“לקראת הנסיעה שלי לברצלונה הלכתי לספריית הרחוב כדי לחפש ספרים על האיזור ולהיכנס לאווירה. אז ברצלונה או ספרד לא מצאתי, ובמקום זה מצאתי ספר על פרובנס שזה מספיק קרוב גיאוגרפית. לא התאפקתי וקראתי מוקדם יותר כך שלטיסה נשאר ספר של שטפן צוויג שזה בכלל אוסטריה ולביקורת אחרת. אז קראתי וזו ביקורת ראשונה על הספר באתר, ולא בטוחה שזה כבוד גדול.

כמה דיונים היו כאן בבית סביב הספר. ראשית בשאלה האם הכריכה נכנסת לקטיגוריה "נשים חתוכות" או לא. כי מצד אחד היא לא ממש חתוכה, ומצד שני הפנים שלה מוסתרות, אז זו אותה תוצאה כמווו בחיתוך. נשארנו עם ההתלבטות. דיון נוסף היה בשאלה למה הספר כל הזמן נעלם לי. ממש "הקרוסלה האבודה מפרובנס האבודה באלעזר". הסיבה העיקרית היא שזה לא ספר מותח, ומאוד קל להוריד אותו מהידיים, להשאיר במקומות מזדמנים בבית ואחר כך לא למצוא.

הספר נע בין שלושה צירי זמן עיקריים - בשנת 1900 ג'וזפין קלמן האוהבת לגלף הולכת להיות שוליה אצל יצרן קרוסלות נודע. בשנת 1944 פבריס קלמן הוא נער צרפתי בן 15 שרוצה להילחם בכיבוש הנאצי בארצו ומצטרף למחתרת, והיום קיידי אן קלמן היא צלמת אמריקאית יתומה מהורים שגדלה במוסדות אומנה ומצאה מעט מאוד אנשים לסמוך עליהם, ובין השאר מוכרת בחנות עתיקות בשם מקסין שהעסיקה אותה. מקסין מתה ובעיזבון שלה נמצא ארנב קרוסלה גדול ומגולף - דמות ששימשה כמושב לילד בקרוסלה עתיקה ומנגנת. במקרה הארנב נפתח וקיידי מוצאת בתוכו קופסה מוחבאת ובה ורד מגולף, תמונה ומכתב. בניסיון לפענח את המקור של הקופסה והתמונה קיידי נוסעת לצרפת, ומגיעה עד לשאטו הנידח ושם פוגשת את פבריס המבוגר המבודד והמסוייג.

הספר לא כתוב רע. הסיפור על ג'וזפין שהיא אישה בתפקיד גברי של גילוף והתקנת קרוסלות הוא סיפור מעניין. כל שאר הרקע תפור בקווים גסיים מדי ומתקתקים מדי, וחלקם ממש לא אמינים. התודות בסוף הספר מוכיחות שהכותבת לא הכירה מקרוב אף אחד מההיבטים של הסיפור והכל נכתב בעזרת תחקירים מכלי שלישי, ואולי בגלל זה לא מספיק טוב. או שהיתה לה פיסת סיפור והיא עידה אותה בצורה מלאכותית לכדי ספר שיכיל גם מלחמת עולם, גם קשרי משפחה וגם סיפור אהבה.
הלאה.”