פרק 1
דומיניק יון נמצא בתא ההקלטות שלי.
הוא יודע שזה התא שלי. הוא נמצא פה כבר ארבעה חודשים, ואין מצב שהוא לא יודע שזה התא שלי. זה כתוב בלוח השידורים של התחנה שמצורף לגוף המייל שלנו, בבועה כחולה שכתוב בה: תא הקלטות 3: גולדשטיין, שֵיי. ימי שני עד שישי, מהשעה אחת־עשרה עד הצהריים. תאריך סיום: אף פעם.
הייתי דופקת בדלת, אבל כל הקטע בתא הקלטות זה שהוא חסין לקול. ואף על פי שאני בטוחה שרשימת הפגמים שלי יכולה למלא חצי שעה של תוכנית רדיו בלי פרסומות, אני לא רעה מספיק בשביל לפרוץ פנימה ולהרוס את מה שדומיניק מקליט. אומנם הוא הכתב הכי פחות מוכשר של הרדיו הציבורי הפסיפי, אבל יש לי כבוד רב מדי לאומנות הסאונד כדי לעשות זאת. מה שקורה בתוך התא הזה צריך להיות קדוש.
במקום זה אני נשענת על הקיר שמול תא הקלטות 3, נסערת בשקט, בזמן שהשלט האדום שמעל האולפן מהבהב 'הקלטה'.
"תשתמשי בתא הקלטות אחר, שיי!" קוראת מגישת התוכנית שלי, פאלומה פאוורס, בדרכה לארוחת הצהריים. (בתפריט: יאקיסובה צמחוני מהמקום המפוקפק מעבר לרחוב, בכל שני וחמישי כבר שבע שנים. תאריך סיום: אף פעם.)
יכולתי להשתמש בתא הקלטות אחר, אבל הרבה יותר כיף להתנהג בפאסיב־אגרסיב. הרדיו הציבורי לא מלא רק באינטלקטואלים בעלי קולות נעימים שדורשים שכר עבור הנחיית אירועי התרמה. על כל משרה בתחום הזה יש מאה בוגרים נואשים שסיימו תואר בעיתונאות ופשוט מתים על 'החיים האמריקאים האלו', ולפעמים אתה חייב להיות מרושע אם אתה רוצה לשרוד.
אני אולי יותר עקשנית ממרושעת. העקשנות הזו השיגה לי את ההתמחות פה לפני עשר שנים, ועכשיו, בגיל עשרים ותשע, אני המפיקה הבכירה הצעירה ביותר שאי־פעם עבדה בתחנה. זה מה שרציתי מאז שהייתי ילדה, גם אם אז חלמתי לשבת מול מיקרופון במקום מול מחשב.
השעה אחת־עשרה ועשרים כשהדלת של תא ההקלטות נפתחת סוף־סוף. בזמן שחיכיתי הספקתי להבטיח למפיקה הזוטרית שלי רותי ליאו שהפרומואים יגיעו לפני הצהריים, והכתבת לענייני הסביבה, מרלין הריסון־ייטס הסתכלה עליי והתפקעה מצחוק, ואז נעלמה לתוך תא הקלטות 2 העלוב.
קודם אני רואה את הנעליים שלו, נעלי אוקספורד שחורות ומבריקות. אחריהן מתגלים גופו המתנשא לגובה מטר תשעים ומשהו, מכנסיים בצבע שחור פחם וחולצה מחויטת שהכפתור העליון שלה פתוח.
כשהוא עומד שם ככה, בכניסה לתא הקלטות 3 ומקמט את המצח לעבר הטקסט שלו, הוא יכול להיות דוגמן של חליפות עסקים.
"אמרת את כל המילים הנכונות בסדר הנכון?" אני שואלת.
"נראה לי," דומיניק מדבר ברצינות תהומית לטקסט שבידו במקום אליי. "אני יכול לעזור לך במשהו?"
אני מגייסת את כל המתיקות שאני יכולה. "אני רק מחכה לתא ההקלטות שלי."
מאחר שהוא חוסם את דרכי, אני ממשיכה לבחון אותו. השרוולים שלו מקופלים עד המרפק, ושערו השחור פרוע מעט. הוא כנראה העביר את ידו בתוכו בתסכול כשהכתבה שלו לא הסתדרה בדיוק כמו שהוא רצה.
זה יהיה מרענן בניגוד לכתבות האחרות שלו ששולטות באתר שלנו, אלה שמקבלות קליקים בגלל כותרות מפוצצות, אבל אין בהן שום עומק רגשי. אולי בעשרים הדקות הגורליות שבהן הוא בילה בתא הקלטות 3, הוא מאס כל כך ברדיו הציבורי, שעכשיו הוא בדרכו לקנט כדי להגיד לו שהוא מצטער, אבל הוא לא בנוי לתפקיד הזה.
הוא אפילו לא נמצא כאן מספיק זמן כדי להבין את ההבדלים בין תאי ההקלטות 1,2 ובין תא הקלטות 3 האהוב עליי – שהאוזניות בו יושבות באופן מושלם והכפתורים במיקסר קלים לתפעול. הוא גם לא מבין את המשמעות שיש לתא הקלטות 3 עבורי – זה התא שבו ערכתי כתבות לתוכנית הראשונה שהפקתי לגמרי לבד, שהייתה בנושא: איך זה להיות בלי אבא ביום האב. התוכנית הזאת שיתקה את קווי הטלפון של התחנה במשך שעות. כשהקשבתי לסיפורים האלה הרגשתי פחות בודדה לראשונה זה שנים, ונזכרתי למה בכלל נכנסתי לתחום הרדיו מלכתחילה.
הייתי אומרת שזה לא קשור רק לתא הקלטות 3, אבל יכול להיות שיצרתי קשר לא בריא עם שני המטרים הרבועים ועם הכבלים והכפתורים שם.
"כולו שלך," הוא אומר אבל לא זז ולא מוריד את עיניו מהטקסט שלו.
"הוא אמור להיות כולו שלי. בכל ימי החול מהשעה אחת־עשרה ועד הצהריים. אם לוח השנה שלך לא עובד, כדאי לך לעדכן את המחלקה הטכנית."
הוא סוף־סוף מוריד את העיניים מהטקסט שלו ומסתכל למטה עליי. ממש למטה. הוא נשען על משקוף הדלת ומכופף קצת את הצוואר. הוא תמיד עושה את זה, אני מניחה שהסיבה לזה היא שמבנים בגודל נורמלי קטנים מכדי להכיל את הגובה שלו. אני מטר וחמישים ושבעה סנטימטר, ואני אף פעם לא מודעת כל כך לגובה שלי, למעט בפעמים שאני עומדת לידו.
כשהמזכירה שלנו, אמה, צילמה אותו לאתר, היא הסמיקה בלי סוף, בטח כי הוא הגבר היחיד פה מתחת לגיל שלושים שהוא לא מתמחה. בתמונה הבעתו רצינית, מלבד צד אחד של פיו שמושך מעט את שפתיו למעלה לחצי חיוך. בהיתי בחצי החיוך הזה במשך זמן רב כשהתמונה התפרסמה, ותהיתי למה קנט העסיק מישהו שאף פעם לא דרך בתחנת רדיו. קנט התלהב מהתואר השני של דומיניק בעיתונאות מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שנחשבת לתוכנית הלימודים הטובה ביותר באמריקה, ומשלל הפרסים שהוא גרף בקלות בתחרויות עיתונאות אקדמיות.
דומיניק מחייך אליי בגרסה מאופקת יותר של תמונת האתר. "השעה הייתה אחת־עשרה וחמישה, ואף אחד לא היה בפנים. אולי יהיה לי סיפור ענק לפרסם יותר מאוחר. אני מחכה לאישור מעוד מקור אחרון."
"מגניב. אני צריכה לערוך את הפתיח של פאלומה, אז –" אני מתקדמת צעד כדי להיכנס לתא, אבל הוא לא זז, גופו הגבוה בטירוף חוסם את דרכי. אני גור שמנסה לקבל תשומת לב מדוב גריזלי.
החיוך הצדדי שלו מתרומם עוד קצת. "את לא מתכוונת לשאול על מה הסיפור שלי?"
"אני בטוחה שאקרא עליו ב'סיאטל טיימס' מחר."
"נו, איפה רוח הצוות שלך? הרדיו הציבורי מסוגל לפרסם סקופים," הוא מתעקש. היה לנו את הוויכוח הזה עשרות פעמים, מאז השבוע הראשון שלו בתחנה, כשהוא שאל למה אף אחד מהכתבים שלנו לא נוכח במפגשי העירייה. "לא יהיה מדהים לשם שינוי להיות הראשונים שמפרסמים סיפור, במקום להיות אלה שמעתיקים מכולם?"
דומיניק לא מסוגל להפנים שסקופים הם לא התחום שאנחנו מצטיינים בו. כשאמרתי לו בזמן שהדרכתי אותו שלפעמים הכתבים שלנו משכתבים כתבות חדשותיות מה'טיימס', הוא הסתכל עליי כאילו אמרתי שלא נחלק תיקים ממותגים באירוע גיוס התרומות הבא. הכתבים שלנו עושים עבודה מעולה – עבודה חשובה – אבל תמיד האמנתי שרדיו ציבורי טוב יותר אם הוא מתמקד בתוכניות ארוכות, עמוקות, בנושאים אנושיים מרתקים. זה מה שעושה התוכנית שלי, 'פיוג'ט סאונד', ואנחנו טובים בזה. זה היה רעיון של פאלומה לקרוא לתוכנית על שם המפרץ בחוף הצפון־מערבי של מדינת וושינגטון.
"אנשים לא מאזינים לנו כדי לשמוע חדשות," אני אומרת ומנסה לא להרים את הקול. "חקרנו את העניין, וזה לא משנה מי מפרסם קודם את החדשות המקומיות. מחר הן יופיעו בכל תחנה, בלוג וחשבון טוויטר עם עשרים ושבעה עוקבים, ולאף אחד לא יהיה אכפת אצל מי הם שמעו את זה קודם."
הוא משלב את ידיו על החזה, והשרוולים שלו עולים מעט וחושפים את זרועותיו ורמז לשיער שחור שמסתתר מתחת לחולצה שלו. תמיד הייתה לי חולשה לזרועות – גברים שמפשילים שרוולים עד המרפק הם משחק מקדים מבחינתי – וזה פשע שכאלה זרועות יפות מבוזבזות עליו.
"כן, נכון," הוא אומר. "אני חייב לזכור שרדיו אמיתי עוסק ב... על מה התוכנית שלך היום?"
"שאלות למאלפת החיות," אני אומרת ומבליטה את הסנטר בתקווה שאני משדרת ביטחון. אני מסרבת להרגיש מבוכה בגלל זה. זו אחת התוכניות הכי פופולריות שלנו, שידור חי של שאלות מאזינים למאלפת החיות המפורסמת והנחשבת, מרי בת' בארקלי – תשעים ושמונה אחוזים שזה לא שמה האמיתי. היא תמיד מביאה איתה את הקורגי הקטן שלה, ואין ספק שכלבים הופכים כל דבר ליותר טוב.
"את מספקת שירות חשוב לציבור, מנתחת קיא של חתולים בשידור חי." הוא מתנתק מהמשקוף של תא ההקלטות, והדלת נטרקת מאחוריו. "כנראה הייתי חולה ביום שלימדו את זה באוניברסיטה. לא הרבה אנשים מסוגלים להגיע לעומק העניין כמו שהתוכנית שלך יכולה."
לפני שאני מספיקה לענות, קנט צועד במסדרון בשלייקס ובאחת העניבות הססגוניות שלו, שהפכו לסימן ההיכר שלו. היום העניבה שלו היא בהדפס של משולשי פיצה עם פפרוני. קנט אוגריידי: מנהל התוכניות של התחנה ובעל קול רדיופוני שהפך אותו לאגדה בסיאטל לפני עשרות שנים.
הוא טופח לדומיניק על הכתף, אבל מאחר שהוא גבוה ממני רק בכמה סנטימטרים, היד שלו נוחתת על הזרוע של דומיניק. "בדיוק האנשים שחיפשתי. דום, איך הולך לך עם הסיפור? יש לנו כאן סקנדל?"
דום. בעשר שנותיי כאן אף פעם לא שמעתי את קנט שולף שם חיבה במהירות כזאת.
"סקנדל?" אני שואלת כשסקרנותי מתעוררת.
"יכול להיות שיש לנו," דומיניק אומר. "אני מחכה לעוד שיחת טלפון אחת כדי לאשר את הסיפור."
"מעולה," קנט מעביר את ידו בזקנו המאפיר. "שֵיי, לפאלומה יש זמן בתחילת התוכנית לריאיון בשידור חי עם דום."
"בשידור חי?" דומיניק שואל. "כלומר... לא מוקלט מראש?"
"בטח," קנט אומר. "אנחנו רוצים להיות הראשונים שמפרסמים את הסיפור."
"ברור, חייבים לפרסם ראשונים," אני אומרת כשדומיניק מחוויר. אומנם אני לא מתה על הרעיון לוותר על זמן בשביל דומיניק, אבל אם הוא מרגיש לא בנוח, אני לחלוטין בעניין. "נראה לי שנוכל לתת לך כמה דקות בתוכנית 'שאלות למאלפת החיות'."
קנט נוקש באצבעותיו. "תזכירי לי לתפוס את מרי בת' לפני שהיא הולכת. "בזמן האחרון מיטבול מסכימה לאכול את האוכל שלה רק אם היא מעבירה אותו קודם מהצלחת לרצפה."
"רק כמה דקות, כן?" דומיניק שואל בקול רועד.
"מקסימום חמש. אתה תהיה נהדר," קנט מחייך אלינו ופונה לחזור למשרד שלו.
"אל תהרוס לי את התוכנית, בבקשה," אני אומרת לדומיניק לפני שאני נכנסת לתא הקלטות 3.
*
דומיניק יון נמצא באולפן שלי.
מבחינה טכנית מדובר בשלושה אולפנים צמודים: זה שאני נמצאת בו עם הקריין וקונסולת העריכה – המכונה 'הקונטרול' – אולפן קטן שבו אנחנו מקבלים שיחות ממאזינים, ואולפן 1, שבו פאלומה יושבת עכשיו עם הטקסט לתוכנית שלה, בקבוק של קומבוצ'ה וכוס שפעם היו בה מים. דומיניק יושב לידה, מנגב את ידיו אחרי ששפך את המים המדוברים על הטקסט של פאלומה. רותי נאלצה לרוץ להדפיס לה עותק חדש.
"מרי בת' הגיעה," רותי אומרת כשהיא נכנסת אחריי לאולפן אחרי שניקתה את הבלגן של דומיניק. "וכן, יש לה מים ויש לכלב שלה מים."
"מושלם. תודה." אני מרכיבה את האוזניות שלי ועוברת על נושאי התוכנית של היום, ליבי פועם בחוזקה, כמו תמיד לפני שידור.
'פיוג'ט סאונד' היא שעה שלמה של אדרנלין בכל יום חול מהשעה שתיים עד השעה שלוש. בתור המפיקה הבכירה, אני מנווטת את השידור החי: מסמנת לפאלומה, מזמינה את האורחים ותוחמת את זמן השידור שלהם, עוקבת אחרי האורך של כל רצועת שידור ומכבה כל שרפה שעלולה לצוץ. רותי מכניסה את האורחים, והמתמחה שלנו גריפין מקבל את שיחות הטלפון של המאזינים בחדר הסמוך.
לפעמים אני מתקשה להאמין שאני זוכה לעשות את זה חמש פעמים בשבוע. אלפי אנשים ברחבי העיר מכוונים את הרדיו שלהם, נכנסים לאפליקציות או מחפשים בדפדפן האינטרנט את 88.3FM. חלקם אפילו כל כך מלאי השראה, משועשעים או זועמים עד כדי כך שהם טורחים להתקשר אלינו כדי לספר סיפור או לשאול שאלות. הקטע האינטראקטיבי הזה – רגע אחד לשמוע את פאלומה ברמקולים שלך, ודקה אחר כך לשוחח איתה בשידור חי – זו הסיבה שרדיו הוא צורת העיתונאות הטובה ביותר. הרדיו הופך את העולם לקטן יותר. אתה יכול להאזין לתוכנית עם מאות אלפי מעריצים ברחבי המדינה, אבל עדיין אתה מרגיש שהמגיש מדבר ישירות אליך. ולפעמים, במקרים מסוימים, כאילו שניכם ממש חברים.
אני מנדנדת את המגפונים החומים שלי על החלק התחתון של השרפרף הקבוע שלי. לידי רותי מסדרת את האוזניות שלה מעל שערה הקצוץ שצבוע בבלונד פלטינה, ואז מניחה את ידה על הרגל שלי כדי לעצור את התנועות הלחוצות.
"יהיה בסדר," היא אומרת, מחווה בראשה לעבר דומיניק דרך מחיצת הזכוכית שמפרידה בינינו. אומנם ניסינו להסתיר את היריבות בינינו, אבל רותי, שיש לה אינטואיציה של בחורה בתחילת שנות העשרים שלה, קלטה את המתיחות בתוך שבועות מהרגע שהוא הגיע. "התמודדנו עם מצבים גרועים יותר."
"צודקת. את הגיבורה הנצחית שלי אחרי שהזמנת מחדש ברגע האחרון את ארבעת האורחים שלנו לתוכנית 'פחדים לא הגיוניים'."
אני מעריצה את רותי שהגיעה אלינו מהרדיו המסחרי, שהקצב בו מהיר יותר למרות הפסקות הפרסומות הרבות. מדי פעם אני תופסת אותה מזמזמת לעצמה ג'ינגלים מוכרים. היא אומרת שהם רודפים אותה.
במרכז האולפן ג'ייסון ברנס קם מכיסא הקריינים שלו, כיסא מנהלים יוקרתי שהוא הזמין במיוחד משוודיה. לוח הקונטרול משתרע לפניו.
"שקט באולפן, בבקשה," הוא אומר בקולו החם והמלטף, ידיו משתהות על כמה כפתורים במיקסר.
ג'ייסון הוא בחור מתוק בן שלושים בערך, שלובש תמיד חולצת פלנל וג'ינס, שהם המדים של חוטבי העצים וגם של תושבי סיאטל.
השלט 'שידור חי' שתלוי ליד השעון נדלק.
"אתם מאזינים ל־88.3FM הרדיו הציבורי הפסיפי," ג'ייסון אומר. "מייד – סקופ חדשותי מקומי בתוכנית 'פיוג'ט סאונד'. וגם – פאלומה פאוורס שואלת מאלפת מפורסמת את השאלות הבוערות שלכם בנושא התנהגות בעלי חיים. אבל קודם החדשות הארציות מהרדיו הציבורי הלאומי."
השלט 'שידור חי' נכבה, ואז: כאן חדשות הרדיו הציבורי הלאומי מוושינגטון די־סי, אני שאנטי גופטה...
יש מעט מאוד קולות מרגיעים יותר מאשר קולם של מגישי החדשות ברדיו הציבורי הלאומי, אבל הפעם שאנטי גופטה לא מרגיעה אותי כמו תמיד. אני מרוכזת מדי בחוסר ההיגיון שבנוכחות של דומיניק לצד פאלומה.
אני לוחצת על הכפתור שמקשר אותי לדומיניק. "אל תשב כל כך קרוב למיקרופון," אני אומרת, והוא בטח נבהל כל כך לשמוע את הקול שלי בתוך האוזניים שלו, כי גבותיו מתרוממות עד לקו השיער שלו. "אחרת כל מה שנשמע יהיה הנשימות הכבדות שלך."
הפה שלו זז, אבל אני לא שומעת כלום.
"אתה צריך ללחוץ על ה –"
"את ממש לא רוצה שאני אהיה טוב בזה, אה?"
השאלה מהדהדת באוזניי. אם פאלומה מודעת למה שקורה, היא לא מראה זאת, ובמקום זה היא משרבטת לה הערות בשולי העותק של רשימת נושאי התוכנית. פתאום חם לי מדי בתוך הסוודר שלי.
לפני עשר שנים הייתי ילדת הפלא, המתמחה שבנתה תוכניות מושלמות וחקרה נושאים מרתקים לשידורים והוכיחה לפאלומה ולמפיק הקודם שלה, בחור שפרש לפני שקיבלתי את המשרה שלו, שהיא משהו מיוחד. "כזאת מוכשרת, והיא רק בת תשע־עשרה!" קנט היה שואג. "היא תנהל את המקום הזה יום אחד."
לא רציתי לנהל את המקום. רק רציתי לשדר כתבות טובות.
והנה דומיניק: העובד חדש ביותר שלנו, שרק סיים תואר שני, כבר בשידור חי.
"אנחנו עולים לשידור בעוד עשר שניות," ג'ייסון אומר לפני שאני מספיקה לענות לדומיניק, ואני מדחיקה את הקנאה שלי כדי להתרכז בחלק האהוב עליי בעבודה שלי.
אני קמה מהשרפרף, יוצרת קשר עין עם פאלומה ומרימה את ידי כדי ליצור קו אנכי, שמדמה מחוג של שעון המצביע על השעה שתים־עשרה. "חמש, ארבע, שלוש, שתיים…" אז אני מורידה את ידי, מצביעה לכיוונה, והיא עולה לשידור.
"אני פאלומה פאוורס, ואתה מאזינים לפיוג'ט סאונד," היא אומרת במיומנות. הקול שלה הוא כמו שוקולד מריר – עמוק ובוגר עם נגיעה של נשיות. יש כל כך הרבה כוח בקול כזה וביכולת לגרום לאנשים להקשיב, ולא רק לשמוע.
מנגינה מתלווה לקולה, נגינת פסנתר של מלודיה שמחה שג'ייסון יעלים ברגע שהיא תסיים את הפתיח.
"היום נמצאת באולפן מאלפת החיות המפורסמת מרי בת' בארקלי, שמוכנה לענות על כל השאלות שלכם בקשר לחיות המחמד שלכם. אולי אתם תוהים איך לגרום לחתולה החדשה שלכם להתאקלם בביתכם, או אם באמת אפשר ללמד כלב מבוגר טריקים חדשים. אנחנו רוצים לשמוע מכם, אז התקשרו למספר 206-555-8803, וננסה לענות על השאלות שלכם. אבל קודם מבזק חדשות עם הכתב שלנו דומיניק יון, שמצטרף אלינו כאן באולפן בשידור חי. דומיניק, ברוך הבא לפיוג'ט סאונד."
דומיניק לא אומר מילה. הוא אפילו לא מסתכל עליה, רק בוהה בטקסט שלו כאילו הוא מחכה לסימן להתחיל.
זמן אוויר מת ברדיו זה נורא. אנחנו יכולים בדרך כלל לשרוד כמה שניות של שקט מוחלט בלי תלונות ממאזינים, אבל כשזה נמשך יותר זמן, אנחנו בבעיה רצינית.
"פאק," רותי אומרת.
"תגיד משהו," אני לוחשת לתוך האוזן שלו ומנופפת בידי, אבל הוא קפוא לגמרי.
טוב, אם הוא הורס לי את התוכנית, לפחות הוא מתרסק יחד איתה.
"דומיניק," פאלומה מעודדת, עדיין שמחה ועליזה לגמרי. "אנחנו כל כך שמחים לארח אותך כאן!"
ברגע זה הוא מתעורר, כאילו האדרנלין סוף־סוף הגיע למחזור הדם שלו. דומיניק ממצמץ ורוכן לעבר המיקרופון.
"תודה, פאלומה," הוא אומר, קולו קצת רועד בהתחלה ואז מתייצב. "אני נרגש להיות כאן. התוכנית שלך היא הראשונה שהקשבתי לה לפני שעברתי לסיאטל בשביל העבודה הזאת."
"נפלא," פאלומה אומרת. "מה יש לך בשבילנו?"
הוא מזדקף. "זה התחיל בטיפ אנונימי. ואני יודע מה את חושבת, לפעמים טיפ אנונימי הוא רק שמועות, אבל אם אתה שואל את השאלות הנכונות, אתה יכול למצוא את הסיפור האמיתי. במקרה הזה הייתה לי הרגשה – נקרא לזה אינטואיציה של כתב – שהטיפ היה נכון. חקרתי מקרה דומה שנגע לאיש סגל כשהייתי בנורת'ווסטרן." הפסקה דרמטית, ואז, "מה שגיליתי הוא שלראש העיר, סקוט הילי, יש משפחה שנייה. ואף על פי שחייו הפרטיים הם עניינו, הוא השתמש בכסף ממסע הבחירות שלו כדי להשתיק את העניין."
"שיטטט," ג'ייסון אומר ומסובב את כיסאו כדי להסתכל עליי ועל רותי. מאחורי הקלעים אנחנו לא ממש מצייתים לכל חוקי רשות התקשורת הפדרלית.
"ידעתי שיש סיבה שלא הצבעתי לו," רותי אומרת. "לא אהבתי את הפרצוף שלו."
"זה סיפור ענק, דומיניק," פאלומה אומרת. ההלם שלה ברור, אבל היא מתאוששת במהירות. "ראש העיר הילי התארח אצלנו בתוכנית כמה פעמים. תוכל לספר לנו איך עלית על הסיפור?"
"הכול התחיל בישיבת העירייה בחודש שעבר..." הוא צולל לתוך הסיפור, מסביר איך הוא מצא את הדו"חות הכספיים ובדק לאן הלך הכסף, איך בסופו של דבר הוא שכנע את בתו הסודית של ראש העיר לדבר איתו.
שתי דקות עוברות. שלוש. כשהוא מתקרב לחמש דקות, אני מנסה לסמן לפאלומה שתעבור לנושא הבא, אבל היא מרוכזת מדי בדומיניק. אני מתחילה לתהות אם אפשר לנתק את כבל המיקרופון בעזרת הציפורניים שלי.
"אני לא עומד בקצב של השיחות," אומר קולו של גריפין באוזני.
אני לוחצת על הכפתור כדי לדבר ישירות אליו. "תכתוב את השאלות ותגיד להם שמרי בת' תחזור למי שהיא יכולה."
"לא. השאלות הן בקשר לראש העיר. הם רוצים לדבר עם דומיניק."
אה. אוקיי. אני חושקת את שיניי ונכנסת לצ'ט של התוכנית.
יש שיחות נכנסות, האם ד' מוכן לקבל אותן? ש'.
"נראה שיש לנו הרבה שאלות," פאלומה אומרת אחרי שהיא מציצה במסך. "האם תסכים לקבל כמה שיחות ממאזינים?"
"בוודאי, פאלומה," דומיניק אומר בקלילות של כתב ותיק, ולא כמו מישהו שהשתעשע כמה פעמים במכשיר הקלטה דיגיטלי באוניברסיטה והחליט שכדאי לו לעבוד ברדיו.
כשעיניו פוגשות בעיניי דרך מחיצת הזכוכית, השנאה שלי אליו בוערת בחזי וגורמת לפעימות ליבי להאיץ.
קו הלסת המסותת שלו גורם לו להיראות נחרץ יותר משראיתי אותו אי־פעם, כאילו הוא יודע כמה רציתי להיות במקום שבו הוא יושב עכשיו. הפה שלו נוטה כלפי מעלה בחצי חיוך של ניצחון כשהוא מעביר פרשנות בשידור חי. עוד דבר שדומיניק יון מושלם בו מדי.
קנט פורץ מבעד לדלת. "שיי, נצטרך להזמין את מרי בת' בפעם אחרת. זה רדיו ממש טוב, לעזאזל."
"רותי," אני קוראת, אבל היא כבר בפתח הדלת בדרכה החוצה.
"עבודה מצוינת, כולכם," קנט אומר וטופח לג'ייסון על הכתף. "אני שמח שהצלחנו להכניס את זה היום."
אני דוחפת את המשקפיים שלי ומשפשפת את עיניי כשכאב הראש הולך וקרב. "זה לא בסדר," אני אומרת אחרי שקנט עוזב.
"זה רדיו ממש טוב, לעזאזל," ג'ייסון אומר בקול מתנגן, מנסה לחקות את קנט.
"זה נשמע לי פולשני."
"לציבור אין זכות לדעת שראש העיר הוא חתיכת חרא מפוקפק?"
"יש להם זכות לדעת, אבל לא בתוכנית שלנו."
ג'ייסון עוקב אחרי מבטי ומעביר את עיניו ביני לבין דומיניק.
ג'ייסון ואני התחלנו לעבוד בתחנה פחות או יותר יחד, והוא מכיר אותי מספיק זמן מכדי לא להבין למה אני כועסת. "את שונאת את זה שדומיניק הוא כזה," הוא אומר. "את שונאת את זה שהוא כל כך טבעי, שהוא עלה לשידור חי כמה חודשים אחרי שהוא התחיל לעבוד כאן."
"אני –" אני מתחילה להגיד, אבל המילים מתבלבלות לי. הוא גורם לי להיראות עלובה כל כך כשהוא מציג את זה ככה. "זה בכלל לא משנה מה אני מרגישה בקשר לזה. אין לי שום רצון לשדר." כבר לא. אין טעם לרצות משהו שאני יודעת שלא יקרה לעולם.
רותי חוזרת ולחייה אדומות.
"מרי בת' עצבנית." היא מהדקת את האוזניות לאוזניה. "היא אמרה שהיא נאלצה לבטל שיעור אילוף פרטי עם אחד הילדים של ביל גייטס כדי להגיע לכאן."
"נשלח לה מכתב התנצלות במייל אחר כך. לא, אני אתקשר אליה."
"אני לא מספיק לענות לכל השיחות," גריפין אומר באוזני.
"רותי, תוכלי לעזור לגריפין? אני אצטרף אם תצטרכו."
"אני על זה."
"תודה."
דומיניק מקריא את כל התשלומים הלא חוקיים של ראש העיר, בזה אחר זה. המספרים מדהימים. זה לא שהתוכנית גרועה – זה לא העניין – אלא שהתוכנית הפכה להיות התוכנית של דומיניק, ואני כבר לא בשליטה. הוא הכוכב.
לכן אני מתיישבת בחזרה ומאפשרת לפאלומה ולדומיניק לתפוס פיקוד. דומיניק יזכה בתהילה ובאהבת הקהל, ואני אשאר בדיוק כאן, מאחורי הקלעים.
תאריך סיום: אף פעם.
