1
בנות, בנות, בנות
ליב
לכל אחד יש רגע בחיים שבו הוא מבין שהדברים שחשב שהוא רוצה לא יקרו לעולם. כל החלומות האלה על חיים באושר ועושר ובית עם גינה חמקו לי מבין האצבעות כאילו ניסיתי לאחוז בענן עשן. חלומות חסרי תועלת ולא מציאותיים.
למדתי בדרך הקשה שהמציאות קשוחה. זאת לא הייתה נחיתה רכה. זו לא הייתה דחיפה עדינה שפקחה לי את העיניים החומות בגון קרמל וגרמה לי לראות את האמת שניצבת מולי.
אני צנחתי מצוק.
נפלתי חזק ונאחזתי בטירוף בדברים שהשתוקקתי אליהם, כשהמציאות טפחה על פניי כאילו קפצתי ראש אל מי אגם קפואים.
הכאב היה מיידי והשתנקתי, אך שלא כמו במים, לא הפכתי לקהת חושים. הסבל נמשך מדי יום ביומו. הוא השתקע בעצמות שלי והפך לכאב עמום ומתמשך.
הכאב הפך לחלק ממני, כמו כל דבר אחר. הוא היה ממשי ומוחשי, ובדיוק כשחשבתי שהלחץ בחזה נרגע קצת ושאני סוף־סוף יכולה לנשום לרווחה, המציאות הזכירה לי מי כאן השולטת ושוב ריסקה אותי בקלות כמו בפעם הראשונה.
אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה. כשאני נזכרת במה שהיה, לא לגמרי ברור לי איך כל זה קרה. מתי התחילו הדברים להשתבש.
זה היה יום ככל הימים. ריחות העשן והבושם המתוק מדי דבקו בעורי כשעברתי בפתח הדלת. עם נקישת המנעול נעלם העולם שבחוץ, ואני נכנסתי לעולם של מסתורין, תאווה ועור חשוף.
צעדיי היו מדודים ובטוחים בדרך לעמדה שלי, אבל הידיים רעדו כשהתחלתי להתאפר ומשחתי את עיניי בשחור־פחם. היה קל לעבוד על כולם, קל מדי, אבל לעבוד על עצמי לא יכולתי. הבטתי בהשתקפות שלי וחיפשתי רמזים לתמימות שהייתה שם פעם. אך לא נותר שום זכר לילדה שהכרתי בעבר.
בניגוד חריף לגון עורי החיוור, נעטפו שדיי בתחרה עדינה ושחורה. זה היה יכול להיות מחזה מרהיב אלמלא ידעתי שגברים תכף יצעקו אליי שאסיר אותה. במצב אחר, בחיים אחרים, ודאי הייתי נהנית ממגע הבד הרך על עורי, אך בחיים האלה, הרגשתי מחנק. זה היה אות קלון שצרב את עורי, תזכורת קטנה למה שהפכתי להיות.
הסתכלתי על כל הבנות בחדר בזמן שהתאפרו. לכל אחת מהן היה סיפור שונה שהוביל אותה לכאן. זה לא משהו שאנשים בוחרים לעשות בלי סיבה. הייתי משקרת אם הייתי אומרת שלא ידעתי איך הגעתי לנקודה הזאת, אבל לעזאזל, שנאתי לחשוב על זה. לא כי הסיפור שלי היה טרגי, אלא משום שהוא נבע משיברון לב. נתתי לגבר להרוס אותי, וכתוצאה מכך נעשיתי פחדנית.
"ליב, את הבאה בתור, מותק," קרא מארק מבעד לווילון המשי וחייך אליי.
מארק היה טיפוס מפוקפק, אך אליי הוא היה נחמד. הצלחתי לקנות את ליבו כשהרווחתי בשבילו הכי הרבה כסף, אבל הייתי מרוויחה אותו בכל מקרה. לא היו לי חברים באטלנטה. לא הייתה לי משפחה. כולם נשארו בטנסי, אבל אסור היה לי לחשוב על טנסי, כי זה הוביל אותי לחשוב עליו. לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב עליו. זה שיבש לי את הראש. זה שיבש את הכול.
הרגשתי את המבטים ושמעתי את הלחישות הצורמות של הבנות האחרות כשעברתי לידן, אבל לא היה אכפת לי מה הן חושבות עליי. היו זמנים שכן היה לי אכפת, אבל זה היה מזמן. עכשיו היה חשוב לי רק שהגברים יאהבו אותי, שאף אחד כאן לא יתקרב מספיק כדי לפגוע בי, ושבסוף הלילה אלך מפה עם שק מלא בכסף.
"יש לנו מסיבת רווקים בחדר מספר אחת," קרא מארק מלוח הכתיבה שהחזיק מולו. "הם שילמו הרבה כסף והבטחתי להם את השירות הטוב ביותר." הוא ליטף את הלחי שלי באצבעו השמנמנה, ואני הכרחתי את עצמי לא לחמוק ממגעו. נחנקתי מריחות הליקר והאפטרשייב הזול, אבל בעזרת מיומנות שפיתחתי בשנים האחרונות הסתרתי את הבחילה שעלתה בי בעזרת חיוך מזויף. "תתחילי את, ואז אני אדאג שחלק מהבנות יצטרפו אלייך."
מסיבות רווקים היו החלק הכי פחות מועדף עליי בעבודה הזאת. טֶיינטֶד לא היה איזה מועדון מוזנח שכל אחד יכול להיכנס אליו. הוא היה מקום ברמה גבוהה, וכך גם הגברים שעברו בשעריו. היו להם ציפיות. היה להם טעם ברור, וטיינטד סיפק בדיוק את מה שרצו.
אבל מסיבות רווקים?
הן היו סיפור אחר לגמרי.
הגברים במסיבות רווקים היו בעייתיים. האלכוהול זרם, העכבות נעלמו, והדלק שהניע את הגברים היה המחשבה שהם יהיו רק עם אישה אחת כל החיים.
נשמתי עמוק וצעדתי אל חדר מספר אחת. כמה גברים ישבו בחדר הפרטי, ופניהם לכיוון הבמה שעליה הייתי אמורה לרקוד. הם בחנו את הווילון השחור וחיכו שאופיע. האורות בחדר עומעמו. הפיתוי ריחף באוויר, ואני הייתי בתפקיד המפתה.
התארגנתי מאחורי הווילון והרגשתי שהמוזיקה פועמת בחוזקה ומרעידה את הבמה מתחת לרגליי. אחזתי במסכה השחורה ומיקמתי אותה על עיניי. מארק חשב שאני עוטה אותה כדי לשוות לעצמי מראה מסתורי יותר, אך הייתי זקוקה למסכה הזאת. זו הייתה הדרך היחידה שלי לאזור אומץ ולעלות על הבמה. היא עזרה לי להסתתר. היא הגנה עליי.
כלפי חוץ נראיתי אישה סקסית ומלאת ביטחון, אבל מבפנים, בכל פעם שעליתי על הבמה, משהו מת בתוכי. אבל יכולתי להסתיר את זה. הייתי מוכרחה.
השיר המשיך להתנגן, וכששמעתי את האות שלי לעלות לבמה, נשמתי עמוק, מילאתי את ריאותיי באוויר ונשפתי החוצה את כל הלחץ. כבר לא הייתי אוליביה מֶיי קונֶר. הייתי ליב, והבמה הזאת הייתה הממלכה שלי.
צעדתי על הבמה השחורה הקטנה בעקביי השחורים הגבוהים שבהקו באור הזרקורים. הגברים שרקו ברגע שהבחינו בי, אבל ניסיתי להשתיק אותם. התרכזתי בקצב השיר שיימלס של דה ויקאֶנד, השיר שלי, ונתתי למילים לחלחל לתוכי.
ידי הימנית פגשה בעמוד שניצב במרכז הבמה, והמתכת הקרה העבירה בי צמרמורת. הסתובבתי סביבו לאיטי והסתכלתי על החדר.
רוב הגברים לבשו חליפות יקרות, מחויטות, שנתפרו במיוחד למידותיהם. סיגרים ארוכים השתרבבו מפיהם וכוסות התרעלה נחו בידיהם.
חזרתי לקדמת העמוד ומייד צנחתי לרגליו, גבי נגע במתכת הקרה, ירכיי היו פשוקות לרווחה, גופי הוצג לראווה. שמעתי כמה נשימות חדות וידעתי שמלאכתי בוצעה במלואה. הרעב ניבט אליי מעיני הגברים שהקיפו אותי.
נענעתי את האגן והתחלתי להתרומם, אבל רגליי רעדו כשהבטתי לתוך זוג עיניים ירוקות שננעצו בי ממרכז החדר. תשוקה בלתי ניתנת להכחשה השיבה לי את מבטה.
מצמצתי, ועפעפיי הארוכים נגעו במסכה כשהמשכתי לרקוד. כופפתי את האגן בעמידה והעברתי את היד לאורך הרגל. נענעתי את האגן לקצב המוזיקה, וליבי הלם במהירות הולכת וגוברת. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד, אך מהמקום שבו רקדתי לא הייתה לי זווית ראייה טובה מספיק. המשכתי להביט בקהל ולא יכולתי להסיר ממנו את העיניים.
הוא נראה מסוכן. הוא הזכיר לי הרגל מגונה. ידעתי שלא כדאי לי לרצות בו, ולמרות זאת הרגשתי שאני נמשכת אליו.
לא היה כמעט מקום בגופו שלא היה מכוסה בקעקועים. לא הצלחתי לראות אותם בבירור באור העמום, אבל ראיתי את ידו המקועקעת שעטפה את כוס הקריסטל, וכל מפרקי אצבעותיו היו מסומנים בדיו שחורה.
מבטו ננעץ בי. הוא בחן כל סיבוב אגן, עקב אחרי כל תזוזה, כמו צייד דרוך שמתכונן לתקוף את הטרף.
גופי הכיר את המוזיקה והתנועע בלי שהייתי צריכה להקדיש לזה מחשבה. המותניים התנודדו, הידיים ליטפו, והגברים שמולי בלעו הכול בשקיקה כאילו הייתי סעודתם האחרונה.
אבל הייתי חייבת להתקרב אליו.
הצורך לדעת מאיפה אני מכירה אותו הכניע אותי. ירדתי מהבמה אבל לא פניתי אליו מייד. במקום זה התמהמהתי קצת, ובדרך אליו בחנתי מקרוב כל גבר שהיה בחדר. אבל צפיתי בו. חקרתי את הצללים שהעיבו על פניו כדי למצוא דמיון למי שהוא.
רק כשהגעתי לגבר שישב לידו יכולתי באמת לראות אותו. ברגע שהבחנתי בצבע הירוק של עיניו החודרות ידעתי למה הן היו מוכרות לי. הן היו העיניים שרדפו אותי בחלומות בארבע השנים האחרונות.
פרקר פאקינג ג'יימס.
מבטו הבוחן הבהיר לי שגם הוא מזהה אותי, אבל עדיין לא יודע מאיפה. בפעם האחרונה שראיתי אותו הייתי בסך הכול ילדה. הגוף שלי היה שונה. השיער שלי היה שונה. לעזאזל, הייתי בן־אדם שונה לגמרי.
עכשיו כבר לא הייתי הילדה עם השיער בגון חום־עכבר והרגליים הארוכות הכחושות. סוף־סוף גיליתי את הגוף שלי, וכבר לא התביישתי בו. כבר לא היה לי המגע המהוסס שמתחנן שילמד אותי מה לעשות. צעדיי היו מחושבים ודעתניים.
מותניי התנועעו בקצב המוזיקה וברכיי התחככו בשלו. הרגשתי שהנגיעה החפוזה הזאת שורפת אותי. הלהבות כילו אותי והעלו את כל גופי באש.
אצבעותיי צנחו אל ירכיו העטופות במכנסיים, ופישקתי אותן בעדינות. גופי התגלגל על גופו מתוך הרגל, וניחוחו החזק והחריף מילא אותי. זו הייתה תזכורת לפרקר שהכרתי, אלא שעכשיו נדף ממנו ריח הרבה יותר טוב. היה לו ריח של גבר.
הוא הניח את ידיו על זרועות הכיסא, ואני התבוננתי באצבעותיו המקועקעות כשנסגרו לאגרופים. העפתי את שערי על החזה שלו והפניתי אליו את גבי, ומנעתי ממנו ולו לרגע להביט בפניי. בנשימה רועדת התיישבתי על ברכיו.
הרגשתי בישבן שלי עד כמה הוא מגורה, ופיסת המידע הזו הציתה אותי. פרקר תמיד היה בעל השליטה והחזק מבין שנינו, אך הלילה המצב היה שונה.
הצמדתי את הגב אל החזה שלו, את הישבן נעצתי בו בחוזקה, והתנועעתי לקצב המוזיקה. לעזאזל. זאת הייתה תחושה מדהימה.
החזה שלו עלה וירד מתחתיי, והנשימות הנוקשות שלו פילחו את צווארי. נזכרתי איך התמסרתי לו מרצוני ארבע שנים קודם לכן, וממש התחננתי אליו שישכב איתי. הזיכרון הכאיב לי ועצמתי את עיניי. ליב, אל תחשבי על זה. אל תיכנסי לזה.
רכנתי קדימה, הקֹשַתי את הגב והמשכתי להתחכך בו. הוא העביר את ידו לאורך עמוד השדרה שלי והצמרמורת התקדמה בעקבותיה, סנטימטר אחרי סנטימטר.
"בלי ידיים," לחשתי לו, כפי שנהגתי עם שאר הלקוחות.
ידו נצמדה לגופי ואז הורחקה ממני.
"תורידי אותה," קרא קולו העמוק והצרוד, שבקושי נשמע בגלל המוזיקה.
שלחתי ידיים רועדות אל הגב ואחזתי באבזם החזייה שלי. יכולתי לעשות זאת. אסור היה לי להפגין מולו חולשה.
אצבעותיי לחצו את הבד אל גופי, אך לפני שהצלחתי לשחרר את האבזם, ידו של פרקר עצרה אותי.
הוא הצמיד את שפתיו אל אוזני, וכמעט התעלפתי כשהרגשתי את הבל נשימתו מלטף את תנוך האוזן שלי. "התכוונתי למסכה. מי את?"
צמרמורת אחזה בי כששמעתי את השאלה. הייתי אף אחת. כבר לא הייתי שלו. לא עוד. אז במקום לענות לו, נענעתי את האגן פעם אחת אחרונה ועברתי לגבר שלידו.
הוא המשיך לנעוץ בי מבטים, ואני נשבעת שרציתי להסיט ממנו את העיניים. פעלתי כמו על טייס אוטומטי וביצעתי את הריקוד שלי בלי לחשוב. אבל כשהרגשתי מגע יד בסרט של המסכה, נבהלתי וחיפשתי את הפנים של האיש שמולי בזמן שהמסכה נשרה אל הרצפה.
שמעתי את שמי בוקע מפיו, ויותר מכל דבר אחר, התביישתי.
"ליבִי?"
נשימות נעתקו סביבנו, אבל לא העזתי להסיר את מבטי מעיניו של אחי.
"מייסון."
כוס התנפצה על הרצפה לידי, ועדיין לא העזתי לזוז. לא הייתי מסוגלת לעמוד מול פרקר ולהסתכל עליו בלי המסכה. הוא היה חזק מדי, ואני הייתי חייבת להגן על עצמי.
"מה נראה לך שאת עושה?" שאג מייסון ואחז בזרועי. הוא משך אותי והעמיד אותי על הרגליים, ורק באותו רגע קלטתי שאני עומדת עירומה מול אחי. כיסיתי את החזה בזרועותיי, אבל זה רק הצית את זעמו עוד יותר.
"בגלל זה את עסוקה ואין לך זמן לחזור הביתה? זה העומס בעבודה החדשה שדיברת עליו? שיקרת לי." הוא רתח מזעם ועיניו הפכו שחורות כשמי הלילה.
האצבעות שלו ננעצו בעורי, וראיתי שהמאבטח עושה את דרכו אלינו.
"מייסון, אתה מכאיב לי," לחשתי.
אצבעותיו הרפו ממני מייד, אבל הוא עדיין החזיק בי קרוב אליו.
האנק המאבטח ניגש אליי, אבל פרקר נעמד מולו.
"כדאי שתזוז," איים האנק. "אני מוציא אותה מפה." הוא נד בראשו לעברי.
"על גופתי המתה." קולו של פרקר הצית משהו בתוכי, והייתי חייבת להזכיר לעצמי שהוא אותו הילד ששבר את ליבי.
"זה בסדר, האנק."
פרקר זקף את גבו, ואחי קירב אותי אליו וגונן עליי בגופו.
"הוא אחי." הצבעתי על מייסון, וראיתי את ההלם בעיניו של האנק.
"אני צריך לקרוא למארק." הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת, אבל עצרתי בעדו.
"אולי תיתן לי כמה דקות? אני מבטיחה לסדר פה את העניינים."
עיניו התרוצצו הלוך ושוב ביני לבין אחי, והוא נראה מהוסס, אך לבסוף נכנע. "חמש דקות ואני חוזר."
הנהנתי לעברו והוא יצא מהחדר.
"מה אתם עושים פה?" שחררתי את ידי מאחיזתו של אחי, וכשהסתכלתי מסביב נתקלתי במבטי האשמה ותשוקה גם יחד.
"מה אנחנו עושים פה?" פרקר גיחך והעביר את ידיו המקועקעות בשערו שהיה קודם מסודר למשעי.
"ליבי, את רצינית? מה את עושה פה?" קולו של אחי רעד מזעם.
שמו עמד לי על קצה הלשון, אבל ידעתי שזה לא הוגן. לא יכולתי להאשים אותו בהחלטות שקיבלתי בעצמי.
"מייסון, זאת העבודה שלי. למה לא אמרת לי שאתה מגיע לאטלנטה?"
"מתי?" הוא הניף את ידיו בתסכול. "את מתכוונת לכל הפעמים שהתקשרתי אלייך ולא ענית? היום התקשרתי אלייך."
לא הייתה לי תשובה, כי הוא צדק. שנאתי לשקר לו, אז נמנעתי מלדבר איתו ככל שיכולתי.
"אתם צריכים ללכת, כולכם." הסתכלתי לכיוון הדלת כדי לוודא שהאנק לא חוזר. לא רציתי שהם יעשו מהומה. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את העבודה.
"אנחנו לא נלך מפה בלעדייך." לא המילים הן אלה שהפתיעו אותי, אלא מי שאמר אותן.
"פרקר, אתה לא קובע." נעצתי בו מבט. הוא היה גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים גם עם העקבים שנעלתי, ועיניו הירוקות רשפו אש.
"הוא צודק," נהם מייסון. "את באה הביתה."
סרקתי בעיניי את החדר שהיה מלא בחברים שלו, שכולם נעצו בנו מבטים אבל העמידו פנים שלא. לא זיהיתי אף אחד מהם, ופתאום הבנתי עד כמה התרחקתי מאחי. כבר לא ידעתי עליו כמעט כלום.
לא הייתה לי בעיה לחזור איתו הביתה. פשוט לא רציתי שוב להיפגע. פרקר ממש הרס אותי כבר פעם אחת, והשהייה במחיצתו עוררה כאבים בחזי. לא יכולתי להסתכן ולאבד את עצמי שוב בתוכו, אבל גם לא יכולתי להגיד את זה לאחי. הייתי בסך הכול הסוד של פרקר, ואחי היה מחרבן במכנסיים אם הוא היה יודע מה קרה. אם הוא היה יודע שברחתי בגלל פרקר.
אז במקום לספר לו, אילצתי את עצמי לחייך, וניסיתי להימנע מהנושא לחלוטין.
"אז מי בעצם מתחתן?" הסתכלתי שוב סביבי. חלק מהבחורים היו מכוסים בקעקועים כמו פרקר, וחלקם נראו נקיים ומסודרים כמו אחי.
רק כששבתי והבטתי בשני הגברים שהיו פעם כל עולמי הבנתי שבאמת נדפקתי חזק. והכול בעקבות מילה אחת שיצאה מפיו של פרקר.
"אני."
