1
"קדימה, תהרסי אותי."
איימי מילר מצמצה. היא הייתה לגמרי משוכנעת שלא שמעה נכון את מה שאמר לה לוקה אלביזי, המלך של וולייה.
היא לא הצליחה להירגע, מהרגע שבו הוכנסה אל סוויטת האח"מים הזאת, במלון האופנתי ביותר של לונדון, והתגלתה לה זהותו של הלקוח הפוטנציאלי שלה.
הבאתה לכאן התנהלה בחשאיות רבה מאוד. שיחת טלפון העלתה הבעה מבולבלת על פני העוזרת האישית שלה, שהעבירה לה את הבקשה, שאיימי תגיע לפגישת יעוץ באופן מיידי. באופן מיידי, או לעולם לא.
בהתחשב בכתובת שנמסרה לה, איימי הייתה בטוחה שהפגישה הזאת תצדיק את היענותה להזמנה כה מעורפלת ומתנשאת. זאת לא הייתה הפעם הראשונה, שמנהליו האישיים של איזה סלבריטי ניסו להסתיר את זהות הלקוח שלהם, בהביאם את איימי ואת אנשי צוותה להתמודד עם משבר כזה או אחר.
איימי חטפה את התיק שלה ומיהרה להגיע אל צידה השני של העיר, בציפייה לפגוש איזה בן של חבר פרלמנט שנתפס בקלקלתו, או איזו יורשת עשירה שנסחטת עם סרטון נקמה פורנוגרפי ביתי.
מנהל המלון הוביל אותה אל הסוויטה המלכותית, תואר שאיימי לא לקחה ברצינות, למרות צמד הגברים שניצבו על המשמר מחוץ לדלת, שניהם בחליפות כהות ופנים חסרי כל הבעה. אחד מהם ערך בדיקה בתיק שלה, בעוד שהשני בדק את הז'קט, שהיא הסירה בעצבנות במעלית.
הם פתחו לפניה את הדלת, ואיימי נכנסה בחשש אל תוך טרקלין שעמד ריק.
בזמן שהיא הניחה את התיק והז'קט שלה על כיסא בר גבוה, קול סגירת הדלת מאחורי גבה התריע על הגעתו של גבר מהורהר, שיצא מאחד מחדרי השינה.
הוא לבש כותונת לבנבנה מעל למכנסיים אפורים כהים, בלי עניבה, והקרין הילת עוצמה עזה כל כך שהיא כמעט נפלה מהרגליים. הוא היה בשנות השלושים של חייו, שחום למדי, עם שיער חום בהיר ועיניים כחולות נוקבות כל כך, שמבטו היה עלול לפצוע את בשרה.
לפני שעלה בידה לזהותו ממש, משהו לוהט והדוק כבר התפתל בקרבה. מין שרך חושני שנכרך סביב אבריה, החליק אל כל קצוות גופה והתהדק בכוח.
זה היה בלתי מובן ודי מדאיג – ועוד יותר, אפילו, כשמוחה שב לפעולה וקלט מיהו בדיוק הגבר, שעורר את התגובה הזאת.
לאורך השבועות האחרונים, הכותרות זעקו על כך שהנסיך המוזהב, אשר הוכתר לאחרונה כמלך של וולייה, עומד להגיע אל לונדון לביקור מלכותי. המלך לוקה נודע תמיד כבן-אדם רב עוצמה, שחי חיי נוחות והתברך ביופי-מראה שגובל בחטא. מעבר לזה, שום דבר שלילי לא נקשר בשמו. על פי הדיווחים, הוא סעד בארמון בקינגהם בערב הקודם, והאירוע החריג היחידי שנרשם היה מבט עורג אחד של איזו דוכסית נשואה, אשר זכה להתעלמות מוחלטת מצידו.
"קראי לי לוקה," הוא הציג את עצמו, והזמין אותה להתיישב.
איימי שקעה בהכרת תודה לתוך הספה הרכה. כשהיא סובלת ממקרה החמור ביותר של תדהמה מסונוורת שחוותה אי-פעם בחייה. לעיתים קרובות, יצא לה לשוחח עם אנשי החברה הגבוהה ועם עשירי תבל, ומעולם היא לא איבדה את לשונה. או את יכולת השמיעה שלה. או את כל חושיה. היא לא הייתה מוכנה לתת לאיש הזה להשפיע עליה בצורה שונה, אך זה בדיוק מה שקרה בכל זאת. הוא פשוט השפיע עליה עד כדי כך.
היא ראתה את שפתיו נעות שוב. המילים שהוא אמר זה עתה ריחפו בתודעה שלה, אבל קולו העמוק היפהפה, עם המבטא האיטלקי, העלה חזיונות של לילות חמים ולחים בסימטאות מרוצפות אבן, כשצלילי כינורות רומנטיים בוקעים מחלונות פתוחים. היא יכלה ממש לחוש בריח הפריחות האקזוטיות שנישא באוויר. הוא עמד למשוך אותה אל תוך כוך אפלולי, והפה החם הזה, עם השפתיים המלאות עמד לכבוש –
"את מוכנה?" הוא שאל.
איימי תלשה את עצמה בחזרה מתוך הפנטזיה הזאת, שהייתה מסוגלת אכן להרוס אותו. וגם אותה. הרי הוא היה לקוח פוטנציאלי, בשם אלוהים!
לחץ קר הופיע מתחת לעצם החזה שלה, בהבינה שהנה היא עורגת שוב למישהו שלא בא בחשבון. הו, אלוהים, היא לא הייתה מוכנה להודות שהמלך של וולייה מזכיר לה אותו. זה יהיה בגדר עלבון נוראי. מעט מאוד אנשים ראויים לגנאי כמו שהוא היה, ובכל זאת, מעטה לחלוחי של חרדה אפף אותה, בהבינה שהיא סובלת כעת מפרפרים רציניים בבטן, בגלל מישהו שיש לו אולי מידה רבה של השפעה עליה.
היא דיכאה בכוח את הפרפרים הללו והזכירה לעצמה שאינה חסרת עוצמה משל עצמה. שהיא יכולה לדחות את האיש הזה או את הצעת העבודה שלו. למען האמת, בהתחשב במשיכה הלא הגיונית שהיא חווה, כנראה שעליה לדחות את שניהם גם יחד.
היא תעשה את זה, מיד אחרי שתקשיב לו בנימוס. לכל הפחות, היא תוכל להמליץ לו על מישהו מהקולגות שלה.
למה המחשבה הזאת גרמה לכאב העמום, המשונה הזה בסרעפתה, להתעצם מיד?
היא התגברה על התחושה.
"צר לי," היא אמרה, בהצליחה לחלץ את המילים מתוך גרונה המיובש. "אמרת שמישהו מנסה להרוס אותך? לונדון קונקשן תוכל בפירוש לסייע לנטרל מצב כזה." היא הצליחה כמעט להישמע כמו השותפה המתוחכמת והבוטחת בחברת יחסי הציבור, ששמה התנוסס על כרטיס הביקור שלה.
"אמרתי, שאני רוצה שאת תהרסי אותי."
את. ליבה הסתחרר. יכול להיות שהוא יודע? אוזניה התלהטו כל כך, שהיא חששה ששיערה יתלקח מהחום שאחז בהן. לא יכול להיות שהוא יודע מה קרה, היא הרגיעה את עצמה, כשרעד של אשמה ובושה אחז את בטנה. הוריה ומנהלת בית הספר מחקו את התסבוכת הקטנה ההיא, ביעילות של צוות מנקים ממשלתי בסרט שובר קופות. זה היה מה שלימד את איימי שטעויות ניתנות לטשטוש עד כדי כך שהן נעלמות לגמרי מהתודעה הקולקטיבית, אפילו אם על מצפונך הכתם שלהן יוותר לעד.
איך שלא יהיה, ידיה התהדקו בחיקה בכוח, כאילו שהיה עליה להיאחז פיזית בכל מה שהיא הצליחה להשיג אחרי שאיבדה הכול, מלבד שתי חברותיה הטובות ביותר, שנותרו התומכות הכי גדולות שלה עד עצם היום הזה.
"החברה שלנו עוסקת בבניית מוניטין." הזיכרון של שריריה בא להצלתה וסייע לקולה להתייצב ולהתחזק. זה היה מסוג הדברים שהיא אמרה מיליון פעמים בשבוע. "בעזרת שימוש במגוון אמצעים, כגון ערוצי תקשורת ורשתות מקוונות, אנחנו מגוננים ומתגברים את הפרופיל של לקוחותינו. כשמותג או בן-אדם סובל, אנחנו לוקחים את השליטה בנראטיב. בונים סיפור מסגרת." בלה-בלה-בלה.
היא חייכה בדברה, ידיה נחו בחיקה כעת, כפותיהן מופנות למעלה, וקרסוליה היו מוצלבים. דמה רחש עדיין, כי ברצינות, האיש היה ממש מדהים, אפילו כשהזעיף פנים בקוצר רוח. לזה מתכוונים תמיד, כשאומרים סנטר מסותת – כאילו גוש של שיש מהסוג שנקרא "זהב גולמי" או "גוון של סתיו" נחצב וסותת וגולף, לבטא באופן פיזי את ההתגלמות של עוצמה ונחישות.
"אני יודע מה את עושה. בגלל זה פניתי אלייך." לוקה קם לפתע מהכורסה שעליה התיישב כשהיא צנחה על הספה.
הוא חצה את הטרקלין המרווח. תנועותיו חסרות המנוחה גרמו לתנועה בווילונות האווריריים, שהיו משוכים למחצה על קיר החלונות אשר השקיפו על נהר התמזה.
היא כמעט לא שמה לב לעיצובו של החדר, שהיה בגוונים תכולים-אפורים-כסופים, ליצירות האמנות ולסידורי הפרחים הרעננים. הכול הפך לרקע מונוכרומטי לגבר שהקרין כזאת הילה דינמית. הוא נע כמו אתלט, בצעדים חלקים ומחושבים. בגדיו המחוייטים בשלמות רק הדגישו כמה נפלא הוא היה בנוי.
הוא נעצר במקום שבו השמש האביבית חדרה מבעד לרווח בין הווילונות, ותחב את שתי ידיו אל הכיסים, מה שמתח את בד מכנסיו על ישבנו.
איימי לא הייתה אחת שנועצת מבטי זימה. גברים מכל המידות, הסוגים והמעמדות הכלכליים הסתובבו כל יום בעולמה. הם היו שכירים שלה או לקוחות, או שהיו שליחים. שום דבר מעבר לזה. היא לא נשבעה להתנזר סופית מכל מעורבות רגשית, אבל היא הייתה זהירה ביותר. לעיתים רחוקות היא יצאה לדייט, אבל אפילו הגברים הנחמדים מאוד, שהזמינו אותה לארוחת ערב וביקשו בנימוס רשות לפני שניסו לנשק אותה, לא הצליחו לרגש אותה בכלל.
למען האמת, היא לא הניחה לאף אחד לרגש אותה. היא העדיפה להישאר ממוקדת בקריירה שלה. היא למדה, ממורה אמיתי, שהליכה אחרי ליבה, אחרי הליבידו שלה או הדבר הנזקק הזה שמסתתר בתוכה וכמהה למשהו שיגרום לה לחוש מיוחדת, רק תותיר אותה פתוחה וחשופה למי שרק ישתמש בה וישליך אותה אחר כך, כאילו הייתה אשפה מהשבוע שעבר.
אבל עכשיו היא מצאה את עצמה מתנהגת כמו איזו נערת תיכון שנושכת את אגרופה, רק מפני שישבן נאה במיוחד הופיע מול עיניה. לוקה אפילו לא ניסה כלל להתחיל איתה. הסקס אפיל פשוט ניגר מכל הנקבוביות שלו, במין אופן פסיבי ובלתי מודע.
זה היה פיתוי ברמת נינג'ה מתקדמת, וזה היה חייב להיפסק.
"אני מבקש ממך לעשות ההיפך מבניית פרופיל," הבהיר לה לוקה. "לייצר לי איזו שערורייה, במקום להעלים שערורייה קיימת."
הוא הרים גבה אחת, להבהיר לה שהוא בהחלט תפס אותה נועצת מבטים ומזילה ריר על הישבן שלו.
לרגע, עלה בדעתה לטעון שהיא התיישבה על מסטיק. היא הסיטה את שיערה אחורה, בהיותה מודעת לכך שהאדימה כמו האורות ברובע הסקס של אמסטרדם, כחכחה בגרונה והציעה באומץ, "אתה נמצא בחלק הלא נכון של לונדון, אם חרפה זולה היא מה שאתה מחפש. אולי אתה צריך לשכור את שירותיה של מישהי שעוסקת במקצוע אחר?"
הוא לא חייך בכלל.
היא נשכה את החלק הפנימי של שפתה.
"שערורייה מבוקרת." הוא הסתובב בחזרה להתייצב מולה, ידיו עדיין בכיסים. הוא פישק את רגליו, כמו ספן על יכטה, ומבטו הרואה-כול סקר במהירות את תווי פניה הסמוקים. "ערכתי את התחקיר שלי. באתי אלייך, בגלל שאת אידיאלית בשביל הג'וב הזה."
כל הסומק שעלה בלחייה ודאי נמוג כעת, כי היא הרגישה פתאום צינה של קרח.
"למה אתה אומר את זה?" היא שאלה בקול מתוח.
גבותיו התרוממו בשמץ של תמיהה. "בגלל האופן שבו התמודדת עם תביעת הדיבה של האישה שתבעה את ליגת הספורט המקצוענית. זה היה מצב קשה, בהתחשב בכך שהם עודדו את האוהדים שלהם לצאת נגדה."
איימי שחררה נשימה חרישית. הוא לא דיבר בכלל על העבר שלה.
"זה היה מאתגר מאוד," היא אישרה בהנהון.
היא והקולגות-קו נטוי-חברותיה הטובות ביותר, בי וקלייר, לקחו על עצמן את הטיפול במקרה, תמורת תשלום של לירה שטרלינג אחת בלבד. שלושתן נחרדו לשמע על העוול הנורא שנעשה לבחורה, שהושמצה רק משום שהתלוננה על שחקן אחד אשר תקף אותה במועדון לילה.
"אבל אני חייבת לציין – " היא עטתה הבעה עולצת, כדי להסתיר את המערבולת שרחשה בקרבה " – אם אתה מעוניין בהרס המוניטין שלך, הייתי ממליצה על החברה שמולה התמודדנו במקרה הזה, כי הם ממש מתמחים בהשמצה פומבית של אנשים."
"ועם זאת, הם לא הצליחו לעשות את זה ללקוחה שלך, בזכות הצעדים שאת נקטת. אז איך אני יכול לסמוך עליהם?" הוא נופף באוויר, בתנועה של ביטול. "הם לא התביישו לגבות סכום ממש עצום, כדי להתנפל על אישה שכבר הייתה פגועה. ולעומת זאת, למרות שאת ניצחת, החברה שלך הפסידה עליה כסף, הלא כן?"
מבטו הנוקב היה כמו קרס משונן אשר ננעץ ישר לתוך בשרה.
איימי ליקקה את שפתיה ושילבה רגליים. זאת הייתה תנועה נוספת שנעשתה בעזרת הזיכרון של השרירים, תנועה ששימשה אותה מול גברים כמעט מתוך רפלקס, כשהיא הרגישה שמעמידים אותה במקומה והיא זקוקה להפוגה רגעית כדי להתעשת.
זה היה מהלך שנועד להפגין עוצמה, וזה היה מצליח, היה קונה לה כמה שניות יקרות כדי לברור את מילותיה, אלמלא היא ראתה איך הוא מבחין באופן שבו בד חצאיתה הלא מכופתרת צנח ונפתח כדי לחשוף את השוק שלה. מבטו צנח אל קרסולה ומשם החל לטפס בעצלתיים, בחזרה למעלה, השתהה לרגע על הצווארון הפתוח של כותנתה, לפני שהגיע אל פיה בדקירה של עקיצת דבורה.
בזמן שמבטו הלם בה, פיו נשמט טיפה הצידה בהבעה אילמת של תודה לך על כל זה, אך בואי נישאר ממוקדים.
זה ערער כליל את בטחונה וגרם לבטנה להתהפך. היא בלעה, ובתוך ראשה צרחה על עצמה להתחיל להתרכז במה שהיא עושה.
"לעולם לא אדבר עם אף אחד, על ענייניו הפיננסיים של לקוח אחר." מה שהיא כן עמדה לעשות היה לשלוח הודעה לבי, בנוגע לקיומן של פרצות אבטחה שיש לאתר ולסתום. "אבל האם תוכל לומר לי למה התרשמת שכך היה?"
"הלקוחה שלך אמרה בריאיון, שניצחון בזירת דעת הקהל לא מכניס כסף כמו שניצחון בבית משפט ממשי היה מכניס, אבל תודות לאיימי מלונדון קונקשן, היא ממשיכה לקוות שהיא תזכה בהסדר כספי, שיאפשר לה לשלם לך את מה שמגיע לך."
כל אחד מקצות העצבים בגופה של איימי התיז ניצוצות כשהוא קרב אליה. הוא עדיין נראה מתוח, תחת החזות העצורה שהפגין. הוא שמט פיסת נייר על שולחן הקפה שניצב לפניה.
"אני מעוניין לכסות את העלויות שלה, בנוסף לאלו של התיק שלי. האם הסכום הזה יספיק?"
המספר על פיסת הנייר כמעט גרם לה להשתנק. בין אם היה מדובר בלירות שטרלינג, אירו או אפילו רובל רוסי, זה לא היה משנה. סכום עם אפסים רבים כל כך היה גורם לבי וקלייר לשלוח אותה לעשות בדיקת אמ.אר.איי לראש, אם היא הייתה דוחה את הצעת העבודה הזאת.
"זה מאוד ...נדיב. אבל מה שאתה מבקש מאיתנו לעשות מנוגד לחלוטין להצהרת המשימה של חברת לונדון קונקשן. אני אצטרך להתייעץ על זה עם עמיתותיי, לפני שאקבל את הג'וב." למה קלייר הייתה חייבת להיות בחו"ל דווקא עכשיו? הקמת לונדון קונקשן הייתה הרעיון שלה. היא צירפה את איימי כדי להרים את החברה, ובדרך כלל כל החלטה משמעותית הן נהגו לקבל ביחד. החלטתן הגדולה האחרונה הייתה לחלץ את בי מהחנק האיטי שהיא סבלה במשרד עורכי דין גדול ולהביא אותה לעבוד עימן. בי הייתה יכולה להעלות תהיות משפטיות ספציפיות בנוגע לג'וב מהסוג הזה.
"אני לא מעוניין בקולגות שלך," אמר לוקה. "עדיף שכמה שפחות אנשים ידעו מה אני מבקש. אני רוצה אותך."
מילותיו, ועוז המבע של עיניו הכחולות זרמו לתוכה כמו מכת חשמל, גרמו לה להיאלץ להסדיר את נשימתה בלי שתראה שכל האוויר הוצא מריאותיה.
"אני לא מבינה." זה לא היה כלל סוד, שהמלך החדש של וולייה אינו דומה בכלל למלך הקודם. אביו של לוקה היה ...טוב, עיתוני הרכילות זיכו אותו בכינוי "המלך הסוטה", כך שזה אמר כבר הכול.
הנחת העבודה של איימי, ברגע שזיהתה את לוקה, הייתה שהיא תידרש להחליק שרידים מסוימים מהמוניטין שטוף הזימה של אביו. או אולי למלא סדקים אחדים בתדמיתו של המלך החדש, מאחר והשמועות היו שהוא קצת מתקשה תחת העול של תפקידו החדש.
ובכל זאת ..."למיטב ידיעתי, התדמית שלך היא נטולת רבב. למה שתהיה מעוניין בשערורייה?"
"האם שכרתי את שירותייך?" דרש לוקה לדעת, בהצביעו אל פיסת הנייר. "האם אני מוגן לחלוטין תחת מעטה החיסיון של לקוח?"
היא פתחה את פיה, התקשתה לנסח מענה בעת שמוחה קפץ אל תוכנית החומש הפרטית שלה. אם תקבל את המשימה הזאת, היא תוכל לדחות את הכסף של קרן הנאמנות שלה, שאמורה להשתחרר בהגיעה לגיל שלושים, בעוד שנה וחצי. קצת ילדותי אולי, אבל הוריה כבר מנעו ממנה בעבר פעמיים את הכסף הזה, ללא שום רחמים. ולאחר שלמדה את הלקח הקשה שלה, כי רק על עצמה היא יכולה לסמוך, איימי הייתה שמחה להגיד להם שאין לה שום צורך בשאריות ההון המשפחתי, שהם לא חדלו לתלות כמו גזר מול עיניה.
גם בי וקלייר היו שמחות לזכות בביטחון מובטח כזה. שלושתן רצו שלונדון קונקשן תשגשג, כדי שתהיה להן היכולת לסייע לאנשים. בטוח שהן לא רצו להרוס לאנשים את החיים, כמו שכמה מהחברות המתחרות שלהן נהגו לעשות. לאיימי לא היה ספק שלבי ולקלייר יהיו השגות דומות לאלו שלה, בנוגע לבקשתו של לוקה, אבל משהו אמר לה שלא מדובר פה בסתם גחמה של איזה פלייבוי. הוא נראה יותר מדי נחוש ורציני.
ובתוך כל המחשבות הללו, הייתה כרוכה גם סקרנות ארורה. לוקה פשוט ריתק אותה. אם הוא יהפוך ללקוח ...טוב, אם הוא יהפוך ללקוח, אז הוא יהיה לגמרי מחוץ לתחום! הייתה מין נחמה משונה במחשבה הזאת. הכללים הם הכללים, ואיימי תוכל להסתתר תמיד מאחוריהם, אם זה מה שיהיה עליה לעשות.
"אני אצטרך להגיד משהו לשותפות שלי," היא הזהירה, ומבטה נחת שוב על הסכום העצום שהציע.
"תגידי להן שאת מחזקת את הפרופיל של קרן הצדקה שלי. זה ארגון לגיטימי, שמממן תוכניות בתחום בריאות הנפש. יש לנו ערב גאלה בעוד שבוע, ואני כבר השתמשתי בו בתור תירוץ, כשהוריתי לאנשיי לארגן את הפגישה הזאת היום."
"אללי, אם אתה כל כך טוב בלשקר לאנשים, בשביל מה בכלל אתה צריך אותי?"
עדיין, שום ניצוץ של שעשוע.
"זה לא שקר. האישה שניהלה את העסק מאז ימי אימי, נפלה ושברה את עצם האגן. כל הארגון זקוק לדם חדש, שיקדם אותו אל תוך המאה העשרים ואחת. את תפגשי את הצוות שלו, תערכי בדיקה נוספת לסידורים הסופיים ותמליצי על תוכניות חדשות לאיסוף תרומות. אבל ההיקף המלא של הג'וב שאני מבקש ממך למלא ישאר חסוי, רק בין שנינו."
ההצעה שלו הייתה סכום כסף שערורייתי, בעבור כמה הודעות לעיתונות, אך איימי ודאי תוכל למצוא כבר אחר כך הסברים טובים יותר לתת לחברותיה. ברגע זה, ההחלטה, אם לקחת על עצמה את הג'וב, הייתה חייבת להיות כולה שלה, ובשום פנים היא לא יכלה לדחות סכום כסף שכזה.
היא ליקקה את שפתיה והנהנה.
"בסדר גמור. אם אתה רוצה לשכור אותי, כדי שאקדם את ארגון הצדקה שלך ואייצר איזה סקנדל, אשמח לעמוד לשירותך." היא קמה והושיטה את ידה ללחיצה.
ידו החמימה, החזקה, עטפה את ידה באחיזה יציבה. הבעת הסיפוק שהפציעה על פניו גרמה לכל מיני דברים לרעוד בקרבה. הוא היה כה יפהפה ומושלם, ללא רבב. כה מלכותי.
"עכשיו, תסביר לי למה בשם שמיים, אתה מבקש ממני להרוס אותך," היא ביקשה, בניסיון לשמור על קול יציב.
"בגלל שזאת הדרך היחידה שבה אוכל להעביר את הכתר לאחותי."
