1
לנהוג אל תוך ניו-יורק היה ללא ספק הרבה יותר גרוע מאשר לקחת את הרכבת התחתית, אפילו בימי ראשון. אבל להאנה מיקס לא הייתה הרבה ברירה. היא הגיעה ישר מביקור של סוף שבוע בצפון המדינה, לצורך עריכת תחקיר, ובקליניקה עמדו בתוקף על כך שתגיע עד עשר, ואפילו הציעו לשלוח מכונית שתאסוף אותה, אם היא לא מסוגלת להגיע בכוחות עצמה. הם נתנו לה אפילו קוד כניסה מיוחד לחניון הפרטי שלהם, מה שהבטיח לה מקום חניה.
שום חלק מזה לא שימח אותה במיוחד, שכן היא עדיין נאלצה לצאת מהבית. מזג האוויר היום היה מהסוג שעליו סבתה הייתה אומרת, "מצוין, אילו היית ברווז." אבל אפילו ברווזים לא היו מטומטמים מספיק להסתובב בחוץ במזג אוויר כזה. רק היא.
האנה לא הייתה מסוגלת לדמיין מה בכלל יכול להיות כל כך דחוף. היא שילמה בזמן את כל התשלומים, וההיריון שלה התקדם ללא שום בעיות. טוב, עם כמה בעיות קטנות מבחינת התינוק, אך היא הייתה די בטוחה שאלו עניינים נורמליים לחלוטין.
היא הקישה את הקוד, כשידה כמעט קופאת על לוח המקשים. הגשם היה מעורב בפתיתים של שלג, שנערמו על מגבי המכונית, בהיכנסה אל מגרש החניה הנטוש ברובו. הנהיגה בחזרה אל דירתה הקטנה והצנועה עמדה להיות הרבה יותר גרועה. ואז היא גם תזדקק לכל טיפת מזל, כדי למצוא איזה מקום חניה עלוב ברדיוס של קילומטרים מהבית.
אולי הם יאפשרו לה להשאיר כאן את המכונית למשך הלילה, לא שהליכה עד תחנת התחתית הקרובה עמדה להיות איזה פיקניק נעים.
היא נאנחה, בהפנותה את חרטום המכונית אל תוך מקום חניה מסומן, מימין למדרגות הכניסה. אחורי המכונית המשפחתית הקטנה שלה החליקו כשהיא רק נגעה בבלמים, מה שהותיר את המכונית בזווית שכנראה תפסה שני מקומות חניה. היא לא טרחה לנסות ליישר אותה. למען האמת, היא הייתה זקוקה למרווח הנוסף, כדי לפתוח את הדלת שלה עד הסוף. בטנה חייבה אותה להסיט את המושב שלה כל כך רחוק אחורה, שרגליה רק בקושי הצליחו להגיע לדוושות.
בדיקת השתקפותה במראה חילצה מפיה אנחה נוספת. היא מיעטה מאוד להשתמש באיפור, ונותרו לה עדיין כמה חודשים עד שהגשר לישור שיניה יוחלף בריטיינר. אבל מה גרם לה לחשוב שתספורת השדון הזאת היא רעיון מוצלח? שיערה היה מספיק מתולתל בדיוק בשביל שהקווצות הקצרות יתחילו להתרומם בקצותיהן, בעיקר היכן שפגשו את הקצה של משקפיה. לא משנה כמה החליקה את הפוני שלה, הוא שב והתעקם. היא נראתה כמו ילדה בת שש שסיפרה לבד את שיערה במזמרה, ואז הרכיבה את משקפי הקרן של סבתה.
היא חבשה את כובעה, עטתה את הכפפות שלה, כפתרה את מעילה והכניסה את הטלפון והמפתחות שלה לתוך תיקה. אדים החלו לכסות את חלונות המכונית, וכשהיא ניסתה לפתוח את דלתה, התברר לה שהדלת – ברצינות? – קפאה ונתקעה! טוב, מה עכשיו?
היא חיטטה בתיק ושבה ושלפה את הטלפון, במחשבה להתקשר לקליניקה ולבקש עזרה, אבל בדיוק ברגע זה, רכב גדול נעצר במרחק של כמה מקומות חניה. גבר יצא מהצד של הנוסע ומיהר לפתוח מטריה לפני שפתח את הדלת האחורית למישהו אחר.
הדלת נטרקה בחזרה, והאנשים היו ממהרים להיכנס לקליניקה, אבל היא התעשתה ברגע האחרון והחלה לצפור בבהילות, ואז ניגבה חור עגול במעטה האדים שהצטבר על החלון שלצידה.
"הצילו! סליחה! תוכלו לסייע לי בבקשה?"
היא שמעה מישהו שואל שאלה, בשפה שהייתה אולי ערבית. הם היו עטופים במעילי צמר עבים וראשיהם לא היו מכוסים, אבל לשני הגברים היה עור שחום, שיער שחור וזקנים גזוזים.
"אני צריכה עזרה!" היא צעקה חזק יותר, בעת שהם עמדו שם. "הדלת שלי קפאה ולא נפתחת."
ואני חייבת להגיע לשירותים, כבר לפני עשר דקות. זהו מצב חירום, רבותיי.
הגבר עם המטריה רטן דבר מה, אך השני נטל אותה ממנו בזעף. היא הייתה חסרת תועלת בכל מקרה. הרוח הנושבת בעוצמה העיפה בצורה אופקית את הגשם הקפוא, הפכה לגמרי את המטריה. הוא הדף אותה בחזרה לידי חברו וקרב, כדי לנעוץ בה מבט זועם מבעד למעגל הקטן שהיא מחתה באדי החלון.
ליבה קיפץ בהפתעה, בהלה, פחד. ואולי גם בשמץ של תשוקה?
הוא היה דמות מטושטשת, גבה-קומה ומאיים, בן שלושים ומשהו ויפה תואר, למרות הבעתו הזועפת. מעיל החורף שלו נפתח קמעה ומתחתיו הציצה חליפה כחולה כהה, שנראתה יקרה ומחוייטת, כפי שהיא כנראה הייתה. הקליניקה הזאת העניקה שירותים לאנשים עשירים ביותר. היא הייתה בהחלט מקרה סעד מיוחד, היא התקבלה רק בזכות קשרים, לאחר שעשתה טובה אישית גדולה לרעייתו של מנהל הקליניקה.
"מה את צועקת?" הוא שאל בכעס.
"הדלת שלי קפאה. אני תקועה!" היא הראתה את זה, בנסותה למשוך את הידית ובהדפה את הדלת בכתפה.
הוא הזדעף עוד יותר וניסה לפתוח בעצמו. ואז הוא הקיף את המכונית שלה, בנסותו את כל ארבעת הדלתות בכוח שהספיק כדי לטלטל אותה בעוז. אף אחת מהן לא נפתחה.
הוא אמר דבר מה לאיש שניסה לתקן את המטריה. גבר שלישי הגיח מהרכב הגדול, בזמן שהראשון קרב אל חלונה ושאל אותה, "את בטוחה שזה לא נעול?"
הו, אלוהים. היא ביקשה את נפשה למות ברגע זה. היא לחצה על הכפתור ושמעה את הנעילה המרכזית נפתחת.
האביר שנחלץ לעזרתה פתח בתנופה את הדלת, מה שהכניס אל תוך המכונית משב מקפיא – בדיוק כמו הבעת פניו הרועמת.
"אני כל כך מצטערת." הוא לא שמע מעולם על מוח הריוני? "לגמרי שכחתי שלחצתי על הנעילה המרכזית, כשנכנסתי העירה. לעולם אי אפשר לדעת אם מישהו לא ינסה למשוך אותך מתוך המכונית כדי לגנוב אותה, באחד הרמזורים, אתה יודע?"
הוא לא ידע. הוא בוודאי התגרה בגנבי המכוניות להסתכל בכלל לכיוונו. הוא הוסיף לנעוץ בה מבטים של זעם, בהבעת סלידה, בעת שהרוח השתדלה לפרוע את שיערו השחור, הקצר והסמיך. רוח אווילית. כלום לא היה מסוגל לפרוע בו שום דבר. הוא הושיט קדימה את ידו, פגע בבטנה בעת שהיא ניסתה להסתובב כדי להוריד את רגליה אל הקרקע.
"אני יכולה להסתדר לבד," היא שיקרה, והרגישה עוד יותר מגוחכת, בנסותה לתלות את התיק שלה על כתפה תוך חיפוש מקום בטוח לעמוד, כשהחניון כולו נראה כמו זירת החלקה על הקרח.
"באמת?" הוא שאל בסרקזם נוקב. "תני לי את ידך. אני לא מתכוון להיות אחראי לכך שאישה במצבך תחליק פה ותיפול."
"תודה." היא לקחה בטרוניה את ידו, וליבה קיפץ לו שוב, הפעם בחדות, קפיצה גבוהה יותר, עם הלמות מהדהדת, בשובו לנחות בחזה שלה.
היא ציפתה שידו תהיה חלקה, אבל כף היד הייתה מיובלת ואחיזתה חזקה מאוד, מה שגרם לה להרגיש סופר-נשית, אפילו כשהיא מתאמצת להתרומם מהמכונית הנמוכה שלה, בכל החינניות של היפופוטם קטן. היא ניסתה לחייך בחשש, אך הוא לא הראה שום עניין בשום דבר, מעבר להכנסתה אל תוך הקליניקה כדי להיפטר ממנה.
שלושת הגברים היו שחומים ונאים מאוד, עוטים מעילי חורף יקרים והבעות פנים אטומות. אבל זה שסייע לה נראה כאילו הוא הקובע מביניהם. כשהוא הושיט לה את ידו, שני האחרים מיהרו לסייע. זה עם המטריה נחפז לסגור את הדלת ולייצב אותה, באחזו את מרפקה השני, בעוד שהגבר השלישי מיהר לפתוח את הדלתות האוטומטיות, בעת שהאנה התנהלה לרוחב המדרכה החלקלקה ועלתה במעלה מדרגות שהשלג נגרף אל צדדיהן.
"זה היה מאוד הרואי מצידכם. תודה רבה," היא אמרה, באחזה בזרועו היציבה של מושיעה.
מחזיק המטריה בא אחריהם, כשהוא משתדל מאוד להחזיק את המטריה מעל לחברו, למרות שכבר לא היה בזה שום טעם. כולם היו ספוגים במים בשלב הזה, והאביר בשריון הצמר הכהה שב ואמר בקוצר רוח משהו בערבית, כדי להיפטר ממנו.
הם נכנסו בדלתות הראשונות והיא נאנחה בהקלה, בעת שארבעתם ניגבו את רגליהם על השטיח. היא מיהרה לעבור בדלתות הנוספות, לחלוף על פני דלפק הקבלה, תוך שהיא פולטת, "האנה מיקס," וממשיכה ישר אל חדר השירותים, שבו השתמשה בביקוריה הקודמים.
רגעים מספר לאחר מכן, כשהיא מרגישה הרבה יותר טוב, היא שבה וניסתה לעשות משהו עם המראה שלה. זה היה מקרה אבוד. שיערה היה טעון בחשמל סטטי כעת, בזכות הכובע שלה. שערות חומות דקות עמדו ישר למעלה, ציירו מין הילה סביב פניה אדומי החוטם.
היא קיוותה שלא יהיה עליה לפגוש את מושיעה שוב, בחדר ההמתנה. אם כן, אולי תוכל ליישר את ההדורים בכך שתתנדב לקחת על עצמה כל עבודת מחקר דחופה שעשויה להיות לו. זאת הייתה כעיקרון היכולת המשמעותית היחידה שלה, שהיא יכלה לתרום, מעבר למעמדה כספרנית באוניברסיטה, אבל זה היה גם נוח, לקראת בואו של התינוק שלה. אך מיהו בעצם המושיע הזה? ומי היו שני הגברים האחרים שאיתו? נראה היה כאילו הם עשויים להיות שומרי הראש שלו. עם כל סממני העושר הללו, הוא בהחלט נראה כמי שיזדקק להגנה, אבל מדוע הוא מגיע לקליניקה לפריון, בלי בת הזוג שלו?
כדי להשאיר תרומה? היא גיחכה, בכסותה את פיה בכף ידה, והחליטה לחדול מניחושים בנוגע אליו, מאחר וסביר להניח שהוא כבר שכח כליל מקיומה. היא הייתה מאוד קלה לשיכחה, כפי שהוזכר לה רק לפני שנה, כשנתקלה בגבר הצעיר שנטל את בתוליה, בשנתה הראשונה בקולג'. הוא בהה בה בפנים אטומות, והתפלא מאוד על כך שהיא בירכה אותו לשלום, תוך קריאה בשמו. מושפלת כליל, היא שיקרה לבסוף וטענה שהכירו ביניהם, באיזה אירוע של סגל הפקולטה.
תוך התעלמות מהצריבה שחשה לפתע בליבה, היא מתחה מטה את הסוודר החום העבה, לכסות את בטנה, כאילו זה היה יכול לשנות משהו בכלל. הסריג התכווץ מיד בחזרה למעלה, וחשף את הגופיה השחורה והפשוטה שלבשה, תחובה מלפנים לתוך הבד הנמתח של ג'ינס ההיריון שלה. איזו קלאסה.
האנה לא הייתה מהנשים הללו, שקורנות במהלך ההיריון שלהן, בעת שהן נושאות אבטיח גדול מתחת לקורקבן. לא. החזית שלה הייתה ענקית כמו כדורי הפילאטיס שעליהם ישבו כמה מחברותיה לעבודה, מאחורי המכתבות שלהן. ישבנה היה רחב כמו משאית, בעוד ששדיה גדלו בקושי במידה אחת. גזרתה הייתה ההפך משעון חול – יותר כמו ביצה. היא עדיין נעלה את נעלי ההליכה הגבוהות שלה – מאחר שעלתה אל הקבר של סבתה, לפני שנהגה בחזרה העירה – והנעליים, שהיו טובות מאוד להסתובבות בבית הקברות, תוך עיון בשמות שעל המצבות, לא העניקו לה ממש שום חן.
זאת בת, סבתה הייתה אומרת לה. בנות גונבות את היופי של אימן.
האנה פלטה אנחה של געגוע. צער, על כך שסבתה לא תהיה כאן להכיר את הנין או הנינה שלה, אם כי היא לא חשבה שסבתה הייתה רואה בחיוב את האופן שבו נכנסה להיריון.
בגיל עשרים וחמש, האנה חדלה מלהמתין לנסיך על הסוס הלבן. מעולם לא היה לה יופי שניתן היה לגנוב. הבנים היו אכזריים אליה, והגברים שכחו את עצם קיומה. אפילו נשים לא שמו אליה לב מספיק כדי לשאול, אפשר לעזור לך למצוא את זה במידה שלך?
האנה הייתה הקלישאה האומללה: ספרנית רווקה. אבל לאחרונה, היא החליטה לקחת את עתידה לידיה. מאז ומעולם, ידעה שהיא רוצה משפחה. היא הייתה בטוחה שלילד שלה לא יהיה אכפת, אם שיניה עקומות ועורה מנומש, אם יש לה כמה קילוגרמים עודפים ונטיה להרבות במשיכת אף לאורך כל עונת האלרגיות. להיות אם יחידנית לא עמד להיות עניין קל ופשוט, אבל זה בהחלט יהיה לה קל יותר מלהיות לבד.
לראשונה בימי חייה, היא הייתה אופטימית בנוגע לעתיד. נרגשת ובטוחה בעצמה. היא לא נתנה לאף אחד לערער את בטחונה בנוגע למראה שלה, כולל לה בעצמה.
היא הפסיקה להתעסק עם הדמות שנשקפה אליה במראה, ויצאה מחדר השירותים. אחות עמדה בפינה, ממתינה להופעתה.
נסיך הכתר של באאקי, השייח אקין בין-ראג'וּ אל-סאראף, השתדל להימנע מלחשוב על מה שהיה בלתי נתפס, אבל הוא לא היה המפקד המוצלח כל כך של צבא ארצו, בזכות יכולת להתעלם מהראיות הניצבות לפניו. למען האמת, חדות המחשבה שלו ויכולתו לזהות ולנטרל קונפליקטים קטנים בטרם יתפחו למלחמה של ממש, היו מעלותיו העיקריות.
העובדות שהוא אסף במשך הימים האחרונים הובילו אך ורק למסקנה נוראית אחת. אלו היו נסיבות כה מרתיחות, שהוא ניסה נואשות למצוא להן איזה הסבר אחר, למרות שאינסטינקטיבית, הוא ידע שזה רק בזבוז זמן מצידו.
מנת זרע אחת הייתה חסרה. הזמנה לפגישה בהולה עם מנהל הקליניקה הרחיקה אותו מהשהייה ליד מיטת חוליו של אביו. האחות התעקשה להמתין לאישה המאוד הרה, שהתקדמה בכבדות לכיוונם, בטרם תכניס את שניהם לפגישה.
איזו אישה משונה. היא נראתה לחלוטין זחוחה ולא מודעת לחומרת המצב שבו הם נמצאים, כשהבזיקה לעברו פה מלא מתכת ואמרה, "תודה לך, שוב, על עזרתך."
שומר הראש שלו נדרך לשמע הצפירות שלה, כשהיא ביקשה עזרה, מוקדם יותר. אקין, מאידך, הבין באופן אינסטינקטיבי מה מצפה לו, ברגע שראה את האישה מגיעה לבדה לפגישה, ביום שבו הקליניקה ריקה לחלוטין, פרט לשניהם. זה לא היה מטח של יריות, אבל היה ברור שהשניות הקרובות עמדו לפעור בחייו חורים. הוא הבין את זה.
התרשמותו השנייה ממנה לא הייתה הרבה יותר מעודדת מהראשונה. מעילה היה תלוי על זרועה כעת, אך היא הייתה מסורבלת עדיין, בשל ההיריון שלה. היא הסירה את הכובע שחבשה, וחשפה תספורת אסימטרית של פאנקיסטית, שהייתה מאוד לא מחמיאה. פניה היו עגולים ונטולי איפור, מאחורי זוג משקפיים בעלי מסגרת כהה, שהפכו את עיניה לחרוזים עכבריים חומים. שפתיה נמתחו לקו דק של מבוכה, בהיכנעה למה שהיה לדעתו, המנהג להסתיר את שיניה.
"הי, האנה." חיוכה של האחות קפא, בהפנותה את מבטה לכיוונו. "בבקשה, אפשר להיכנס עכשיו אל ד"ר פיטרס."
האנה הבזיקה אל אקין עוד חיוך בלתי מודע, בחלפה על פניו.
אקין היה שרוי אמנם בהכחשה עמוקה, אבל זה לא מנע אותו מנקיטת כל אמצעי זהירות סביר. הוא השמיע כמה הוראות קצרות לכיוונו של אומיד.
אומיד הנהן ושלף את הטלפון שלו.
כשהצטרף אליה וצעד מאחוריה, לאורך המסדרון הצר, האנה העיפה מבט מבולבל מעבר לכתפה, בניסיון להסתכל מעבר לגופו של אקין, אל חדר ההמתנה.
"אתה עובד פה?"
"לא," הוא השיב קצרות.
"אז למה – ?"
"הנה, הגענו." האחות הקישה פעם אחת על הדלת, פתחה ונכנסה אל המשרד.
ד"ר פיטרס קם וקיבל את פניהם, בהנהון מתוח ומלא חשש. ראשו המקריח בהק מזיעה. ידיו החליקו במתח את דשי חלוקו הלבן. הוא החל לצאת מאחורי שולחנו, כדי ללחוץ את ידו של אקין, אך זה עצר אותו בתנועה חדה של פרק כף ידו, בסמנו לו בדממה שמוטב לו לוותר על גינוני הנימוסים.
"הוד מעלתך." הדוקטור קד קמעה. "האם יצא לך לפגוש את מיס מיקס?"
מיס, לא גברת. נחמה קטנה? מוחו של אקין דהר, במחשבה על הצעדים הבאים שיצטרכו להינקט, כדי להתאושש מהמארב הזה.
"לא בצורה רשמית. אני האנה, ואתה הוד מעלתך?" הפתעתה של האנה הייתה מלאת בלבול, בהעבירה את מבטה בין שני הגברים. וכשהדלת נסגרה בנקישה מאחורי גבה, עם צאתה של האחות, האנה החלה להיראות מודאגת.
"השייח אקין סאראף," הוא הציג את עצמו, בהשתמשו בצורה האנגלית המפושטת, כדי לחסוך מהרופא את הצורך לנסות להציגו במלוא האורך של שמו. ההכרות בינו לבין האנה עמדה להפוך להיות קרובה מאוד. לא היה שום טעם, להתעקש על טקסיות מפורטת.
"נסיך הכתר של באאקי," הבהיר הרופא להאנה.
"האם זה מה שאני, באמת?" שאל אקין, בנימה הקלילה שגרמה בעבר לגנרלים לרעוד מרוב פחד.
הרופא החוויר כסיד.
"אני לא מבינה. למה שנינו פה ביחד?" שאלה האנה בחוסר הבנה, תוך שליחת מבטים זהירים לכיוון הדלת הסגורה.
"מיד תביני. שבו בבקשה," אמר אקין.
הרופא צנח בחזרה למושבו, ידיו רעדו בהזיזו כמה קלסרים על שולחנו.
האנה תפסה במשענות הכיסא והתיישבה בו אט-אט, אבל אקין נותר לעמוד, זרועותיו שלובות, בהכינו את עצמו לפצצות המרעישות שעמדו להתפוצץ במשך הדקות הקרובות.
"אני מניח, שאיתרתם את המנה החסרה?" הוא פתח ואמר.
"איזו מנה?" פלטה האנה, בהפנותה את ראשה בתנועה חדה, שהוכיחה שהיא אינה חסרת כל יכולת לבצע היקש לוגי פשוט. ידיה לפתו בכוח את משענות הכיסא שלה, ופרקי אצבעותיה החלו להלבין. היא נשענה קדימה, כאילו התכוננה לזנק ולהיעמד בחזרה.
ד"ר פיטרס לקח נשימה נרעדת ושלח לכיוונו של אקין מבט מלא אשמה, למרות שזה לא הצליח להשפיע עליו בכלל. הרופא בלע במאמץ.
"רק כדי לעדכן אותך, מיס מיקס, עליי להגיד לך שאחיו של השייח אקין – "
"נסיך הכתר המנוח," התערב אקין.
"כן. אהה... הנסיך איג'אז היה לקוח שלנו. לצערנו, הוא הלך לעולמו, בחודש מרץ האחרון, בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן. לפני שהחל את הטיפולים נגד המחלה, הוא הפקיד אצלנו שש מנות זרע, מתוך תקווה שישרוד את הטיפולים ויינשא בבוא היום. הוא רצה להבטיח את יכולתו להעמיד יורש."
מה הביא את איג'אז לבחור בקליניקה ניו-יורקית, יישאר לעד בגדר מסתורין. הוא אובחן במהלך ביקורו כאן, כך שיכול להיות שזאת הייתה החלטה אימפולסיבית, או עניין של נוחות. לקליניקה היה מוניטין מצויין, אם כי ברור ששום מקום אינו מושלם.
"צר לי מאוד על האובדן שלך," אמרה האנה ונשמעה כנה. "אבל אני בטוחה שאין לזה שום קשר אליי." היא דיברה בתקיפות, בדחותה את המסקנה המתבקשת, בדיוק כמו שאקין ניסה לעשות ללא שום הצלחה. היא דחקה כעת את כל גופה עמוק לתוך הכיסא שלה, כתפיה התעגלו בהתגוננות, בהכנה למה שהיא הרגישה שעומד ליפול עליה.
"המשפחה המלכותית קיבלה לאחרונה את ההחלטה הקשה, להשמיד את מנות הזרע של הנסיך. הנסיך אקין הוא – " הרופא כחכך בגרונו " – כרגע, יורש העצר המוכר."
בשום שלב של חייו, אקין לא השתוקק למלא את התפקיד, למרות כל הליקויים של אביו והיעדר היכולת המובהק של אחיו לנהל את המדינה. אקין התגבר כבר מזמן על כל רגש שהתעורר בו, בשל היותו הבן "הרזרבי". לא היו לו שום תחושות, מלבד יגון על כך שהוא עומד להיקרא למלא את תפקיד המלך.
אבל בכל זאת, הוא החל להתכונן לאחריות הזאת.
וכעת שוב, הוא עמד להיות מורד אל הצללים. זה לא שזה היה מכאיב כל כך, אלא שפשוט קר מאוד היה בין הצללים. קודר כל כך.
האנה הביטה בו בזעף קל, כאילו הייתה מסוגלת לראות מעבר להבעה הנוקשה, אל תוך הסערה שממנה התאמץ כל כך להתעלם.
"במהלך מילוי ההנחיה הזאת, התגלה שיש בידי הבנק שלנו רק חמש מנות של הנסיך," המשיך ד"ר פיטרס ואמר.
האנה השיבה את תשומת ליבה בחזרה אליו. כל הצבע הלך ונמוג מעורה, במהלך הרגעים האחרונים. היא ליקקה את שפתיה ודיברה בקול שהיה זהיר מאוד, כאילו היא נאבקת בכוח לשמור על שלוותה.
"אתה רוצה לבקש ממני להשתמש בכישורי הספרנית העקשנית שלי, כדי לסייע לך למצוא את המנה החסרה?"
"אנא, מיס מיקס. בואי נימנע מבדיחות. זה עניין רציני מאוד." הרופא ירה מבט לעבר אקין, שהביע ממש חרדה. "יש לנו את בדיקת הדם שנתת בחודש שעבר, לטובת מסד הנתונים של המחקר שלנו. השתמשנו בה כדי לערוך בדיקת די-אן-איי, ואנחנו יכולים לקבוע בוודאות שמנת הזרע של הנסיך איג'אז הייתה זאת שבה את הופרית. צר לי מאוד."
אקין ציפה בדיוק לזה, אבל עדיין זה חילץ מפיו קללה. ניבול הפה הדהד בקול בחלל החדר הקטן. הוא לא התנצל. מוחו קרס אל תוך עצמו, מעוצמת ההשלכות של הבשורה. הוא החל לעצב את תוכניות הפעולה הטובות ביותר שעמדו לרשותו, לחפש ניצחון במערכה, תוך כדי שהוא מגן על אגפיו.
האנה פלטה רק התנשפות של אי-אמון.
"אתה מצטער? למה? לא ידעתי קודם את זהותו של התורם, ועכשיו אני יודעת. זה יהיה מועיל, אם יתעוררו איזשהן בעיות רפואיות בעתיד, אבל מלבד זאת, שום דבר לא השתנה. אני עומדת ללדת את הילד שרציתי, ואני ממש לא מצטערת על כך."
אקין היה חייב להעריך את מפגן האומץ שלה. זה לא היה ביטחון עצמי אמיתי. קולה רעד. מתחת לשלווה שהפגינה, היא הבינה שהמציאות שהכירה השתנתה באופן בלתי הפיך, אבל היא העמידה עדיין פנים שיש לה אפשרויות בחירה, אוטונומיה. אם הוא היה בן-אדם עם לב במובן המטאפורי, ייתכן שזה היה נוגע לליבו והוא היה אומר שזה "חמוד" מצידה.
"מתי את אמורה ללדת?" שאל אותה אקין.
היא נרתעה. הוא קלט שהשתמש בנימת הקול שהקפיצה חיילים צעירים להישמע לפקודותיו.
אף חייל סדיר לא היה מעז לסרב לענות לשאלה שלו, אך היא קיבעה בעקשנות את לסתותיה וחתמה את שפתיה, כאילו שהסירוב לדבר היה יכול לעזור לה להשאיר איכשהו את התינוק הזה רק לעצמה.
"בעוד שישה שבועות," סיפק ד"ר פיטרס את התשובה, לאחר הצצה באחד הקלסרים שלפניו. "בעשרים ותשעה בדצמבר. מין התינוק הוא... זכר. איחוליי." הוא שלח חיוך לעבר האנה. "הכול מתקדם בצורה תקינה."
"מה לעזאזל אתה עושה? אני הפציינטית שלך," קראה האנה, בהכותה בידה על עצם החזה שלה. "אני לא מכירה אותו." היא הצביעה על אקין. "לא נתתי לך רשות לשתף אף אחד במידע הרפואי הפרטי שלי. אפילו אני לא רציתי לדעת את המין של התינוק. אתה זונח לגמרי כל מידה של מקצועיות ובוחר להתנהג באופן מגוחך לחלוטין?"
תיאור הולם, ואקין היה שותף להתלהטות הרגשות שלה. אבל הוא משל ברגשותיו, בעת שהרופא המשיך לדבר.
"אנחנו מבינים שזה מלחיץ ואנחנו נקבל עלינו את האחריות. עורכי הדין שלנו עודכנו והם יצרו קשר, כדי להגיע להסדר עם כל אחד משניכם."
"כמה אמריקאי ונחמד," אמר אקין בכעס עצור. "לזרוק עורכי דין וכסף על הבעיה, כדי להעלים אותה." הקליניקה תיאלץ לשלם פרמיות קצת יותר גבוהות בביטוח שלה נגד רשלנות מקצועית, אך פרט לכך, היא תצא ללא כל נזק. אם כבר, המוניטין שלה רק ישתפר. נשים יבואו לעמוד בתור, כדי לזכות בסיכוי להיות מופרות במקרה על ידי נסיך או בן אצולה. כל סכום שהיה נפסק לטובת משפחתו של אקין היה מהווה טיפה בים של המיליארדים שכבר היו להם ולא יהיה בכלל פיצוי על כל מה שעמד להתרחש.
מפני שלו ולהאנה המתינו חיים שלמים של התמודדות עם התוצאות של הטעות הזאת.
"לא משנה איך זה קרה, מאחר וזה קרה, אבל בכל זאת, איך זה קרה?" שאל אקין.
הייתה לנו התפרצות של שפעת והרופא של האנה חלה, ביחד עם עוד אנשי צוות משמעותיים. ברגע שאישה מוכנה להפריה אנחנו לא אוהבים לבקש ממנה להמתין. לוח ההזמנות שלנו מלא מאוד, ומתלמד אחד – "
"אני מבין את הרעיון," קטע אותו אקין, שכבר היה משועמם מהסערה המושלמת של מסכת הטעויות וחוסר המקצועיות.
"בין אם אזכה באיזה הסדר ובין אם לא, אני מתכוונת להמשיך לעמוד בתשלומים שלי." האנה הניחה אצבעות רועדות על בטנה התפוחה. "כך שאין בכלל שום שאלה. התינוק הזה הוא לחלוטין שלי."
איזה חמודה. באמת.
"מצבה הבריאותי מאפשר נסיעה?" שאל אקין.
"אם ננקטים אמצעי הזהירות המתבקשים." הרופא השתמש בממחטה שלו כדי לנגב אגלי זיעה שבצבצו על מצחו, תוך שהוא מביט בהאנה. "יש לי אחות, שממתינה להתלוות אליכם."
"לנסוע לאן?" האנה צבטה לעצמה את הזרוע. "אני ערה בכלל? אולי החלקתי על הקרח ואני שרויה בתרדמת?"
"האנה, משפחת סאראף היא משפחה מאוד עשירה ורבת עוצמה. אני ממליץ לך לשתף פעולה – " החל הרופא להגיד, אך היא קטעה אותו.
"לא," היא אמרה בהחלטיות. היא הציבה את כפות רגליה על הרצפה ודחקה את בטנה למעלה, בהתרוממה לעמידה. "לא מעניין אותי מה עשה המתלמד האומלל שלך או כמה מפחידה המשפחה של הפציינט המת שלך. זה התינוק שלי. ואתה לא יכול לתת אותו למישהו אחר. בטח שלא לו. אני הולכת הביתה. אני עומדת לשתות את תה הקמומיל שלי ולתפוס תנומה. וכשאתעורר, אני אגלה שכל זה אפילו לא קרה בכלל."
"הנסיך איג'אז לא אישר את השימוש הזה במנת הזרע שלו," אמר ד"ר פיטרס, בניסיון בהול לשכנעה. אם לא היית בשלב כה מתקדם בהיריון, אנחנו היינו עומדים בתוקף על הפסקת – "
"שלא תעז בכלל." ידה האחת של האנה הייתה פשוטה על בטנה, את השנייה הטיחה על שולחנו של הרופא, והרושם שהיא העניקה היה שהיא עומדת לקפוץ מעל לשולחן הזה ולקרוע את גרונו של האיש. פניה האדימו. הבעתה הייתה כמעט מאיימת, הבעה שאקין לא ראה מעולם על פניה של אישה. זה היה מראה מרשים, והוא היה חייב להעריך אותה על זה.
"הרופא טועה," התערב אקין. "הפסקת ההיריון לא הייתה בגדר אפשרות. בנך הוא השליט הבא של באאקי. זה לא היה משתנה, לא משנה באיזה שלב של ההיריון היית. ואני הייתי נותן את נפשי כדי להגן על חייו, היום או בכל זמן אחר, כפי שמחייבים הכבוד שלי ותפקידי."
האנה הזדקפה והביטה בו בחשדנות מבולבלת. "זה לא יהיה נחוץ."
"את לא יכולה לדעת את זה בוודאות, מיס מיקס," הוא אמר, באירוניה יבשה. "העתיד מאוד בלתי צפוי, כמו שמצבנו בהווה מוכיח. איש משנינו לא ציפה לפני שעה שזה יהיה הגורל שלנו, הלא כן?"
"הגורל שלי לא השתנה."
"הוא בהחלט כן," הבהיר לה אקין, שחש שמץ לא אופייני של רחמים כלפיה. הוא היה משאיר קצת רחמים בשביל עצמו, אילולא ידע איזה רגש חסר כל טעם זה, באמת. "השליטים שלנו נולדים בתוך גבולות באאקי, מיס מיקס, כך שאת צריכה להתלוות אליי. את תהיי האורחת שלנו ותוכלי להעניק את כל החום, המסירות והאהבה שברור לי שהתכוונת להעניק לו, בעת שהוא יגדל שם, אבל זהו המקום בו הוא עומד לגדול."
"יש לי הצעה נגדית, בקש מד"ר פיטרס הפנייה לפסיכיאטר, מפני שברור לחלוטין שאתה מנותק מהמציאות. יום טוב לכם, רבותיי."
