נעה טל / אמצע הלילה שלי
*
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת,
מַקְשִׁיבָה לַשַּׁלְוָה הָרוֹחֶשֶׁת.
מִתְגַּעְגַּעַת לְמִישֶׁהוּ, לְמַשֶּׁהוּ,
אוּלַי יַגִּיעַ הַיּוֹם?
עַלהָרִצְפָּה
נְמָלִים קְטַנּוֹת,
מָה הֵן מְחַפְּשׂוֹת?
כַּמָּה אַמִּיצוֹת,
הִנֵּה בְּתוֹךְ הַמִּטָּה,
אֵיזוֹ טָעוּת,
חָדְרוּ לְלֹא רְשׁוּת
לְלֹא רַחֵם אֶצְטָרֵךְ לְהַשְׁמִידָן.
מְצַפָּה לְמַשֶּׁהוּ,
אוּלַי יָבוֹא מִישֶׁהוּ.
שיריה הנהדרים של נעה טל טובלים כל עומקם בחוויה של לילה, של אמצע לילה. זוהי שירה שפוסעת על התפר הדק שבין יקיצה לחלום, בין תנועה לאיפוק, לאורכה של דומיה. מה ניתן לשמוע בהיכלו של הלילה? הרבה מאוד: נעה טל שומעת געגוע, שומעת בית, שחר, דממה; היא חשה את לבו של העולם, עם נימיו הדקים, אך גם חשה את היעדרו של הלב; היא מלטפת שיח ורדים, מדמה עצמה כירח בשמים, ובו–בזמן מסתכלת גם מטה – אל הנמלים שעל הרצפה. יותר מכל, “אמצע הלילה שלי” הוא ספר שירה של מראות, היודע לדובב את לשון המראות, עם הקול ה“דקיק זכוכיתי” שלהן; ועם לשון שכזאת, האין זוהי הסיבה שאנו אוהבים לקרוא שירה?
יקיר בן–משה