מדבר לפני שהוא מחדיר את לשונו לתוך המרכז הרטוב שלי. אני צועקת מעונג, מתחככת בלשון שלו ומרגישה זרמים של חשמל בכל הגוף.
"כל־כך מתוקה," הוא גונח שוב, ואני מרגישה את תנודות הקול שלו בגוף שלי.
אני לא מצליחה לשלוט בעצמי ותופסת בשערו כשהוא טורף אותי כמו שרק דמיינתי. הוא מחזיק אותי חזק ביד אחת כדי שיוכל להמשיך לחדור אליי בעזרת הלשון שלו, חזק יותר, עמוק יותר. ברגע שהוא מכניס גם אצבע, אני עפה ליקום אחר. השם שלו פורץ מבין שפתיי והעונג מטריף את חושיי.
"כן, ככה, זואי ילדונת. תגמרי לי על הפנים."
אוסטין לא מפסיק עד שהוא מוציא ממני את הטיפה האחרונה. אני מנסה לנשום בעוד הוא מטפס במעלה גופי כל הדרך בחזרה אל שפתיי, מנשק כל סנטימטר בגוף שלי, עד שהוא מגיע אל פי ומנשק אותי חזק, מדליק אותי מחדש. אני נאנחת כשאני חשה את טעמי על שפתיו ונדלקת עוד יותר. אני מושיטה יד לחגורה שלו, רוצה עוד. אני מוכנה לקבל את כולו.
הוא שולח יד כדי לעזור לי ואני רואה שהוא מחכה לזה בדיוק כמוני. הוא לובש קונדום, מכוון את עצמו, מנסה לעצור לרגע. "את מוכנה לקבל אותי, בייבי?"
"כן," אני לוחשת בלי היסוס.
הוא לוחץ מעט על הפתח שלי לכמה שניות לפני שחודר אליי וממלא אותי. הגוף שלי מתפוצץ בתחושות שונות עד שהכול מתרכז בלב שלי. אני עוטפת אותו בידיי וקוברת את פניי בצווארו. אני מרגישה מוצפת ברגשות.
הוא עוצר לרגע. "זואי המתוקה," הוא לוחש, שפתיו על האוזן שלי, קולו עמוק, כאילו הוא יוצא מהלב שלו, "זה כל־כך טוב בינינו."
זה יותר טוב מ'טוב'. שום דבר בעולם לא מרגיש טוב ככה. אבל תמיד ידעתי שזה מה שיהיה בינינו. ידעתי שאם יקרה משהו בינינו, זה יהיה חזק כמו קסם. בגלל זה, ברגע הזה אני בוחרת לחבק אותו. אני לא רוצה לתת לו לזוז, רק ליהנות מהרגע, מהאופן שבו אני מרגישה כאשר הגוף שלו צמוד אל גופי, מהאופן שבו הוא ממלא אותי בצורה מושלמת כל־כך. אני יודעת שאחרי הלילה, לעולם לא ארגיש ככה שוב.
"איך, לעזאזל, אני אמור לתת לך ללכת עכשיו?" הכאב בקולו חודר לליבי.
אני לא יודעת איך לענות לו. אין תשובה לשאלה הזאת גם כאשר אני שואלת את עצמי. המחשבה גורמת לרגש לטפס בגרוני, אבל אני בולעת ולא נותנת לזה לגעת ברגע המושלם הזה.
הוא מנשק את כתפי, את לחיי, ואז את פי. השפתיים שלו הופכות מעדינות לשולטות בשניות. אצבעותיי תופסות בכתפיו הרחבות והוא מתחיל לנוע. בהתחלה לאט, עם כל דחיפה הוא נוגע לי עמוק יותר בנשמה, נוגע במקומות שמעולם לא נגע בהם אף אחד אחר.
"אני אוהבת להרגיש אותך בתוכי," אני מודה לפני שאני יכולה לעצור את עצמי.
"זה מושלם. את מושלמת." הוא מתרומם כדי להביט בי תוך כדי שהוא ממשיך להדוף את עצמו לתוכי חזק ועמוק יותר.
"כן!" אני כורכת את רגליי סביבו ונכנעת לגמרי, מרגישה את המתח בגוף שלו מתחת לאצבעותיי.
"זה טוב, בייבי?"
"טוב כל־כך," אני גונחת. אי אפשר שלא להבין שהחיבור בינינו ייחודי.
"זה מפני שאלה אנחנו, זואי. את ואני. יחד אנחנו פשוט דינמיט." הוא מכסה את פי בפיו ולא מפסיק לנוע לרגע. הוא מעלה את הקצב ואת האינטנסיביות, כאילו הופך אותי לשלו.
אנחנו נוטפים זיעה, הגופים שלנו מתאחדים כמו הלבבות שלנו. הבטן שלי מתכווצת, ציפורניי שורטות את כתפיו, ואני מתקרבת לקצה שוב. "אוסטין," אני לוחשת על שפתיו, לא רוצה שזה ייגמר, רוצה לעצור את השעון.
"תיכנעי, בייבי. לא סיימתי איתך עדיין."
בזכות המילים האלה אני משחררת הכול. האורגזמה הזאת חזקה יותר מהקודמת, גונבת את מה שנשאר מהלב שלי.
אוסטין גומר מייד אחריי וקובר את פניו בצווארי בגניחה עמוקה. אני מחבקת אותו ומוודאת שהרגשות שלי לא עולים ומפריעים לרגע המושלם הזה.
אחרי זה אנחנו שוכבים יחד, בלגן של איברים מיוזעים, ומנסים להסדיר את הנשימה. אני מניחה את הראש על החזה שלו והוא מחבק אותי.
"קר לך?" הוא ממלמל.
"לא. כל עוד אתה פה לידי, טוב לי."
הוא מנשק את ראשי. "אין לי תוכניות לעזוב את המקום הזה כל הלילה."
אני מחייכת וקוברת את פניי בחזה שלו, נאחזת בשעות הקסומות האלה שיש לנו יחד. לבסוף אני נרדמת, אבל לא להרבה זמן. אני מתעוררת כשאני מרגישה את ידיו ואת פיו על הגוף שלי.
אנחנו עושים אהבה עוד פעמיים במהלך הלילה, כל פעם מושלמת יותר מהקודמת. אני מוודאת שאזכור כל פרט ופרט. כל נגיעה, כל נשיקה, שומרת אותן לנצח במקום מיוחד ששמור רק לו.
כשהשמש עולה ואני לא יכולה יותר להכחיש שהרגע הגיע, אני משתחררת מחיבוקו בעדינות ובשקט ומתלבשת. אני מביטה בפניו הישנות והלב שלי מתרסק לרסיסים לנוכח המחשבה שלעולם לא אראה אותו ככה שוב.
אני לא מצליחה להתאפק ומתכופפת כדי לנשק אותו עוד פעם אחת. ואז אני עושה את הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.
אני הולכת.
הוא ללא ספק יכעס כשיתעורר ויראה שכבר הלכתי, אבל זה יהיה יותר קל ככה, לשנינו. המחשבה הזאת לא מקילה על הכאב שאני חשה.
אני מתחילה לצעוד בדרך הארוכה הביתה, מקשיבה לרעשי האדמה הנגרסת מתחת לנעליי. האוויר הצח לא עוזר לליבי השבור.
אני לא כועסת על החיים שניתנו לי. אני אוהבת את אחותי, ומעולם לא הרגשתי שזה נטל, לטפל בה. היא הסיבה לכך שאני קמה בבוקר. הסיבה לכל מה שאני עושה. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב לפעמים – מה אם הכול היה אחרת?
מה אם הכול היה אחרת והייתי יכולה להיות עם אוסטין? מה אם הייתי יכולה לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ולצלם את הנופים המהממים שיש בעולם שרובנו לא מעריכים? מה אם אחותי לא הייתה נכה והייתה יכולה לטפל בעצמה? האם הייתה מתאהבת יום אחד ומקימה משפחה משל עצמה?
זו המחשבה שגורמת לי לבכות. אני בוכה על החיים שהיו יכולים להיות לי, אבל יותר מזה, על החיים שנלקחו מכריסי. זה מה שגורם לי להמשיך ללכת קדימה, להשאיר מאחור לילה שלא אשכח לעולם וגבר שארצה עד יומי האחרון.
