השירה הישראלית כיום כמוה כערימת הדוקים לאחר שפוזרה אקראית בידי המשחקים. בוודאי ייתכן הסבר פיזיולוגי-סיבתי של התפזורת; אולם ההנחה שעליה המשחק (הנקרא במקומות רבים "המשחק היפני") מבוסס,היא, שנקודת המוצא של הפעילות המשחקית והתחרות הכרוכה בה היא המציאות הראנדומאלית וה"כאוטית" של כפיסי העץ או השן. תפקידו של המשחק הוא להמעיט ככל האפשר את אי הסדר על ידי הרמה איטית, זהירה ומיומנת של כל אחד מן הכפיסים בפני עצמו, ללא שהרמה זו תחולל תזוזה כלשהי בכפיסים שנותרו ובצורה זו תרבה את אי הסדר תחת שתמעיט אותו. כך, נראה לי, צריכה להיות אחת הקריאות האפשריות והדרושות בשירת המשוררים הישראליים, המלה העברית "דוק" מקורה בשורש דו"ק, שממנו נגזרים הפועל די"ק ושם העצם דיוק. ההתבוננות הזהירה והמפורטת בשירת כל אחד מן המשוררים הנדונים בספר אכן חותרת לדיוק.
הספר דן ביצירתם של משוררים ומשוררות ישראליים בוגרים, בני הדור השני או השלישי במסעה הדורי של השירה הישראלית למן ייסודה בשנות החמישים של המאה הקודמת - כולם חיים ופעילים – שכבר עברו במהלך עבודתם כיברת דרך ארוכה למדי, גילו יכולת התפתחות וגיבוש, ודמותם הפיוטית הרב-ריבדית כבר ניתנת לאיפיון תימאטי ופואטי. האם ניתן להבחין כיום באיזה סדר או תבנית משותפים, תקופתיים, המונחים בתשתית שירתם? הסיווג העתונאי המקובל של זני השירה הישראלית העכשווית הוא פסבדו סוציולוגי: שירה "פוליטית", "מזרחית", "להט"בית", "דתית", "סביבתית" (או "אקו-פואטית"), "ניו-אייג'ית" וכו'. ואכן המסות שבספר מתרכזות במשוררים ובמשוררות היכולים להיחשב לנציגי המשבצות האלו. אולם הבחינה המדוקדקת של הטקסטים שכתבו מגלה שהאיפיונים שמציעות אותן משבצות נוגעים רק בשיכבה חיצונית של היצירה השירית עצמה, ושמשוררים הנחשבים לבני "קבוצה" אחת יכולים להיות בפועל השירי שונים זה מזה לחלוטין. לכן נחקרת כאן שירתו של כל אחד מגיבורי הספר בפני עצמה ועל פי החוקיות הייחודית המתגלה בה בתוכה. זאת, למרות שההתחשבות בהקשר החברתי והתרבותי של שירת כל משורר וברקע ההיסטורי שלה גם היא לא הוחסרה מן הדיון. מכאן הזיקה של הספר בכללו למשל ה"דוקים".