פרולוג
***
תמיד חשבתי שמערכות יחסים הן כמו כוכבים. רובן נוצצות במשך זמן מה, ואז דועכות באיטיות ומותירות אחריהן מורשת זוהרת. אורן נותר זוהר ובהיר במשך שנים לאחר שהן מתפוגגות — זהו החותם המסנוור של מה שהיו פעם, אשר ממשיך להתקיים גם בהיעדרן.
מערכות יחסים רגילות, כמו כוכבים רגילים, אינן יפות פחות בשל היותן רגילות. הן מאירות את השמיים במארג אינסופי של אהבה, אמון ומחויבות. למעשה, תמיד הסתכלתי די בקנאה באותה גלקסיה של מערכות יחסים שגרתיות להפליא.
לכן מהמעט שאני יכולה להגיד ממקומי על הקרקע, אכן קיימים כוכבים רגילים ובוהקים – הזוהרים בשלווה המעידה על אושר חמים.
לעומת זה, במערכת שמש אחרת לגמרי, התקיימה מערכת היחסים שלי עם סבסטיאן.
לא היינו כוכב רגיל. היינו סופרנובה, שמש אדומה־חמה כזו שבוערת בעוצמה כה רבה, עד שהיא מכחידה את החיים המתקיימים על כל כוכב שטיפש מספיק להתקרב מדי למסלולה. ואנחנו לא דעכנו או כבינו. לא, אנחנו קרסנו, מותירים אחרינו רק חור שחור, תהום אפלה, בלי להשאיר עקבות של האור שקָרן מאיתנו קודם.
חור כה שחור שלא רק הדפנו את האור...
נבלענו בתוכו.
במילים פשוטות, אפשר לומר שהפרידה שלנו לא התנהלה בצורה טובה כל כך.
פרק 1
***
אז
"אל תעשי את זה, לוקס," הוא התחנן, עיניו מביעות אי־הבנה מיוסרת.
אני לא רוצה לעשות את זה, תאמין לי. הייתי נותנת הכול כדי לא לעשות את זה עכשיו. אבל אין לי ברירה.
כבר לא.
מסכת אדישות קשוחה כיסתה את פניי ואילצתי את עצמי לומר את המילים בטון שטוח וקר שבדרך כלל שמרתי למעודדות הביצ'יות – קלישאות פופולריות של כיתת הבוגרים שלנו – שתמיד הסתייגו מכך שסבסטיאן המושלם שלהן יצא עם נערה עלובה משכונת הקרוואנים.
"אני לא רוצה להיות איתך יותר, באש," יריתי. "אנחנו הולכים לקולג' בעוד כמה חודשים, ואני חושבת שיהיה קשה מדי לקיים קשר מרחוק."
שקרים, שקרים, שקרים. ניתזים לי מהפה כמו טיפות גשם בסערה.
"כבר דיברנו על זה," אמר סבסטיאן בקול יציב, כאילו חשב שאם יישאר רגוע אולי יצליח איכשהו לשנות את דעתי או להכריח אותי לחשוב בהיגיון. "אני לא חייב ללמוד בפרינסטון. אני אפילו לא רוצה לעבור לשם, לוקס... זה רק בגלל אבא שלי, את יודעת," הוסיף והשתתק.
כן. ידעתי הכול על אבא שלו ועל החלומות הגדולים שהיו לו בקשר לבאש, בנו היחיד. נער הזהב שנועד לשאת את מורשת קובינגטון.
"אני אבוא איתך," המשיך באש והתקרב אליי. "אנחנו לא מוכרחים להיפרד, לוקס. בכלל לא."
"זה קולג'," אמרתי במשיכת כתף שקיוויתי כי שידרה באדישות הלב-שלי-לא-מתנפץ-לרסיסי-רסיסים-ברגע-זה, ופסעתי פסיעה לאחור כך שהוא לא יחדור למרחב שלי. ידעתי שאם הוא ייגע בי אתרסק לחתיכות או אתמוטט בבכי בזרועותיו, בלי יכולת להסתיר את הסיבה האמיתית לכך שאני עושה את זה.
נחושה, המשכתי להעמיד פנים. "יהיו המון בחורות אחרות בפרינסטון. לא הוגן כלפי שנינו שנישאר כבולים זה לזה."
הוא נענע בראשו לשלילה ושוב התקרב אליי צעד אחד. "אני לא רוצה אף אחת אחרת-" התחיל לומר.
קטעתי אותו לפני שהשלים את המשפט.
"אני כבר לא אוהבת אותך," אמרתי.
אני אוהבת אותך יותר מכול, חשבתי.
"את משקרת," מחה והביט בי במבט קודח.
הוא היה נחרץ בדעתו שאני אוהבת אותו. הוא חשב שהאהבה שלנו חזקה מכל דבר אחר.
נאלצתי לנפץ את ביטחונו, לערער אותו באופן כה מוחלט, עד כי לא תישאר לו ברירה אלא ללכת. כמובן, הלב שלי ייקרע לגזרים כשזה יקרה, אבל זה יהיה רק נזק משני. כל מה שחשוב עכשיו זה שהוא יאמין לי.
"אף פעם לא אהבתי אותך, סבסטיאן." צליל צחוקי החד הדהד בחוזקה בחלל הריק בינינו, כאילו עצם הרעיון היה מגוחך. ניסיתי להתעלם מהטון ההיסטרי שהתגנב לקולי, ובמקום זה התאמצתי להעלות על שפתיי חיוך מרושע.
"איך יכולתי לאהוב מישהו כמוך?" שאלתי אותו והתקרבתי כמו נחש פעמונים שמתכונן להכות מכת מוות. "טיפוס כל כך מיוחס ואגואיסטי? נער קטן ועשיר שגר בארמון," זימרתי בנימה מתנשאת שהחליאה אותי. חידדתי את המכה שלי, לחצתי על הכפתורים שידעתי שיגרמו לנזק מוחלט. עיניו הבזיקו בכאב ובאי־אמון – זה כמעט הרס אותי. ובכל זאת המשכתי לזייף.
צעדתי צעד אחד לעברו, עיניי הכחולות-אפורות קשות ונטולות רגש. דיברתי בקול שופע בוז ומלגלג. "זה היה כיף, אתה מבין. סוג של משחק שהשתפר בגלל שאתה התאהבת ושיתפת פעולה, אפילו שלא הבנת את הכללים. זה היה פשוט למדי – לגרום לנסיך הארץ להתאהב בבחורה מהצד הלא נכון של העיר." הוצאתי את המילים מפי, כל הברה בוגדנית ננעצה בליבי כמו פגיון. פניי היו קרובות לפניו, קולי הפך ללחישה מזלזלת. "באמת האמנת שמישהי כמוני תתאהב אי פעם במישהו כמוך? שאני ארגיש משהו חוץ מסלידה מהחיים שאתה מנהל? שאי פעם אוכל באמת לאהוב אותך?"
עיניו היטשטשו ואיבדו מיקוד כשהעלה זיכרונות מהתקופה שלנו יחד. הוא התכווץ כשהתמונות החדשות שיצרו דבריי עלו בעיני רוחו, מטילות צל אפל על כל מגע, על כל נשיקה וחיוך שאי פעם חלקנו. פיו נפער כמתכונן להגיב, אך לא בקע ממנו קול, וידעתי שאני קרובה במידה מסוכנת לנקודת האל־חזור – כחוט השערה מקריסה גמורה ומוחלטת.
אם אפסיק כעת, אם אחזור בי, אולי עוד יהיה לנו סיכוי. אולי אוכל לצחוק, לתת לו מכה קלה בזרוע ולהגיד, טיפש אחד, אתה לא יודע עד כמה אני אוהבת אותך? אתה לא יודע ששום דבר בעולם לא יוכל לעצור את זה?
אבל המשכתי.
"אה, כן, אני רואה לפי הבעת הכלבלב הפגוע בעיניים שלך שבאמת האמנת לי." פלטתי צחוק מעושה נוסף. "טוב, מט, מותק. המשחק נגמר. אני מנצחת."
זיכרון פניו ברגע ההוא ירדוף אותי עד יומי האחרון. לעולם לא אשכח את המבט בעיניו כשאמרתי את המילים שהרסו אותנו – זעזוע, זעם, בגידה, עצב. הדם התנקז מפניו והוא נרתע ממני כאילו הכיתי אותו פיזית.
שמעתי סיפורים על סוסי מרוץ שנדחקים לקצה גבול יכולתם, ורצים כל כך מהר למרחק כה גדול עד שליבם נשבר בחזם באמצע המרוץ, פשוטו כמשמעו, והם מתים מייד. ברגע ההוא תהיתי במעורפל אם ליבי עלול להתפוצץ – לא ממאמץ פיזי, אלא רגשי. הוא פעם כל כך מהר עד כי חשתי את דופק הדם מתחת לעור, ושמעתי את ההלמות החלולה שהדהדה בחזי הריק. הציפורניים שלי חפרו בכוח בכפות ידיי כשהתפללתי שהדמעות שנקוו מאחורי עיניי לא יימלטו ויזלגו על לחיי.
"את לא מתכוונת לזה," הוא לחש באי־אמון, קולו שבור וחלול.
"החיים לא קלים מחוץ לארמון שלך, הא?" המשכתי לחרוש, קרובה להתקף לב. הרגשתי שליבי מתבקע ונשבר לחתיכות, והחלל שנותר במקומו מתמלא עד מהרה בתחושה של תיעוב עצמי חזק יותר משחוויתי אי פעם.
ראיתי איך השקרים מתגנבים פנימה, והוא מקבל את המילים שלי כדברי אמת. ראיתי את הברק הקשה של ענן השנאה ואי־האמון שכיסה את הבעת החמימות הרגילה של עיני האגוז שלו. הייתי עדה לשינוי בהתנהגותו מלבביות לאיום מבשר רעות, כשמתח את כתפיו לאחור וזקר את סנטרו. הוא השפיל אליי מבט שהביע צינה שחצנית שסיגל לעצמו רק כשהיה בנוכחות אביו.
הוא מתעב אותי. המחשבה כמעט הפילה אותי על ברכיי.
אתם מבינים, מה שאפיין את באש ואותי היה שלא שיקרנו זה לזה. אף פעם לא. כך שאפילו ביום ההוא, כשסיננתי לעומתו שקרים לראשונה מאז שנכנס לחיי, הוא האמין לי. הוא האמין שאני אומרת לו את האמת.
ואני ניצלתי את זה כדי להרוס אותו.
גרוע מכך, אפילו שהוא עלול היה לשנוא אותי, ידעתי שלעולם הוא לא יתפרץ עליי באכזריות או בחוסר כבוד. בדרך מעוותת משהו הייתי מרגישה טוב יותר אילו צעק עליי והתרגז לשמע מילותיי האכזריות, אילו התחיל לריב איתי כששברתי את ליבו. אבל זה פשוט לא בטבע שלו לאבד שליטה מול אנשים אחרים – בייחוד לא מול אלה שפוגעים בו. הוא קיבל את דבריי בנחישות עגומה. נאמן לחינוך הדם הכחול שלו, הוא דחק כל כאב עמוק פנימה, למקום שאיש לא יראה. הבעתו הייתה שלווה – אגם רגוע ביום בלי רוח – אבל עיניו היו ים סוער, העדות היחידה לחורבן שחש בתוכו.
"שלום, לוקס," אמר בקול מאומץ, תחב את ידיו לכיסי מכנסיו, והתבונן בי בעוצמה השקטה שהקרין תמיד. הבעת עיניו מוטטה אותי.
שתיתי אותו בצמא, בידיעה ברורה שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
"שלום, סבסטיאן," פלטתי בקול חנוק, משתנקת כשאמרתי את שמו.
הסתובבתי במהירות כדי שהוא לא יראה את הדמעות שלבסוף פרצו מעיניי והתרחקתי מאהבת חיי, משאירה את ליבי מאחור.
לא הרשיתי לעצמי להביט לאחור, גם לא כששמעתי את הצליל שאין לטעות בו של אגרוף מכה שוב ושוב בגזע עץ האלון שלנו בכוח שדי בו לבקע את קליפתו.
