בשנת 2010 הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כקורבנות השואה והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד-פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו מפתיעה במבט ראשון, משום שהצבא הגרמני לא דרך על אדמת מרוקו, ומשום שיישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה. יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, מצייר בספרו תמונה חיה ומפורטת של חיי היהודים במקורו תחת שלטון וישי, אשר בניגוד לאמנת הפרוטקטורט, החיל על יהודי מרוקו את חוקי הגזע של תקנון היהודים שחוקק בצרפת. סדרה של אפליות הונהגה נגד היהודים בכל תחומי חיי הקהילה: בקיצוב מפלה במזון, באיסור כל מגע עם התקשורת, בהגבלות תנועה, בפגיעה במגורי היהודים ובאיכותם, בהפסקת עבודתם של פקידים, רופאים, עורכי דין, בנקאים ועוד. ; האפליות הלכו והחריפו, ורק נחיתת האמריקאים בנובמבר 1942, אשר נתפסה בעיני היהודים כ"נס", עצרה אותן. הקהילה ובעיקר הנהגתה, חוו זעזוע עמוק, מלווה בהכרה עמוקה כי לא משלטונות צרפת ולא מהמנהל המרוקאי תצמח ברכה לקהילה. המחבר מנתח לעומק את אפקטיביות ההתנגדות של הסולטאן מומחד החמישי למדיניות ממשלת וישי ואת מאמצי השיקום של יהדות מרוקו בעקבות מאורעות המלחמה. הציונות נותרה ברירת המחדל של יהדות מרוקו, והיא השתלבה כשורש טבעי בתוך המסורת הדתית היהודית של הקהילות באשר הן.