1
אריק
אני מת על מזג האוויר בפיניקס. שמיים כחולים, עשרים וחמש מעלות, וכמה עננים לבנים צמריריים שלפעמים מעניקים הפוגה של צל קריר בעודם מרחפים על פני השמיים.
דקס ואני מטיילים לנו מאחורי ברוק ובישופ ששקועים זה בזה כל כך, עד שאני מופתע שהנשמות שלהם לא התמזגו או משהו כזה. מאז שהוא החזיר אותה מניו יורק לפני שבוע, הם מחוברים כמו תאומים סיאמיים כל יום. הם חזרו לפיניקס כדי ליהנות משבוע שבו יתקיימו שני משחקים ביתיים בלבד והרבה זמן פנוי בין לבין כדי להתפייס.
אם כי אני לא בטוח שהם אי פעם נפרדו. זה לא נראה ככה. בישופ סימס לי שברוק חזרה לניו יורק כדי לסדר את הראש ושהוא נסע לתמוך בה.
אז הוא נסע לשם, כנראה הבריג את ראשה חזרה למקום, ועכשיו הם שוב כאן.
כשהם שאלו אותי היום אם אני רוצה לבוא לפסטיבל הקציר בסקוטסדייל, חשבתי — למה לא? זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות עם עצמי.
הפסטיבל נערך לאורך התעלה ובו דוכנים למכירת חפצי אומנות, אוכל חריף וקנקני מרגריטות. נוסף לאלה, גם הופעות חיות, ריקודי סלסה ושלל פעילויות לילדים. אחרי שהשמש שוקעת והטמפרטורה צונחת מעשרים וחמש לחמש־עשרה מעלות נעימות, הברים והמסעדות מתמלאים, כולל מקומות הישיבה בחוץ, העצים מוארים באורות כחולים או לבנים והמתחם הופך למקום פופולרי לבילוי זוגי.
או שלא.
דקס, לג'נד ואני באנו לכאן כמה פעמים והלכנו לכמה ברים ממש מעולים.
ברוק ובישופ פונים ימינה וניגשים לדוכן שבו נמכרים פעמוני רוח מנחושת בעבודת יד. דקס ואני הולכים לשם בעקבותיהם.
״הם יפים כל כך,״ אומרת ברוק ואצבעותיה מלטפות את אחד הפעמונים. הצליל שהוא מפיק באמת נעים.
״אקנה לך אחד,״ אומר בישופ ושולף את הארנק.
״לא,״ היא אומרת תוך כדי צחוק ומניחה את ידה על ידו כדי לתחוב אותה בחזרה לכיסו. ״אני לא צריכה שתקנה לי כל דבר שאני אומרת שהוא יפה. העובדה שאני אוהבת את הפעמון לא מחייבת שאני רוצה אותו.״
בישופ רוכן ומתחכך בצווארה כדי ללחוש משהו באוזנה. סומק עולה בלחייה, והיא חובטת בו ושולחת מבט חטוף אל דקס ואליי כדי לבדוק אם שמענו מה הוא אמר.
לא שמענו, אבל אני משער שזה היה משהו ממש־ממש מלוכלך.
״אני הולך לשתות עוד מרגריטה,״ אומר לי דקס ומחווה באגודלו אל ברוק ואל בישופ. ״הצמד חמד מסתכלים זה על זה בעיני עגל ומתחילים לעלות לי על העצבים.״
״אני גם רעב,״ אני מוסיף, ואנחנו ניגשים לחפש את דוכן האוכל והאלכוהול הקרוב ביותר. כשאנחנו רואים מקום בהמשך, אני קורא אל זוג היונים, ״אנחנו ממשיכים כדי לשתות משהו, תבואו כשתסיימו.״
בישופ מנופף באישור ואנחנו עוזבים אותם.
״אני שמח שהעניינים ביניהם הסתדרו,״ אומר דקס כשאנחנו ממשיכים ללכת. ״הם כנראה רוצים קצת זמן לבד, לא?״
״כן,״ אני אומר, ״ואני לא רוצה להסתכל על קשקושי האומנות האלה. באתי בשביל האוכל והאלכוהול.״
״בהחלט,״ מסכים דקס בהתלהבות, ״כי אנחנו גברים אמיתיים.״
״חוץ מבישופ,״ אני אומר בגיחוך. ״הוא הפך לנקבה.״
״ולג'נד,״ מוסיף דקס ומצחיק אותי.
לג'נד סירב לבוא איתנו היום כי הוא משפץ את הבית שקנה. הוא לוקח ברצינות את הבעלות על הבית ומבלה שם את כל זמנו הפנוי בסיוד, בגימור ובשיפוץ דברים.
בהמשך ניצבת במה ונראה שלהקה חדשה מחכה להתחיל. רחבת ריקודים קטנה נתחמה לפניה במקום שבו צפינו קודם ברוקדי הסלסה. המוזיקה מתחילה להתנגן כשאנחנו מזמינים וובוס רנצ'רוס, תבשיל ביצים מקסיקני חריף עם צ'וריסו שמוגש על צלחות נייר, ומרגריטות בכוסות פלסטיק גבוהות.
אנחנו זזים הצידה, מוצאים שולחן גבוה ומאזינים תוך כדי אכילה. הלהקה מנגנת מוזיקת קאנטרי ישנה וטובה שהיא לא הסגנון שלי, ואני לא מזהה בינתיים אף שיר. למרות זאת, מתברר שהמוזיקה מצליחה לפתות אנשים אל רחבת הריקודים ועד מהרה כמה זוגות רוקדים במעגל בכיוון השעון.
״מה אתה רוצה לעשות הערב?״ שואל דקס. אני מבין לליבו. בישופ הוא החבר הכי טוב שלו והשותף לדירה, ומאז שברוק נכנסה לתמונה, הוא מבלה יותר איתי ועם לג'נד בערבים החופשיים שיש לנו.
״הסניקי סוארו?״ אני מציע. זה מקום הבילוי הקבוע שלנו.
״נשמע טוב,״ הוא אומר ואז מעמיד פנים שהוא מצטמרר, ״אבל אני תמיד מפחד שהכלבה המשוגעת ההיא תופיע.״
הוא מדבר על נאנט, כמובן. היא הפכה למטרד לקבוצה שלנו לאחרונה ואני אסיר תודה על כך שלא שכבתי איתה. דקס לא אמר הרבה על אותו הלילה שבו הוא זיין אותה, אבל אני מבין שהיא לא הייתה משהו מיוחד. בדרך כלל, נשים ישירות כאלה מדברות הרבה ומשעממות במיטה.
ולא משנה אם זיינתי אותה או לא, הכלבה עדיין טענה שהטרדתי אותה מינית בתביעה שהגישה נגד החברה, לכן כדאי לה מאוד לא להופיע פה. אי אפשר לדעת מה אני אעשה לה.
״היי, אריק,״ אומר דקס ומחווה בראשו לעבר משהו מאחוריי. ״זאת לא בלו? הדיילת?״
אני מסתובב מהר כל כך, עד שהמרגריטה שלי נופלת מהשולחן ועפה אל אחד השיחים הנמוכים. עיניי סורקות את הקהל ומחפשות את שערה הזהוב ואת גופה הסקסי בטירוף.
דקס צוחק ואומר, ״בחיי, אתה דלוק עליה קשות.״
זה נכון מאוד, אם כי לא הודיתי בזה בפני אף אחד. העובדה שהיא אדישה אליי רק הופכת אותה לשווה יותר מבחינתי מסיבה כלשהי.
היא הפכה לאתגר עבורי, חד וחלק, כי עדיין לא פגשתי אישה שרציתי ולא נכנעה לי בשלב מסוים. אני מניח שהיא משחקת קשה להשגה ואני נהנה מאוד מהמרדף.
לבסוף אני רואה אותה בקהל. כתפיה כפופות לפנים, כאילו היא נושאת משהו כבד בזרועותיה. אני לא מצליח להבין מה, עד שים האנשים נקרע לשניים ואני רואה אותה בבירור.
היא כפופה כי היא דוחפת כיסא גלגלים. יושב בו בחור צעיר ואף על פי שאני לא מצליח לנחש בן כמה הוא, ברור לי שהוא בוגר. אני רואה עוד כמה אנשים בכיסאות גלגלים ולכל אחד מהם יש מלווה שדוחף אותו. אף אחד מהאנשים בכיסאות אינו ילד. כמה מבוגרים נוספים מתניידים עם אביזרי עזר, כמו הליכונים או קביים.
״אתה חושב שהיא עובדת בסיעוד או משהו כזה?״ שואל דקס, ואני מבין שהוא רואה את מה שאני רואה.
״אין לי מושג,״ אני עונה. ״אולי היא מתנדבת או משהו. היא בטח מרוויחה המון כסף במטוס הקבוצה.״
״אתה כנראה צודק,״ הוא אומר.
האוכל שלי נשכח ואני בכלל לא חושב על מילוי כוס המרגריטה שלי. אני עומד בשמחה ליד השולחן שלי ופשוט צופה בבלו. היא דוחפת את כיסא הגלגלים אל שולי רחבת הריקודים ורוכנת כדי להגיד משהו באוזנו של הבחור. אני רואה שזרועותיו מכווצות קדימה והוא מטה את צווארו כדי להביט בה. הוא מחייך אליה חיוך רחב, ראשו מתנועע מעלה ומטה. נראה שהוא שמח על מה שהיא אמרה לו כרגע. ואז הוא מחווה בידו אל רחבת הריקודים. היא לא נמתחת עד הסוף אבל הוא עושה תנועה לכיוון.
בלו מחייכת אליו ומהנהנת.
היא נועלת את הבלמים בכיסא שלו, מקיפה אותו ומשתופפת כדי להרים את הרגליות ולהזיז אותן הצידה. בלו מניחה בעדינות את כפות רגליו של הבחור על הבטון ואז קמה, רוכנת לפנים ומאפשרת לו לעטוף את צווארה בזרועותיו. היא כורכת את זרועותיה סביב מותניו ובמאמץ אדיר מרימה אותו מהכיסא. רגליו לא נמתחות במלואן ולכן בלו נושאת חלק ניכר מהמשקל. הם פשוט עומדים שם, פנים אל פנים ומתנועעים.
רוקדים.
הם רוקדים.
הוא רצה לרקוד ובלו העניקה לו את זה.
היא מרימה את ראשה כדי להביט בו והוא משיב לה חיוך בעיניים בורקות. בלו מתנועעת מעט מהר יותר והקצב שלהם גובר. אני שומע את צחוקו של הבחור על רקע המוזיקה.
פאק, זה אולי הדבר הכי חמוד שראיתי בחיי.
״אוי, לא,״ אומר דקס בקול שקט ומזהיר. ״אני מכיר את המבט הזה.״
אני לא טורח להקדיש לו תשומת לב כי עיניי נעוצות בבלו, אבל שואל בכל זאת, ״איזה מבט?״
״המבט שלך ננעל על הטרף,״ הוא אומר תוך כדי צחוק.
״מה נסגר?״ אני נוהם אליו אבל ניגש אל בלו.
בלי לחשוב.
בלי סיבה הגיונית.
הבחורה לא סובלת את קרבתי אליה ובכל זאת, אני ניגש לומר לה שלום.
אתם יודעים, בשביל הנימוס.
אף על פי שהשיר ממשיך להתנגן, בלו מורידה את הבחור בחזרה לכיסא הגלגלים לפני שאני מגיע אליה. אני מנחש שזה לא קשור ליכולת הפיזית של בלו, אלא לשלו. היא מחייכת אליו כשהיא מתכופפת כדי להניח את רגליו על הרגליות וכשהיא מתחילה להתרומם, עיניה מתבוננות בי בעודי מתקרב לעברה.
החיוך השמור לבחור בכיסא הגלגלים נמחק מפניה, והיא מביטה בי בחוסר אמון כשאני עוצר לצידה. אני מביט אל הבחור שמסתכל עליי בחיוך מאושר, מחייך אליו ופונה שוב אל בלו, ״היי, עמדתי שם עם דקס, בישופ וברוק, ראיתי אותך וחשבתי להגיד שלום.״
״שלום,״ היא אומרת בקוצר רוח ודוחקת אותי הצידה כדי שתוכל להגיע לבלמים. היא משחררת אותם בלי להביט בי שוב.
אני מתכופף ונכנס לשדה הראייה שלה. ״אז... מה את עושה? את בטיול קבוצתי?״
״כן,״ היא אומרת ומזדקפת.
״רוצה להכיר לי את החבר שלך?״ אני שואל בחיוך מקסים ומעביר מבט אל הבחור בכיסא הגלגלים שממשיך לחייך אליי. אני רוצה להראות לה שאני טיפוס חברותי בכל רמ״ח איבריי ושהיא יכולה להפסיק לכעוס עליי בגלל כמה מילים טיפשיות. למען האמת, אני בכלל לא זוכר מה אמרתי שהרגיז אותה מלכתחילה.
״ברור,״ היא אומרת בחיוך מתקתק אבל קולה מלחיץ אותי. היא רוכנת הצידה, מושכת את תשומת ליבו של הבחור ואומרת, ״בילי, זה אריק.״
בילי מרים את מבטו אליי. עיניו כחולות והן נוצצות באושר ובחיוניות. הוא מחייך חיוך רחב וראשו זע מעט כשהוא אומר מילה שנראה כי קשה לו מאוד לבטא, ״היי.״
בלו פונה אליי. היא מחווה בידה אל בילי ואומרת, ״אריק, זה אחי, בילי.״
אי אפשר להסוות את ההבעה המופתעת שעל פניי. לא העליתי על דעתי שהוא בן משפחה. לא ראיתי בה משהו מעבר לדיילת לוהטת שהייתי רוצה להצטרף למועדון הנוסע המתמיד שלה.
אני מתאושש מהר ומתכופף ליד מסעד כיסא הגלגלים שלו. מאחר שראיתי שהוא לא יכול להושיט את זרועו, אני מושיט לו יד ונוטל את ידו, לוחץ אותה בצורה שמצחיקה אותו. ״נעים להכיר, בילי.״ אני מרים את מבטי אליו ומוסיף, ״רקדת ממש יפה שם.״
חיוכו מתרחב וראשו נע מצד לצד כאילו מה שאמרתי ממש שימח אותו.
אני לוחץ על כתפו ואומר, ״נעים להכיר, חבר. אולי נתראה.״ אני מתרומם ומחייך אל בלו ונסוג לאחור, מחווה בראשי אליה ואומר, ״תיהנו מהיום שלכם. כיף לראות אותך.״
עכשיו היא עוטה הבעה המומה. אני רואה אותה על פניה כמה שניות לפני שאני מסתובב ומסתלק.
אני שמח שיש לי דרך ארוכה ללכת עד שאגיע לדקס, כי ליבי פועם כמו תוף פראי שהולם בו מתופף על סטרואידים.
אלוהים, לבלו יש שכבות שלא העליתי בדעתי.
אבל זה לא מה שמטלטל אותי.
אני מרגיש טלטלה כי אני רוצה לקלף את השכבות האלה ולגלות עליה עוד. בדרך כלל אני בעד קילוף בגדים, אבל אני רוצה עם בלו הרבה יותר מזה. ובשבילי, זו הפעם הראשונה.
