“בפרומו לספר כותב הסופר כי זהו סיפורם של שני בני דודים, יוחיק ומאיר. אני אדייק את זה קצת יותר ואומר כי זהו סיפורה של מדינת ישראל במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה הקודמת והוא מוצג לקוראים דרך סיפורם של שני בני הדודים גיבורי הספר.

הסופר מציג לנו את מפגש התרבויות השונות אשר כל כך מאפיין את החברה הישראלית, את הפערים החברתיים בין אלו שכינו אותם אותם פעם (ואולי גם היום) ילדי שמנת לבין המשפחות קשות היום בשיכון ד' בבאר שבע ואת הפערים העדתיים והניכור אשר גם מהם ספק אם נרפאנו.

ואז מגיעה תקופת ההמתנה מורטת העצבים שלפני מלחמת ששת הימים, המלחמה ואתה הנצחון הגדול המאלץ את החברה הישראלית להתמודד עם שאלות קשות: כיצד יש עלינו להתייחס לאוכלוסייה הערבית בשטחים שכבשנו, ואולי בכלל לא כבשנו אלא שחררנו? ואיך עלינו להתייחס לעלייתו של גוש אמונים? מדינת ישראל עוד לא הספיקה לעכל את הניצחון הגדול ואז יוצא הצבא לפעולת כראמה הארורה אשר תוצאותיה מבהירות לכולם (גם אם באופן חלקי) כי בעיותינו עם השכנים רחוקות מפתרון וכי הנצחון במלחמה אולי פתר בעיות מסויימות אך יצר רבות אחרות.

יוחיק ומאיר מייצגים גישות שונות לחיים: בעצמותיו של האחד בוערות השאלות הלאומיות ולדעתו יש לו את התשובות אך המערכת הצבאית בה הוא נמצא, אינה מקבלת אותן ואף מנסה לשים לו רגליים. ואילו השני בורח מהתמודדות עם שאלות אלו ומעדיף את הבילוי בחברת המתנדבים (ובעקר המתנדבות) אשר הציפו את קיבוצי הארץ לאחר הניצחון הגדול והביאו אתם מוסיקה חדשה, סמים ואת רעיון האהבה החופשית.

הספר מציג ביקורת על התנועה הקיבוצית, על החדירה לפרטיות של חברי הקיבוץ, על צורת החיים כקולקטיב ועל הציפייה מכולם ללכת בתלם. כמו כן נדמה לי כי לא קשה להבין מהספר מהן דיעותיו הפוליטיות של המחבר.

טוביה רז בונה היטב את הדמויות ואני בטוח כי כולנו מכירים את הטיפוסים המתוארים בספר, או לפחות את חלקם. בהחלט ניתן היה לקצר חלק מהדיאלוגים בין הדמויות אך לדעתי זהו ספר השווה קריאה. עבורי היה זה כמו מסע בזמן חמישים ומשהו שנים לאחור אל אירועים הזכורים לי מגיל ילדות.”