פרק 1 | מעטפה
אוויר קר וטחוב חדַר לריאותיי. רק קול נשימותי פילח את השקט המוחלט. צלליות שציירו הנרות שפיזרתי ברחבי המערה ריצדו לאורך קירותיה. האור הצהבהב, שפוזר באופן אקראי, אִפשר לי לראות את תקרת האבן הגבוהה ואת קירות הגיר שהקיפו אותי. סלעים אחדים בלטו מהקירות ואחרים נחו על הקרקע. הדם הזורם ברקותיי פעם בחוזקה. חששות מִנחשים, עקרבים ומשאר רמשים כבר לא טרדו את מחשבותיי. התרגשות מהולה בפחד מילאה כל תא בגופי. לפנַי על הקרקע, במרחק נגיעה, נחה קובייה שחורה וקרה. פאותיה המדויקות מסותתות להפליא, ללא כל פתח, גם לא חור מנעול. כעת, תכולתה הייתה הדבר היחיד עליו חשבתי. נשמעה נקישה. שאפתי לריאותיי נשימה עמוקה והושטתי את ידי. לא שיערתי שמהרגע בו אפתח אותה ישתנו חיי ולא ישובו עוד להיות כשהיו.
מאז שאני זוכר את עצמי ראיתי באור שונה את מארג היחסים בין הסובבים אותי ואת החיבור שלהם למשפחה, לעבודה, ואפילו למכוניות שלהם. ראיתי את העולם אחרת מהאנשים האחרים שהכרתי. כבר בגיל עשר, כשכל חברַי רצו להיות שוטרים, כבאים וראשי ממשלה, לא הצלחתי למצוא בתוכי רצון אחד שימשוך אותי לעיסוק נכסף כלשהו, החלום שאותו ארצה להגשים כשאהיה גדול.
גם היום, תשע-עשרה שנה לאחר מכן, כשאני קצת יותר מפוקח ומשכיל, טרם מצאתי את מטרתי. אבל פינה אחת משלי מצאתי לי בעולם: הייתה זו הנגינה שהגנה עליי ממציאות שלא מצאתי בה את מקומי. במשך שעות ביליתי לבדי עם הגיטרה וניגנתי. בשנים האחרונות השתמשתי בנגינה גם כדי לממן את הוצאות המחייה שלי. לילות ארוכים ישבתי על במה מוארת במועדון זה או אחר. למדתי לנגן אצל זיסמן, השכן של הוריי במושב, כשהייתי צעיר. הוא היה אומנם מורה נוקשה והתעקש שאלמד בעל-פה יצירות ארוכות ומורכבות, אך עם השנים החלפתי את הרפרטואר הקלסי בחומרים משלי וכתבתי בעצמי את המוזיקה.
כולנו מחפשים אושר באמצעות אהבה, כסף, כבוד והערכה, או כל ציור ורוד אחר שציירנו בראשנו, אך מסביבי ראיתי סבל רב, ולא רק בעיר הגדולה. החל מרצונות קטנים וחסרי חשיבות שלא התגשמו וכלה בחולי, בזקנה ובמוות. חשתי תסכול מהעולם שראיתי סביבי ולא מצאתי בו את דרכי. ריקנות ודיכאון היו תחושות שביקרו בליבי לא פעם, אך לרוב מצאתי להם משככי כאבים בהסחות דעת שונות, כמו הופעות, שתייה או מערכות יחסים ארעיות ושטחיות.
כשכל חבריי החלו להתפזר בשלל מוסדות לימוד בארץ ובעולם, הרגשתי, כהרגלי, מחוץ למסלול המקובל, ושאלות של "מה תעשה" ו"אולי תלמד משהו" הוטחו בי שוב ושוב. עניין אותי בעיקר איך עובדים הדברים, כיצד פועל העולם, איך המטוסים הענקיים עם מאות נוסעים וקצת מהירות לא נופלים מהשמיים, איך חשמל שזורם בחוט בין יבשות מעביר עמו את הקול שלי לצידו השני של העולם. החלטתי לתת לאקדמיה להוביל את דרכי בשנים הבאות ולהתחיל בלימודי מדעים מדויקים. שיעורי הפיזיקה הם שהחזיקו אותי בתוך המסגרת הזאת בשנתיים הראשונות, ואפילו הייתי המוביל בחוג, אך גם שם דעכה התלהבותי, עד שבתחילת השנה השלישית עזבתי.
"רוּבִּי קלמן, סטודנט ברמה שלך הוא מישהו שנועד לגדולות. אתה מבזבז את חייך לריק. ימיך יחלפו עליך בברים כשתנגן בשביל כמה פרוטות, ובגיל חמישים תתעורר ותצטער שלא סיימת. אבל אז כבר יהיה מאוחר."
פרופ' מאירסון, ראש הפקולטה באוניברסיטת תל-אביב, ניסה לשנות את דעתי כמה וכמה פעמים. הוא טען שהחלטָתי לא רציונלית ושמה לאַל את העתיד הוורוד המובטח לי. הסכמתי אִתו, אבל היה לי ברור שאני לא רוצה לקום כל בוקר במגדל השן שלי ולצאת לעבודה סתמית מול מסך מחשב כשמעליי מהבהבת מנורת ניאון, שם אבלה את מרבית שעות היום, ובערב אחזור אל משפחתי הישֵנה. לא הייתי מוכן לזה. לא כך. יכולתי לבחור, כמו אבי, בדרך אחרת, של חיים צנועים ושקטים במושב מרוחק מההמון התזזיתי, ולעבוד את האדמה. אך גם מסלול זה, לאורך כל הדרך אל הזקנה, לא היטיב עם דמיוני.
מעולם לא ראיתי עצמי חי בתבנית המוכרת של לימודים-עבודה-משפחה. אני יודע שכולם מחפשים את המוכָּר והבטוח. "שיהיה בית, ורצוי עם הרבה בטון", או "אותי לא יזיזו מפה", אך בתחושה שליוותה אותי מאז היותי ילד הלב חיפש דבר-מה אחר. מעולם לא ידעתי להצביע עליו, לתאר אותו, או אפילו לדמיין אותו, לכן התקשיתי מאוד בחיפוש אחריו, אך תמיד ידעתי שהוא שם ואמצא את דרכי אליו.
היינו שלושה בנים לבית משפחת קלמן. אחי הקטן יהונתן, המפונק והנמרץ שבחבורה שעד היום מתעקש על הגיית שמו– י-הו-נ-תן ואוי לזה שיקרא לו יוני, אנוכי ואיתמר — הבכור השקול שנולד שנתיים לפנַי. שמי, ראובן, ניתן לי על-שם סבי שנפטר כשנה לפני שבאתי לעולם, אך השם הזה לא החזיק מעמד זמן רב. לאחר שאיתמר התחיל לקרוא לי רובי, דבקו בכינוי כל בני המשפחה, ומאז זהו שמי, בבית ובחוץ.
שלושתנו מילאנו את הבית ברעש גדול, בשמחה ובבלגן קבוע. אני זוכר את אבי מתכנן כיצד נהיה לו לעזר כשנגדל, בשדות הפרחים ובחממות שכה התגאה בהם. לכל אחד מאתנו הייתה משיכה לזן פרחים אחר. יהונתן אהב את הוורדים, בעיקר את הצהובים. איתמר נמשך יותר לגֶרְבֶּרוֹת האדומות, ואילו אני, אל הסחלב עטור דמויות החרקים, על כל צבעיו המושכים. בשעות הפנאי עזרנו לאבא במלאכת הגידול והקטיף.
בבוקר יום קיץ סתמי, כמה שבועות לאחר שמלאו לי שמונה שנים, נגדעו תוכניותיו של אבי ועמן חלומותיו ואושרו כאשר איתמר לא התעורר משנתו. הרופאים הגדירו זאת כמקרה נדיר של אחד למיליון. לא תאונה קטלנית באישון לילה, ולא מחלה ממושכת סבוכה בבתי חולים. כך סתם, בפשטות איומה, לא התעורר. הכאב שהביא עמו האובדן, מנקודת מבטו של ילד קטן, היה תהומי וכמעט בלתי ניתן להכלה, אך הזמנים הקשים יותר הגיעו כשנתיים לאחר שאיתמר לא התעורר, כאשר צפיתי באבי קמל לתוך תהום של צער מול שני ילדיו שנותרו. אימי הייתה חזקה יותר באופייה, אך גם היא לא הצליחה להחזיק את המשפחה על כתפיה. כדי לא להשתגע בין ילדיה האבודים לבין בעלה שמיעט לדבר וניסה להתרחק כמה שאפשר מהבית, העבירה את רוב זמנה בצחצוח ובהברקה של כל פריט בבית באובססיביות וללא הפסקה.
תור הזהב של גידול פרחים בארץ חלף, והותיר אחריו בחלקתנו עשרות חממות ריקות ומוזנחות ושדה רחב-ידיים של צער צהוב ויבש. אל השכול הקשה הצטרף כעת הקושי הכלכלי ותבע גם הוא את קורבנותיו. כילד בן עשר שהפך בִן לילה לבכור האחים, הרגשתי עול כבד בניסיון לחבר את שברי המשפחה. במשך לילות שלמים שכבתי במיטה ובכיתי, נושא תקווה שבבוקר אקיץ מחלום הביעותים הזה.
לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אך כבר אז, מבעד לימי הכאב והריקנות שעברו עליי בבית הוריי, התעוררה בי הסלידה מהחיים ה"רגילים" שלהם נכספים כולם: ביטחון, יציבות כלכלית, מציאת זוגיות והקמת משפחה. החיים נראו כה שבריריים והפכפכים, בלתי ניתנים לתכנון וכה יקרים מכדי לבזבז אותם, כי איננו יודעים מתי יגיע יומנו האחרון. חוויתי את קץ חייו של אחי. ראיתי בבירור שלכל דבר יש סוף, במוקדם או במאוחר, לכל הנאה וגם לחיים עצמם. איך ייתכן אושר בעולם הזה ואיזו משמעות יש לחיים בו כאשר הכול סופי? עם השאלה הזו נשארתי וגדלתי והיא היוותה בסיס לבחירות שעשיתי. היה לי ברור שישנה דרך אחרת לחיות בעולם זה, והבטחתי לעצמי שלא אוותר ואמשיך לתור ולחקור עד שאמצא אותה.
למרות הצלקות שהותירה בנפשי עזיבתו של איתמר, לא הפכתי לטיפוס פסימי. השתדלתי לראות את המציאות כפי שהיא. אפילו בצבא, כשכולם מסביבי קיטרו בלי הרף בזמן מסעות ארוכים, המדים היו ספוגים מים מהגשם הכבד והנעליים שקעו שוב ושוב בבוץ העמוק, היה לי ברור שגם זה ייגמר. לכל דבר רע או טוב יש סוף, ומייד אחריו מגיעה התחלה חדשה. אני אוהב את אור השמש הראשון הנשפך על שדה ירוק לאחר לילה גשום, מנקה את מחשבותַי מליל אמש. אני מתרגש, מסוקרן ומרותק מצפייה מהצד באנשים השקועים לחלוטין בעולמם הרועש והסגור. אני גם חוֹוֶה ורואה את הטוב שמסביבי — זוג אוהבים מחובק שחולק מעיל אחד, סבא זקן ונכדו היושבים בחצר ביתם ומשחקים שעות, נבט שמציץ בין קפלי האדמה ויהפוך עם הזמן לעץ ענק. אך ככל שהתהדקה התקשרותי לעולם הזה ולמה שיש לו להציע, גדל גם החשש לאבד, שוב, את הדברים שכה אהבתי. חייבת להיות דרך אחרת לחיות באושר, בנפרד מכל אלה.
וכך, לאחר הניסיון למצוא בעולם האקדמי תשובות לתהיות שליוו אותי — ניסיון שגבה שנתיים מחיַי והסתכם בכמה ניסויים בקינטיקה ובכ-250,000 תרגילים במתמטיקה — ניסיתי למצוא מטרה ואת מהות הקיום שלי, כמקובל, בטיול לארץ "לא נודעת". שמתי פעמַי לדרום אמריקה.
צעדַי הראשונים על אדמת נֵיכר היו בעיר הבירה הַוואנָה שבצפון קובה. ללא ספק מקום אחר, במקצב שונה לחלוטין מזה שהכרתי כאן. מדינה שנשארה אי-שם בשנות החמישים של המאה הקודמת. קידמו את פניי שכונות רבות שהזמן לא היטיב עמן, בניינים צפופים ומתקלפים, כבישים רעועים ומכוניות שראיתי כמוהן רק באלבום החתונה של ההורים שלי. בכל זאת, שני דברים קשרו את ליבי לקובה: המוזיקה, שבזכותה הגעתי אל המקום הקסום הזה, והאנשים החמים שפתחו בפנַי את ביתם ואת חייהם. במשך שעות ישבתי ברחוב והקשבתי מהצד לחמישה נגני רחוב בנעליים מבריקות, מנגנים ללא הפסקה על גיטרות קלסיות, צ'לו ותופים קטנים.
מרגע שהוספתי לאנגלית שלי מעט מבטא ספרדי מתגלגל, התקשורת עם החבורה המנגנת נעשתה קלה יותר. התיידדתי איתם ובלילות יצאנו יחד למועדוני ג'ז, שם גמעתי בהנאה את מקצבי הרומבה, הסונגו והטימבה. המקצב האיטי של הוואנה נעם לי, ונוכחתי לדעת שלא צריך הרבה כדי להיות שמח ומאושר. לא חשתי שום צורך לצאת מהעיר לאזורים אחרים של קובה ולסמן "הייתי", "עשיתי". ניגַנו יחד במועדונים או באחת מדירותיהם הצנועות עד עלות השחר, או עד שאיבדתי תחושה באצבעותיי.
שהייה של חודש עם נגני הרחוב ציידה אותי בעולם שלם וחדש של מוזיקת נשמה ובקצת ספרדית, אך בשלב מסוים הרגשתי שמשהו חסר. אותו דחף שהקים אותי מספסל הלימודים התחלף עתה ביצר נדודים שדחף אותי דרומה, לפרו.
מצאתי את עצמי בין תשעה מיליון אנשים בעיר הבירה של פרו, לימה. קצת עמוסה, לטעמי, אך נוף הים מהצוק הגבוה שבה את ליבי. לאחר כמה ימי שוטטות ברחובותיה האינסופיים, פגשתי את קרלוס, גיאולוג מברזיל שחקר הרי געש בפרו וכעת היה בדרכו חזרה הביתה. כמי שחש כמעט-מקומי, שמח לשתף אותי בניסיונו. מעבר לאי אלו עצות שנתן לי, הוא גם רשם על פתק קטן ומקומט שם של כפר קטן ונידח ואת שמו של מדריך הטיולים שפגש שם, והציע שאם אגיע לאזור מגוריו אחפש אותו. "הטיולים אִתו הם לא מהעולם הזה." ייתכן ששם אתחיל, חשבתי, ואחרי מבט חטוף במפה עליתי על רכבת המובילה אל העיר הקרובה לכפר בו גר המדריך.
רוב האנשים ששאלתי אותם מהי הדרך אל הכפר הצביעו לאותו כיוון, ולבסוף מצאתי את עצמי עומד אובד עצות ביציאה מהעיר. נהג משאית עבר לידי, עצר ושאל בספרדית אם אני צריך עזרה, או זה מה שחשבתי שאמר. הראיתי לו את הפתק והוא סימן לי בידו לעלות אל תא המטען מאחור. מלבדי, ישבו בחלקה האחורי, הפתוח והקופצני של המשאית, עוד עשרה אנשים, ילדה קטנה, שתי עִזים וערמה גדולה של שקי קמח. למעט שקי הקמח, במשך כל הנסיעה בת שלוש וחצי השעות נעצו בי עיניים כל יושבי המשאית והילדה חייכה. בזמן שצבע פניי התחלף מגוון עדין של ירוק ללבן, עצרה המשאית והנהג סימן לי בידו לעבר שביל קטן בפתחו של שדה גדול.
"מוצ'אס גראסיאס," הודיתי לו כשירדתי מתא העינויים, ובאמונה שלמה התחלתי צועד אל שביל האבנים הצהובות.
כאשר לאחר שעה של הליכה השביל היטשטש והשדה הירוק שינה את פניו לעשבייה גבוהה וצפופה, התחלתי לדאוג. דאגתי גברה כשהבנתי לפתע ששעת הלילה קרבה, אך מרחוק הבחנתי בכפר קטן. כשהגעתי אל הכפר, השמיים כבר התכסו בסימנים אחרונים של אור יום, אך בכל זאת יכולתי להבחין בשורה של מקומיים ארוכי שיער בוהים בזר שנכנס לשטחם ומבטם רציני וקודר.
"הולה," בירכתי בקול, משתדל לחייך, והוצאתי את הפתק המקומט. "דוֹנְדֵה?" הגשתי לאחד מהם ושאלתי, "איפה?"
הם החליפו ביניהם כמה מילים, ואז צחקו. האדם שהחזיק את הפתק החזיר לי אותו והצביע לעבר בית בקצה הכפר. הוא טפח על גבי, חייך והמשיך בדרכו. הקבוצה התפזרה ונשארתי עומד במרכז כפר נידח עם תיק כבד על גבי וחושך המאיים להשתלט על הכול. קיוויתי שאמצא שם מישהו כשפסעתי בשביל העולה אל הבית. הכפר שכן בין עצים גבוהים שתרמו לזירוז החושך והדרמה שהתחוללה בליבי.
כשהתקרבתי לבית האבן הישן, אור שבקע מהחלון שבר את החשכה. נעמדתי מול דלת העץ ונקשתי בעדינות. ריח מוכר נדף מהכניסה, אך לא התחבר לי עם המקום ועם המצב. נשמעו פסיעות קרבות אל הדלת וכמה מילים בספרדית. הדלת נפתחה. הבטתי לתוך הבית המואר ולסתי נשמטה. לא ידעתי אם לצחוק או שמא עליי להתעורר מחלום מוזר. נשארתי קפוא במקומי.
"הולה," בירך אותי המקומי כהה העור ששיערו חלק וארוך, לראשו מוצמדת כיפה לבנה ובידו הוא אוחז סידור בעברית. מאחוריו עמדה אשתו עם כיסוי ראש, מחזיקה נרות שבת, ועל השולחן ראיתי חלה טרייה.
המשכתי להביט בו, מבולבל לגמרי, לא יודע מה לענות ובאיזו שפה.
"הכול בסדר?" שאל באנגלית רהוטה.
ניסיתי לתפוס בקצות ההיגיון שברח לכמה רגעים ועניתי, "כן, מצטער שאני מפריע. האם אתה אלדו?"
"כן, זה אני."
"מישהו שלח אותי אליך בנוגע לטיול, אבל..." התחלתי לגמגם ולא יכולתי להתאפק, "אתם עושים קבלת שבת?"
פניו של האיש האירו משמחה. "כן, אתה מכיר את זה?"
"אני מישראל," עניתי.
אלדו קפץ ממקומו וחיבק אותי כאילו הייתי אחיו האובד. הוא משך אותי פנימה והוריד ממני את תיק הגב ששקל כמעט כמוני. סיפרתי לו על דרכי העקלקלה אל הכפר והוא הציג לי את קָרִינָה אשתו ואת שני ילדיו, אֲבִיאֵל ושָׂרָה.
לבני האבן הגדולות והכהות, מהן נבנה הבית, יצרו תחושה כאילו אתה נמצא במוזיאון היסטורי, אם כי ללא הכיתוב על לוחות זכוכית בצד כל פריט. נראה שאת כל רהיטי הבית בנו הדיירים בעצמם מעצים מקומיים. מהמטבח הגיע חום תנור הברזל הכבד שעליו בישלו, נושא עמו את ריח התבשילים.
"אתה מדבר עברית?" שאלתי אותו בעברית לאחר שסקרתי את הבית.
אלדו חייך בביישנות וענה באנגלית. "אני מנסה לקרוא את התפילות בסידור ויודע כמה מילים, אבל לדבר שיחה מלאה לא אצליח. אני כל כך שמח שבאת. אני נמצא כאן, רחוק כל כך מהידע האדיר שיש לכם על אלוהים, רחוק מהרבנים ומבתי הכנסת. יש לי רק מעט ספרים בספרדית ובאנגלית, תנ"ך וסידור ישן שקיבלתי ממטייל שעבר באזור."
הבנתי שיש כאן סיפור שאני חייב לשמוע. איך קרה שחקלאי מקומי, שחי ביער רחוק מכל מקום אפשרי בפרו, חי חיים יהודיים כהלכה?
"בוא נסיים קודם את הקידוש," השיב לשאלתי, "ונאכל סעודה של ערב שבת. אספר לך הכול אחר כך."
לאחר התפילות, החלה והיין, ישבנו סביב השולחן והרגעתי את בטני הרועשת במטעמים מקומיים. התרשמתי שזו משפחה שמחה. אומנם הבית היה פשוט וצנוע, אך החיוך הרך על פניהם של מארחַי הביע סיפוק ואושר.
"אבי ואימי גידלו כאן תירס," התחיל אלדו לספר את סיפורו. "גם הוריהם גידלו תירס וכך גם הורי הוריהם. בשלושים השנה האחרונות גידלתי גם אני תירס, וכך גם כנראה יעשו ילדַי. הורַי לא נצמדו לדת מסוימת, אבל משהו היה חסר לי מעבר לעיסוק בחקלאות. כאן, רוב האנשים המאמינים בדת כלשהי הם קתולים, אז באופן טבעי התחלתי לקרוא את הברית החדשה. אחר כך קראתי כתבים מהבודהיזם וקצת מהאסלאם, ואף אחת מהדרכים האלו לא הביאה לי נחמה וסיפוק. באחד הימים, כשנסעתי ללימה למכור את התבואה, התהפכה עגלת המסע הגדושה וכל התירס התפזר. אדם צעיר שראה זאת מקרבת מקום מיהר לבוא לעזרתי. אחרי שסיים לעזור לי לאסוף ולהעמיס חזרה את מטען התירס, התחלנו לדבר. הוא לא היה מקומי ועל ראשו חבש פיסת בד עגולה. אז עדיין לא ידעתי שזו כיפה. דיברנו כמה שעות ומצאתי עניין רב בסיפורים שסיפר לי אודות הדת היהודית, ועל הלימוד, התפילות והמצוות המתלווים להולכים בדרכה. נפגשנו שוב לאחר כמה ימים. ישבנו וקראנו יחד בתורה, והרגשתי לראשונה בחיי שמצאתי את הדרך הנכונה. מאז נפגשנו מדי פעם והוא עזר לי להתקדם בדרכי אל האל. אשתי קרינה תמכה בי והתלהבותי דבקה בה, עד שהחלטנו לגדל את ילדינו כיהודים. זה באמת קצת מוזר בעיניהם של אנשי הכפר, אבל פחות חשוב לי מה הם חושבים עליי, ויותר חשוב לי מה הוא חושב עליי. עכשיו, ספר לי אתה על ישראל, על בתי הכנסת ועל התורה."
הסברתי לאלדו כי למרות שאני מתגורר בישראל אינני מרגיש קרוב לדת, ובמקרים מסוימים אפילו מתרחק ממנה או מהאנשים המייצגים אותה. סיפרתי קצת על המקום ממנו באתי, על התרבות ועל המציאות הישראלית. קינאתי בו על השקט הפנימי, ועל השלווה שהקיפה אותו ועל שמצא לעצמו דרך אמת, וחרה לי מאוד שאינני שם.
לאחר שעות של סיפורים וכוסות תה שהתרוקנו בזו אחר זו, הציע לי אלדו להישאר ללון בביתם. נעניתי להזמנה בשמחה ותוך דקות ספורות כבר נחתי על מזרן שהציעו לי מארחַי סמוך לאחד מקירות החדר החמים. האם גם אני אמצא את דרכי לבסוף, בנבכי אינספור הדרכים? שאלה זו המשיכה להתגלגל בראשי עד שנרדמתי.
למוחרת יצאנו יחד עם שני מטיילים נורווגים שהגיעו בדרך פלא אל הכפר למסלול מרתק ומרהיב בין צוקים, ואדיות, מערות וביצות, בהדרכתו של אלדו. עד היום לא ברור כיצד שבנו ממנו בשלום. אולי הייתה זו האמונה של אלדו באלוהים. לאחר שביליתי בחברתו של אלדו ומשפחתו מספר ימים לאחר המסע נפרדנו ויצאתי לדרכי.
המשכתי בחיפוש ושוטטתי בארצות השכנות, וכשאזל כספי שבתי לדירתי הקטנה בתל-אביב.
למעט כמה שיעורי נגינה שנתתי, חוסר מעש ובילוי בבתי הקפה האינסופיים של העיר הגדולה מילאו את רוב שעות היום שלי. חודשיים ריקים מתוכן של ממש חלפו עד שנתקלתי במודעה על אחד מקירות בית הקפה שנהגתי לשבת בו: הצעת משרה הכוללת מגורים וחיים שונים בחוות חיטין שבגליל התחתון. לרגע לא היססתי. האפשרות להחליף את דירת החדר וחצי שבדרום תל-אביב הסואנת בחיים פשוטים הייתה רעיון מרענן לחיי הריקניים בעיר הגדולה. מייד התקשרתי למספר הטלפון שהופיע במודעה. אישה נינוחה בשם רוני חקרה אותי קלות, ואחר כך שאלה אם הזדמן לי לעבוד בחקלאות בעבר ואם אין לי בעיה עם עבודה פיזית. עניתי לה שיש לי ארבעה עציצים שאני מגדל כבר כמה שנים במיקום הכי זוועתי בתל-אביב, למעט הזמן שנתתי אותם למשמרת לאחי הקטן בזמן הטיול בדרום אמריקה, ואף אחד מהם לא מת מעולם. וחוץ מזה, אחד התענוגות הגדולים שאני זוכר מילדותי בבית הוריי היה מסיק עצי הזית שבגינה לאחר הגשם הראשון בחג סוכות. שמעתי את חיוכה מבעד לטלפון, ואז הוספתי ברצינות שגדלתי במשק חקלאי להורים מגדלי פרחים. רוני אמרה שתשמח אם אבוא לניסיון בשבוע הבא. היא מסרה לי את הכתובת ואמרה, "כשתגיע להר הכי יפה ליד הכינרת, תדע שזה המקום."
יצאתי לדרך בידיעה שזה עדיין לא הדבר שאני מחפש, אך כל התחלה חדשה עשויה להוליד עולם שלם של אפשרויות. חשתי שלעת הזאת החיים בחווה יהיו מצע זמני ונוח לחיי. רוני קיבלה את פניי בכניסה לחווה רכובה על הסוס המודרני — הטרקטורון, מושכת מאחוריה ערמה של עצים להסקה אל הבית המרכזי. רוני הייתה אישה תמירה שהערכתי כי היא בת ארבעים פלוס מינוס. הבחנתי מייד שידיה מחוספסות מעבודת כפיים ופניה הנאות ומלאות החן שהו רבות בשמש הקופחת. לאחר היכרות מהירה, סיפרה שהיא נשואה להנרי, שהקים את החווה לפני כעשרים שנה, לאחר שהגיע לארץ מארצות הברית עם הרבה רצון ומעט כסף.
בסיבוב שערכנו בחווה ראיתי מטע עצי זית שהגיע כמעט עד האופק, כמה עיזים ותרנגולות שהסתובבו בחופשיות, ובית גדול במרכז שלצידו עוד מבנה עץ קטן עם גג רעפים אדום, ממש כמו בציור של קלוד מוֹנֶה. בחצר הבית פגשתי את אוֹרי, בנם בן העשר של רוני והנרי, משחק עם ג'ק, כלבם השחור והתזזיתי. בעיר הגדולה, כשנתקלתי לעיתים בחבורת ילדים, או אפילו בילדים יחד עם הוריהם, כמעט תמיד החזיקו הילדים מכשיר דיגיטלי כזה או אחר כשמבט של חוסר סיפוק על פניהם. ואילו כשראיתי את אורי משחק בחוץ, מרוצה ושמח בכל פעם שג'ק חוזר אליו עם כדור נוטף ריר בפיו, התחזק בליבי הרצון לעבור לכאן.
בעברה השני של החווה היו כמה בתי עץ מטופחים וסביב כל אחד מהם גינת נוי. אלה שימשו בית הארחה והיוו מקור הכנסה עיקרי של החווה. לאחר היכרות קצרה עם תושבי המקום שכללו את העיזים אוֹג, צוּחי ונחמה, נכנסנו לבית, שם המתין לנו הנרי והמטיר עליי מטח שאלות. הוא היה אדם גבוה, בהיר שיער ורחב כתפיים, וגם בו ניכרו היטב אותות שנים של עבודת כפיים. מייד התחברנו, והשיחה, שהחלה כריאיון עבודה, נמשכה וגלשה לארוחת ערב שעזרתי לרוני להכין. בסופה ישבנו ארבעתנו בחוץ באוויר הקריר, כאשר אורות רמת הגולן מנצנצים מרחוק ומימי הכינרת שמתחת משמשים מראה מרצדת לירח ולכוכבים שמעל. כך, בחברת המשפחה השמחה והשלווה הזאת, זהו בדיוק הכר שעליו רצית לנוח לאחר שנים של תל-אביב וטיולים בעולם.
כל מיטלטלַי הסתכמו בשישה ארגזים ובכמה רהיטים שקשרתי לגג הרכב. תמיד אהבתי לעבור למקום חדש. זו הייתה בשבילי הזדמנות לנפות את החפצים שאיני זקוק להם באמת. מה הצורך במנורת לָבָה שקיבלתי ביום הולדת עשרים, או בסט המצעים הוורדרד שאימא הביאה לפני שנתיים. ככל שמסרתי יותר חפצים, הרגשתי קל יותר, כמו ירדה ממני עוד מעמסה וכעת איני צריך לדאוג לכל אותם עניינים חסרי הערך. בערב בהיר של סוף חודש ספטמבר, לאחר שמצאתי דייר שייכנס במקומי לדירה הקטנה, נכנסתי לפורד פיאסטה הכחולה שלי ונסעתי צפונה.
השתלבתי בקלות רבה בחיי החווה הרגועים. ימיי החלו מוקדם בבוקר בטיפול בעצי המטע, בתיקון גדרות ובמעט עבודות נגרות, ונמשכו בניקוי ובתחזוקת חדרי האירוח עד שעות הצוהריים המאוחרות. את שארית היום ביליתי בטיולים בשבילי ההר, ולעיתים נקלעתי לשיחה מעניינת עם אחד האורחים. השתכנתי בחדרו של העובד הקודם, בית עץ קטן עם גלריה בקומה השנייה. זה הספיק לכל צורכי. האוויר הנקי, הסביבה השקטה והעבודה הפיזית היטיבו עמי. הרגשתי טוב והייתי שמח.
הבדידות היא מבני הלוויה האופייניים לחיי העיר. למרות העושר והמגוון האנושי שרחש סביבי בכל רגע נתון, מערכות היחסים הרדודות שפיתחתי לא מילאו אותי בסיפוק החברתי שהייתי זקוק לו. אחרי זמן רב שהרגשתי לבד, כאן, בחווה, מצאתי אוזן קשבת ורכה. מה שהחל כקשרי עבודה, התגלגל והיה למערכת יחסים שכה הייתה חסרה לי בשנים האחרונות. רוני והנרי לא מיהרו לשום מקום. כל העשייה בחווה התבצעה בשיקול דעת וללא לחץ. תמיד מצאנו זמן לשוחח, ומהר מאוד נוכחתי עד כמה שניהם אמיתיים ולא מנסים להציג משהו כשונה מהמציאות, גם אם היא לא תמיד יפה ומושלמת.
השיחות עם רוני הזינו אותי במיוחד. היא התברכה בתבונה ובחוכמת חיים יוצאות דופן וחלקה אותן בנדיבות עם כל מי שנקלע לסביבתה. לשנינו היה בסיס דומה ממנו צמחנו. לאחר ילדות מבולבלת, חייתה רוני בעיר הגדולה לבדה במשך שנים רבות, עברה מעבודה זמנית אחת לאחרת, למדה מעט וחוותה אי אלו קשרי אהבה שהסתיימו מהר מדי, עד שפגשה בהנרי, שמָשָה אותה מהאנדרלמוסיה התל-אביבית אל הטבע שבצפון. באופן כללי רוני אהבה לדבר, בעיקר על יחסים. היא חשבה שבתרבות של ימינו אנשים לא מדברים זה עם זה מספיק על הדברים שבלב. כשזוגות אינם חולקים ביניהם את רגשותיהם, אפילו בכמה מילים בודדות מדי פעם, מתחיל תהליך של התרחקות והסתגרות. הזמן עושה את שלו ובמקרים רבים הפרֵדה בלתי נמנעת. "ולא רק בין בני זוג," אומרת רוני, "גם ביני לבין אורי. אם אני לא אעבוד על מערכת היחסים בינינו, נהיה עוד משפחה שגרה באותו בית אבל מקיימת חיים נפרדים."
לראשונה בחיי לא הייתי צריך לנסות להשתלב בחברה שטיבה מפוקפק לטעמי. תמיד הרגשתי שכולם מסביבי שחקנים בהצגה זולה, כולם משחקים את תפקיד חייהם עם לא מעט תוספות כדי שהעולם יראה אותם כפי שהם רוצים להצטייר בו, אבל אף אחד לא טורח ולא מעז לחשוף את עצמו כפי שהוא, ללא התלבושות וללא האיפור. פה, בחווה, עם הנרי ורוני, פשוט יכולתי להיות עצמי, ללא מתחים וללא מסיכות. לעיתים בערב בישלנו יחד וסעדנו כאשר הנוף העוצמתי פרוש למרגלותינו.
באחד מאותם ערבים קסומים שאלתי את הנרי מדוע הגיע לארץ ולמה דווקא לכאן. הוא ענה, כששאריות של מבטא אמריקני עדיין ניכרות בקולו העמוק:
"נולדתי למשפחה יהודית בברוקלין. מצעירותי דיברו בבית על ישראל כעל מקום שנועד לנו, הארץ המובטחת שבה יהיה לנו טוב. היו אלה כמובן דיבורי סרק, הלא אם הם היו מאמינים בכך באמת היו עוברים לחיות בישראל בעצמם. אך למשפחתי היה עסק קטן באחד מרחובות ברוקלין הסואנים והיא לא ששה לעזוב אותו."
הוא לגם מכוס הקפה שלצידו ונראה מהורהר. הנרי היה איש גדול-ממדים, אך מאחורי עיניו הכחולות הסתתר מבט של ילד תמים ורגיש שהזמן ניסה לטשטש.
"כשגדלתי והתבגרתי, גדל אִתי הרצון לבוא לכאן. הרגשתי שזו מעין חובה שעליי למלא כלפי זהותי היהודית. למרות שכל בני משפחתי נולדו וחיו בארצות הברית, הרגשתי שאני נמצא במקום לא שלי, ובכל מקום אחר ארגיש זר ולא שייך."
היה לי כבוד רב להנרי ולמה שהשיג בחיים, אך הרגשתי אחרת לגמרי. "אתה יודע, הנרי, אני אף פעם לא הבנתי למה זהות לאומית כזו או אחרת צריכה להגדיר אותי ולקבוע את מי אני צריך לאהוב ואת מי לשנוא, למי אני צריך לעזור ולמי להפנות את הגב. אני אדם, בדיוק כמו כל אחד משבעה מיליארד בני האדם האחרים שמאכלסים את כדור הארץ. לפי דעתי, תפיסה כזו של 'אני' עם זהות לאומית היא שמחוללת מלחמות בכל העולם ומחבלת בקיום יחסים אנושיים בין כל בני האדם." אמרתי את הדברים בנשימה אחת והנרי נראה קצת מופתע מהתגובה שלי.
"אני יכול להבין למה אתה מתכוון," הוא ענה, "ובמידה מסוימת אני מסכים איתך, אבל איך אנחנו יכולים לדעת מי אנחנו אם אין לנו עבר תרבותי שאליו אנחנו שייכים? איך נדע לפי אילו ערכים לחיות?"
התבוננתי בהנרי ולא ידעתי כיצד להשיב לו. אכן איני יודע מי אני באמת. נזכרתי באלדו ושוב עלתה בי קנאה קטנה, הפעם בהנרי, על המקום הבטוח והשלם שלו והביטחון שלו שהוא צועד בדרך הנכונה.
עברו עליי כמה שבועות בחווה, עונת המסיק הגיעה ואִתה גם החורף. נהניתי לשבת ליד תנור העצים, לבהות באש מבעד לחלונית הקטנה ולהריח את ניחוח עץ הזית הנשרף באיטיות וממלא את החדר. העבודה בחווה וחברתו של הנרי שימחו אותי. אהבתי את הטיולים בטבע ואפילו את הנסיעות לציביליזציה פעם בשבוע עם רוני, כדי לקנות מצרכים. בסופי שבוע היו מגיעים מבקרים להתארח בחדרי העץ הכפריים, וגם איתם עבר הזמן בנעימים. אך כמו בכל מקום ועת בחיי, הגיע זמנו של אותו רגש ישן שצף ומרחיק אותי, דוחף למקום אחר שאיני מכיר בתוכי בציפייה למענה לשאלותיי.
ביום שלישי היה צפוי אורח חדש בחווה. רוני ביקשה שאכין לו את החדר הגדול ממנו נגלה הנוף במלוא עוצמתו. הוא הגיע ברכב שכור ויצא ממנה נושא מזוודה קטנה. הנרי קיבל את פניו והם שוחחו כמה דקות, ולאחר מכן נכנס האורח לחדר ואני המשכתי בעיסוקיי. מאוחר יותר נפגשנו באחד השבילים במעלה ההר. הוא נראה בשלהי שנות הארבעים לחייו, היה לבוש בבגדים חורפיים כבדים ונעזר במטרייה שחורה בהליכתו. עצמות לחייו הגבוהות וסנטרו הרחב שיוו לו חזות נוקשה וחזקה, אך בו-זמנית מאחורי עיניו הכהות הסתתר רוך נעים שסקרן אותי מאוד.
בירכתי אותו לשלום והוא ענה באנגלית במבטא שלא הצלחתי לזהות את מקורו, "ערב טוב, אתה הבחור שעובד פה למטה בחווה, נכון?"
הנהנתי בראשי. "כן, אני עובד פה כבר כמה חודשים. ומהיכן אתה?"
הוא מתמהמה, לא ממהר להשיב, ולבסוף ענה, "אני מהרבה מקומות והמקור כבר היטשטש מזמן, אבל לכאן הגעתי מפראג, בתחילת השבוע." הוא הסתכל סביב אל ההרים והמשיך, "מאוד יפה פה. אתה אוהב את המקום הזה?"
'שאלה קצת מוזרה,' חשבתי. 'הרי נפגשנו לפני עשר שניות. מה אכפת לו אם אני אוהב או לא אוהב את החווה?'
"אני אוהב את השקט שיש פה תמיד," עניתי.
אהבתי במיוחד את השעות המוקדמות של הבוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה במלוא עוצמתה, כאשר הכול כמו עמד מלכת. יכולתי אז לשמוע את העלים של עצי הזית נעים לפי קצב הרוח, וגם אחרי שכולם התעוררו והתחילו את יומם, עדיין הרגשתי את השלווה סביב.
הוא חייך חיוך מרוצה, אמר שאולי ניפגש יותר מאוחר, אם ארצה, והמשיך בדרכו. 'אדם מעניין,' חשבתי. הוא נראה שונה מאוד משאר האורחים. היה בו דבר-מה שלא יכולתי להצביע עליו. הדרך בה הלך ודיבר, או רכן להריח את העשבים השוטים שבצידי השביל, והאופן בו הביט באופק. לאחר שהתרחק ממני כמה צעדים באחד משבילי ההר, הגיח ג'ק בריצה ישירות אליו, הכלב שחור הפרווה שהתרוצץ בחווה במרבית שעות היום. במשך דקות ארוכות ישב הזר עם הכלב, ופשוט היה אִתו. יכולתי להבחין באהבתו לכלב שזה עתה פגש. חשתי שאישיותו מסקרנת ומושכת אותי בחבלי קסם.
ראיתי אותו שוב לאחר ארוחת הערב שהוגשה לו במרפסת הבית המרכזי, יושב ומתבונן בשמיים. כשעברתי בקרבת מקום הוא סימן לי בידו לבוא והחווה לעבר הכיסא שלידו. שמחתי לחברה ונראה שגם הוא.
"איך הייתה הארוחה?" שאלתי.
"בעלי הבית אדיבים מאוד ויודעים לארח, במיוחד כשזה מגיע למנות אחרונות," אמר בחיוך.
חשבתי על המזוודה הקטנה שהגיע אִתה. "האם הגעת לישראל למטרות עבודה או לטיול קצר?"
"אפשר להגיד שבאתי לחפש משהו, משהו מאוד מיוחד," ענה, "ואם יתמזל מזלי אמצא אותו."
הבנתי שהוא אינו מתכוון להרחיב בנושא הזה יותר ממה שאמר, אז ביקשתי שיספר לי משהו על פראג.
"זה מקום מעניין, אבל השאלה מאיזו זווית אתה מסתכל. הרבה אנשים באים לשם כדי לחזות באדריכלות העתיקה והקלסית ולטעום מההיסטוריה של צ'כיה ומסיפורי המלוכה. יש כאלה שרואים בה מרכז תרבותי חשוב ובאים לשמוע קונצרטים או לצפות בהצגות מפורסמות. ויש מחפשים."
"מחפשים?" שאלתי.
הוא הסתכל לתוך עיניי במבט עמוק וממושך. לפני שהצלחתי לפרש את מבטו הוא המשיך.
"נדמה לי שעדיין לא ערכנו היכרות. כמה לא מנומס מצידי. שמי קֶנְטָאוּר, ושמך?"
"רובי."
"ובכן, רובי, אתה רוצה לדעת מיהם המחפשים?" ובלי להמתין לתשובה המשיך, "יש אנשים בעולם שלא מוצאים את מקומם. אני לא מדבר על אלה שלא יודעים איפה לגור והיכן להקים משפחה, או על אלה שאין להם חברים קרובים. גם לא על האנשים שמעדיפים את חברת בעלי החיים כי מאסו בבני האדם. אני מדבר על אלה שבפנים, עמוק בלב, מבינים שמשהו לא נכון פה. אלה שקמים בבוקר ויודעים שלחיים שלהם יש תכלית גדולה יותר מאשר לקום לעוד יום של עבודה שגרתית, ואינם יכולים לגעת בה. אותם אנשים שמסתכלים על העולם מנקודת מבט אחרת, הרבה יותר עמוקה. להם אני קורא המחפשים."
קנטאור עצר לרגע ושאל, "ואתה, רובי, מה אתה מחפש?"
הוא הפנה את השאלה ישירות לתוך ליבי. הרגשתי כאילו מישהו נכנס עמוק למחשבותיי, הסתכל סביב ולקח את אלו שהיו סגורות ומוחבאות בחדר האפל ביותר. איך הוא יכול לדעת? מהיכן הוא מכיר אותי? מחד, הרגשתי מאוד לא נוח, ומאידך, היה משהו מיוחד מאוד בקנטאור. חשתי בקרבתו חופשי ולא מאוים. כשבראשי עדיין מתרוצצות מאות מחשבות בכל הכיוונים, פלטתי בקול רועד, "למה אתה מתכוון?"
"אני חושב שאתה יודע," אמר, "אני יכול לראות איך אתה מסתכל על האנשים ואיך אתה מתהלך בטבע. שמעתי אותך היום מנגן, ושמעתי את השאלות בצלילים שלך, שמעתי אדם שרוצה מציאות אחרת. האם אני טועה?"
קנטאור לא טעה, אף לא בדבר אחד. חשתי שהוא רואה אותי על כל מעלותיי ומגרעותיי והרגשתי עירום ומבולבל.
"אינך טועה," אמרתי, מנסה לאסוף את מחשבותיי ולהשיב, למרות שנראה שהוא כבר יודע עליי הכול. "לא ברור לי מה מפעיל את כולם. הם לא רואים שהכול שטחי וריק? איך ניתן לחיות כאשר אין שום דבר שיכול לשמש בסיס? רק דיאלוגים אינסופיים על מה שהוא אמר ומה שהיא עשתה ואיך הם הגיבו. הכול הבל הבלים. לא ייתכן שאנחנו כאן כדי לבזבז את עצמנו עד זקנה ומוות. חייבת להיות מטרה עליונה יותר, נעלה מחיי העבודה, המשפחה והקניות. אני לא יודע מהי, אבל אני יודע שאני רוצה למצוא אותה."
השתתקתי לכמה רגעים וראיתי שהוא מתבונן בי בדממה במבטו החודרני. רציתי לדעת עליו יותר. חשתי שמאחורי ארשת פניו הרצינית נחבאים רעיונות מסקרנים על מהות החיים. ואז שאלתי אותו, "ואתה, קנטאור, גם אתה מהמחפשים?"
הוא הביט בי לרגע, חייך ואמר, "אני מחפש מחפשים." ולפני שהספקתי לנסח עוד שאלה הוא נעמד בפתאומיות ואמר, "יום ארוך לפנַי מחר. מוטב שאפרוש לחדרי עכשיו. שיהיה לך לילה טוב, רובי." ופנה בחיפזון אל חדרו.
נשארתי שם, יושב פעור פה, עדיין מנסה לעכל את פשר השיחה שהתנהלה ביני לבין 'מחפש המחפשים.' למרות היותו מסתורי ולא ברור בעליל, מבעד למילים הוא גרם לי להרגיש קרבה גדולה אליו. חשתי סוף סוף מישהו שבאמת מקשיב ויודע את רחשי ליבי. רציתי להמשיך לשוחח עמו ולחוות עוד ממה שהשרה סביבו, אך הבנתי שכנראה איאלץ להמתין למחר.
לאחר זמן מה, כאשר רוני כיבתה את כל אורות הבית, עזבתי גם אני. למרות השעה המאוחרת הייתי ערני לגמרי וניצלתי את השעה האחרונה, בה מוחי עדיין פעיל, כדי לסיים כתיבה של מייל לחבר מתל-אביב. מאחר שלא הייתי בחדר כמה שעות, שרר בכל פינה קור מקפיא. הבערתי את הקמין כפי שהנרי לימד אותי: "קודם כול מניחים אצטרובל גדול במרכז ומעליו בונים פירמידה, זה כל הסוד." על שולחן העץ הנמוך שבחדרי היה מחשב נייד ישן וכבד שבו נעזרתי בעיקר לתכתובת. כשסיימתי, כיביתי את המחשב ואת המנורה הקטנה שלצידו. תוך רגעים מעטים כבר הייתי מתחת לשמיכה הכבדה, מתבונן בחלון הזכוכית הקטן בו מרצדת האש ואט אט מרגיש איך מתפוגג לו היום והופך לבליל מחשבות ואחר כך לשינה.
התעוררתי מוקדם בבוקר כהרגלי כדי למלא את חובותיי בחווה. לבשתי את בגדי העבודה ונעלתי את מגפי הגומי המרובבות בבוץ ויצאתי לחצר. לאחר כמה צעדים נעצרתי. 'משהו היה שונה בחדר,' חשבתי. חזרתי וסרקתי שוב את החדר. הכול נראה בדיוק כפי שהשארתי אותו בערב הקודם, אך כשהבטתי אל השולחן, זיהיתי עליו דבר-מה שלא היה שם אמש. על השולחן, לצד המחשב, נחה מעטפה. התקרבתי אליה והרמתי אותה. הייתה זו מעטפה מרובעת ושחורה ובתוכה משהו כבד. הפכתי אותה, אך באף אחד מצדדיה לא נרשם שם הנמען או השולח.
פתחתי את המעטפה בזהירות ומצאתי בתוכה פיסת מתכת כהה שגודלה לא עולה על מידותיו של כרטיס ביקור. הייתה זו מתכת מתרכובת מיוחדת שלא ראיתי קודם לכן, בצורת ריבוע מושלם שפינותיו חדות ומדויקות. הדלקתי את מנורת השולחן בניסיון לראות אם ישנו כיתוב כלשהו על ריבוע המתכת, אך משני צדדיו הוא היה חלק ושחור. השמש החלה לבצבץ בין עצי הזית שבמזרח, ונזכרתי שיש כמה עצים שממתינים לי. הכנסתי את הכרטיס לתיק צד קטן שנשאתי אִתי ויצאתי שוב לכיוון מחסן הכלים.
שעתיים מאוחר יותר התקרבתי לחצר, בה סעדו האורחים את ארוחת הבוקר בימים יפים, וחיפשתי את קנטאור. לא מצאתי אותו בין היושבים, וכשניגשתי אל חדרו ראיתי שכל הציוד שלו כבר איננו שם. החדר היה ריק, ורק כמה פירות ללא דורש נותרו שם. כששאלתי את הנרי אם ראה את האורח שלן בחדר הזה הוא ענה בשלילה והתפלא שהוא כבר נסע, כי שילם לעוד יומיים. בהמשך היום הוצאתי שוב את הכרטיס מהתיק והבטתי בו. ניסיתי ללחוץ בכמה מקומות או להחזיק אותו אל מול השמש, אך שום ניסיון לא העלה מידע כלשהו על מהותו. הייתי משוכנע שיש קשר בין המעטפה האנונימית לבין היעלמו הפתאומי של קנטאור.
אחרי שסיימתי את כל המטלות בחווה, שכבתי במיטה שבחדרי ואחזתי בכרטיס. לא הגיוני שזו סתם חתיכת מתכת ללא מסר, אך כיצד אגלה מהו? נזכרתי בכל מיני סרטי בלש כאשר בעזרת מיץ לימון נחשף כתב סתרים על דף. אז ניסיתי לימון, מים חמים ומים קרים ואדים וחול וחום מנורה ושעתיים במקפיא, ולא העליתי דבר. יום עבר, ואחריו עוד יום, והמתכת נשארה קרה ואטומה.
באחד הערבים, לאחר שנואשתי מניסיונות הבילוש שלי, ישבתי בפינת החדר והאזנתי באוזניות, כהרגלי, לג'ימי הנדריקס ולדיוויד גילמור, הגיטריסטים האהובים עליי. צלצול טלפון נשמע מכיוון השולחן. קמתי וראיתי שזה טום, חבר מימי הלימודים שנקטעו בטרם עת. לאחר כמה דקות, בעודי מדבר, נלכד מבטי בריצוד שהגיע מהכיסא שישבתי עליו. בין האוזניות שנחו על הכיסא היה כרטיס המתכת, אך כעת ריצד דבר-מה על המשטח העליון.
"אתקשר אליך מחר, חייב ללכת!" אמרתי וניתקתי את השיחה. כשהבטתי מקרוב ראיתי עשרות נקודות אפורות נדלקות וכבות במהירות על פני כרטיס המתכת. אבל כשהרמתי את הכרטיס פסק הריצוד. כשקירבתי את הכרטיס לאוזניות הריצוד חזר. נדהם מהגילוי החדש, ניתקתי מהר את האוזניות מנגן המוזיקה וחיברתי אותו למגבר. החזקתי את הכרטיס קרוב לרמקול והפעלתי מחדש את המוזיקה. כעת הריצוד היה חזק בהרבה. נקודות אפורות וכחולות בהירות הופיעו ונעלמו בהתאם למקצב המוזיקה שנשמעה. ניסיתי להבין אם הנקודות מושפעות מעוצמת המוזיקה, אך לא היה קשר בין עוצמת הקול לבין מהירות הופעתן והיעלמותן של הנקודות. הנקודות שהופיעו הגיבו לצלילים שנשמעו, וכשהחלפתי את הנדריקס במוזיקה קלסית אחרת, מרבד הנקודות השתנה וזרימתן הייתה שונה. עדיין, לנקודות לא היה שום פשר פרט לעצם היותן. ניסיתי סוגי מוזיקה שונים ומגוונים. כולם גרמו לריצוד בעוצמות ובגוונים שונים של אפור וכחול בהיר ובזרימות שונות, אך לא הצלחתי להבין מהם מסר מסוים.
חשבתי לנסות משהו אחר. כיביתי את המוזיקה ולקחתי את הגיטרה לידי. קירבתי את הכרטיס לתיבת התהודה ופרטתי על מיתר הגיטרה לקבלת הצליל דו. הריצוד האקראי התחלף בכמה שורות של נקודות כחולות ברורות שהופיעו, ונמוגו כאשר הצליל נדם. המרווחים בין הנקודות לא היו שווים, וכן גם בין השורות, אך בכל פעם שפרטתי על הדו אותן נקודות נדלקו. לאחר מכן עברתי לצליל רה. שורות חדשות במיקום ובסדר שונה נדלקו. בצלילים מי ופָה לא הופיעו נקודות כלל, ולאחר מכן, בסוֹל ובסי שוב הופיעו נקודות במיקום ובסדר שונים. בכל פעם לאחר התפוגגות הצליל נעלמו הנקודות בהדרגה מעל פניו של משטח המתכת השחור. ניסיתי לנגן ברצף את הצלילים שבהם הופיעו הנקודות ושמתי לב שבשילובים מסוימים, כאשר אני מנגן צליל ואחריו צליל אחר, הנקודות דולקות למשך זמן ארוך יותר ואז כבות.
במשך שעה נוספת ניסיתי את כל האפשרויות לנגינת סולם שיכלול רק את הצלילים שהפעילו את הנקודות על הכרטיס, וככל שניסיתי הצלחתי להגיע לרצף צלילים שהשאיר את הנקודות דולקות זמן רב יותר. תודעתי התמקדה יותר ויותר ברצף הצלילים שנוצר והפך למנגינה נעימה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. במשך כמה דקות, כשעיניי עצומות, חזרתי על המנגינה שנוצרה מחיבורי הצלילים והרגשתי שאני צף בתוכה. בעודי מנגן, פקחתי את עיניי ונדהמתי לראות שעל פני כרטיס המתכת הסתדרו הנקודות הכחולות הבוהקות ויצרו שתי שורות של מספרים, שמונה ספרות בכל שורה. כל שורת מספרים הייתה מורכבת משמונה שורות של נקודות קטנות וזוהרות. הסתכלתי בעודי נדהם במספרים, ממשיך לנגן כדי שהנקודות לא ייעלמו, הושטתי את ידי לטלפון וצילמתי את סדרת המספרים שהופיעו לפני שהנקודות גוועו על הכרטיס.
ניסיתי לפענח את סדרת המספרים שבתמונה. הם לא נראו כמו תאריך, ובניסיונות למצוא משמעות בנומרולוגיה לא מצאתי מקבילה הגיונית באותיות. ניסיתי לחפש את שתי סדרות המספרים באינטרנט, אך גם שם העליתי חרס. השעה כבר הייתה מאוחרת והרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ ממאמץ הפענוח המתמטי, ולכן החלטתי לעשות הפסקה ולמוחרת, ביום החופשי שלי, לנסוע למקום שקט בהרים ולחשוב בראש נקי. בעודי חושב, לפתע התחוורה לי התשובה: המספרים האלה הם נקודת ציון.