פרק 1


מוציאה מהמכונה עוד חולצה ומנערת אותה. מחר הוא שוב נוסע. משליכה לתוך המייבש. מנערת עוד אחת. נמאס לי. זורקת גם אותה אל הבטן המתכתית. את יודעת שאת סתם מוציאה את העצבים עליו. את הרי כועסת על משהו אחר, הקול הפנימי לוחש לי ואני מתעלמת. ממשיכה לנער ולזרוק. כמה שנים שהטלפון לא מצלצל. אף אחד לא מזמין אותו. הילד שקוף. מרגישה את הדמעות חונקות. נאבקת בהן. אסור. רגשי אשם מטפסים להם במעלה הבטן. הם תמיד איכשהו מתעוררים. קיבינימט, נגמרו לי הרעיונות היצירתיים. גם הבגדים נגמרו במכונה. הכול מכעיס אותי.


החברה הזו נכה רגשית, אני יורה בתוך עצמי, אילמת. האנושות הזו מרוכזת במטר המרובע שלה. החברים שם ולפעמים לא. אבל מה זה משנה בעצם, הם שלנו, לא שלו, גם בנוכחותם הוא עדיין לבד. אני לא מוצאת פתרונות קסם. כמה פעמים כבר שמעתי מאנשים "את יודעת שיש מצב שהלבד הזה מפריע רק לך ולא לו, נכון?" שונאת את המשפט הזה. "הבדידות יכולה גם להרוג", אני עונה תמיד ומחפשת עוד פינה בבית לסדר או לנקות. ודיוויד נוסע. שוב נוסע.


"אמא, נראה לי שאת צריכה חיבוק," גלי פורשת את זרועותיה ומגינה עליי מהעולם. זהו, עכשיו גם היא עברה אותי בגובה.


"היי! היומולדת של דורון ממש עוד מעט!" גלי נעצרת לרגע מול לוח השנה במטבח בדרכה החוצה, לוקחת טוש אדום, מציירת לב על התאריך וממשיכה בקלילות לחדרה.


הוא בן שש־עשרה. אני מתיישבת. כמה מהר עוברות שש־עשרה שנים. רק אתמול השלתי מעליי את התוכניות והחלומות, נפרדתי ממי שהייתי ולבשתי את חליפת חיי החדשה והמאתגרת. מה את עושה כבר שש־עשרה שנה אוֹרִי? מה את עושה? אני אפילו לא עונה לקול הזה שבתוכי. אני מאמינה בצורך להתמקד בדרך, במהות, מתפקסת רק על הצעד הנוכחי, היומיומי. אני שבה ומשננת לעצמי מנטרה מסורבלת שניסחתי פעם בסגנון 'המהמורות שבדרך לא צריכות לייאש, רק להעצים. צריך להפנים ולחבק את שיעורי החיים', אבל בסופו של יום, כשבדידותו של הילד שלי טופחת על פניי, אני בעיקר כועסת. ועצובה. וכואבת. וחסרת אונים. הכאב הוא אמיתי, פיזי, ממש כאן, בבית החזה, מקלעת השמש מתכווצת כולה וגם הנשימה נעתקת לה איפשהו בדרך.


בערב, כשהבית כבר שקט וכולם ישנים, אני עומדת מול המראה. מסגרת מלבנית שחורה תוחמת את פניי. פעם מישהו אמר לי "את ילדה עם עיניים זוהרות אורי. זוהרות ומלאות עצב". כבר לא צעירה. גם לא זוהרת. פה ושם שערה כסופה.


"אמא, למה את לא מוציאה אותן?" מאי מביטה בי לפעמים ותוהה.


"אני אוהבת אותן!" אני צוחקת.


"את גם כמעט לא מתאפרת. למה את לא מתאפרת אמא? את יפה כשאת מתאפרת!"


"אמא יפה גם בלי איפור," גלי מחייכת לעברי ושולחת מבט מתריס לעבר אחותה הקטנה.


"את בסדר אורי?" דיוויד מגיח מאחוריי.


אני מהנהנת.


"מצפים לך שבועיים קשים?"


אני מושכת כתפיים בהכנעה וממלמלת "יש לי הרבה עבודה..."


והוא מבין, אני רואה שהוא מבין, אבל גם לו נגמרו כבר המילים, ורעיונות הקסם והבגדים בארון.


"עשית כביסה במקרה?" הוא בודק בעדינות.


"עשיתי. זה במייבש. עוד מעט."


דיוויד יורד מהאוטו ופורק אחריו את מזוודת הגלגלים האפורה שלו. הוא מתקרב לחלוני ונושק לי. מבטיח שיתקשר, אומר שביקש מהילדים שיעזרו לי ושהוא יודע שזה קשה. אני מוסיפה שבמיוחד בשבילם והוא מהנהן.


"הפעם זה באמת קצת ארוך," הוא מחייך בהתנצלות ואני מחייכת לעברו בעידוד.


"נשרוד."


השוטרת כבר שורקת לנו להתחיל לזוז.


"אני אוהב אותך," הוא נושק לי שוב, הפעם בחופזה.


"גם אני."


דלתות הזכוכית נפתחות ובולעות אותו לתוכן. אני יוצאת לדרך. מישהו מנענע את כתפי. כתוביות אדומות עם קוֹנטוּר שחור מרצדות על המסך. מבזק. מטוס נוסעים התרסק ביוסטון. אפסו הסיכויים לאתר ניצולים. הלב מתחיל לפעום בחוזקה. אין סיכוי שזה הוא אני אומרת, אך ידיי מתחילות לרעוד. אני מחייגת אך המענה הקולי עונה לי. אם הוא באוויר גם ככה לא יוכל לענות, ואם הוא לא אז לעולם יותר לא... אני מביטה במִפרק ידי על שעון שאינו שם. היד ממשיכה לנענע אותי.


"אמא..." היא לוחשת, "אמא, היה לי חלום מפחיד." עכשיו היא מנענעת קצת יותר בנחישות. אני פוקחת את עיניי בבהלה.


"מאי?"


"אמא, בואי לישון איתי, היה לי חלום מפחיד."


"גם לי," אני ממלמלת, "גם לי."


אני מתיישבת על המיטה ומסדירה את נשימותיי ומחשבותיי. מביטה בשעון שעל צג הטלפון הנייד. 03:47. בודקת את מבזקי החדשות. חוץ משחיתויות אין כלום. אני עולה למאי. היא נרדמת מיד. אני לא. הלב עוד לא לגמרי נרגע. רק המחשבה על מה היה קורה אילו... איך אוכל לחיות בלעדיו, איך אוכל להתמודד לבד עם מה שהחיים זימנו לנו. אני זקוקה לו. דורון זקוק לו.


צליל השעון המעורר מתנגן לו. 05:00. מאי עדיין ישנה ברוגע. גם השמש. אני קמה. פוסעת בשקט במורד המדרגות לעבר חדר השינה שלנו. אני פותחת את זרם המים החמים ופושטת את חולצת הלילה. מערומיי בקושי משתקפים להם במראה בין האדים הדחוסים. המים מלטפים אותי אך אני מתקשה להתמסר. אי־נוחות ודאגה בלתי מוסברת זוחלים ועולים מבטני לבית החזה. אני נשטפת בחופזה משאריות הסבון ויוצאת אל האוויר הצונן. השעון לא מחכה לי והיום גדוש. אני מתנגבת ומתלבשת, חייבת להספיק, ובכל זאת פורשת את מזרן היוגה הסגול. נעצרת לפני הקפיצה אל מי היום. אני נשכבת ונמתחת, מתרכזת בנשימותיי, מתחברת למחשבות שמתחרות ביניהן מי תזכה ראשונה בתשומת לִבי. מתנערת ונכנסת למודוס עשייה. ב-06:00 אני כבר במטבח. מדליקה את הטלוויזיה הקטנה. סי־אן־אן. מבזק. מטוס נוסעים התרסק דקות ספורות לאחר ההמראה באתיופיה. אני מתיישבת. נושמת. דיוויד עובד בדרום אמריקה.


"הי אמא," גלי יורדת מחדרה מוכנה להתחיל את היום, "את זוכרת שביום ראשון זה יום העצמאות בצופים, נכון?"


"זוכרת." אני אורזת את ארוחות הצהריים לבתי הספר. "יפה שהמתינו שבועיים כדי לחגוג..."


"אבל תמיד אמרת שקשה לך שזה מיד אחרי יום הזיכרון," עיניה הענקיות מיישירות אליי מבט שואל.


צודקת. אני סתם טעונה על התנועה אבל לא משתפת אותה. היא נושמת את ההווי הזה, זה זורם בדמה וזה עושה לי נעים וטוב בלב לראות אותה ככה, עם החאקי, המוראלים, תחושת השייכות, האכפתיות והמעורבות. אך הלב הזה חצוי וצד אחד שלו בוכה תמיד. כל כך רציתי שגם אחיה יהיה חלק מזה. כל כך האמנתי שכאן, בבועה הקטנה שיצרנו בתוך החברה הזו, בתוך אמריקה הגדולה והמנוכרת, דווקא בשבט, שבט הצופים שלנו, יידעו לחבק אותו, להכיל, לגרום לו להרגיש אחד מכולם.


אך הוא נשאר שקוף. שנתיים ניסיתי לבנות מציאות, חלק אחר חלק כמו יצירת לגו אחת גדולה. התנדבתי לערוך פעולות, דיברתי בבית הספר ובתנועה על חשיבות דמות מגשרת לתחילת תהליך שילוב אמיתי, יצאתי לטיולים ולמחנות כדי לשמש בעצמי דמות מגשרת, התאמצתי לפזר את קסמיי לכל עבר בתקווה למשוך מעט אמפתיה - וכשלתי.


עם הזנב בין הרגליים, הפעם בקול שקט, אוכלת את עצמי מבפנים וכנגד כל מה שאני מאמינה בו משכנעת את דורון שעדיף שיתרכז בלימודים, שהצופים האלה הם סתם בזבוז זמן וגם ככה משעמם בפעולות וקר במחנות ובסמינרים ולמה צריך אותם בכלל. והוא מביט בי, לא ממש משוכנע ובטח תוהה לאן נעלמה האמא הנלהבת והדוחפת, ורק מהנהן, מבין כל מה שלא רציתי שיבין.


"טוב, בכל אופן, צריך להירשם עד מחר כדי לדעת מה מביאה כל משפחה."


"אין בעיה אושר, אני ארשם."


וביום ראשון דורון נשאר בבית ואני הולכת עם הבנות לַתנועה. עומדת בפינת האולם, נשענת על הקיר הלבן, שם ולא שם. צפה. מביטה בבני קבוצתו המתבגרים מתרוצצים באולם, מובילים מגבּר ושלט, זורקים משפט לחניך צעיר וזה מציית, מנסים את המיקרופון חת־חת־שומעים? נערה דקיקה עם חזה זקוף דוחפת ערמת כיסאות, ונער גבוה, שרירי, נוגע במותניה, היא מדוגדגת, משחררת צחוק ביישני ומתגלגל. נראה לי שאני מזהה אודם קל בלחייה, היא מפנה לו את הדרך ובמקום לדחוף הוא מרים את כל הערמה ומוביל אותה למרכז האולם.


בני החבורה הזאת נראים לי כמקשה אחת, צוחקים מבדיחות פרטיות ונעים זה ליד זה בטבעיות שמעידה על ערבים משותפים רבים. הם בטוחים בעצמם ואופטימיים. החיים שלהם יפים. הגוש בגרון מאיים להפוך לדמעות ואני נאבקת בו.‎ זה מה שחסר לי עכשיו. בא לי לעוף משם אבל אני נשארת בשביל הבנות. מחייכת.


אני שבה הביתה עם הכאב המוכר הזה בבטן. יודעת מהיכן הוא מגיע אך כבר לא יודעת איך לגרום לו לעזוב. כשהילדים ישנים אני יוצאת אל החושך, מדליקה את הנר שעל השולחן, מביטה אל הלילה ושומעת את השקט. גם אם יעבור כעת השועל האדום של השכונה אין סיכוי שאראה אותו. אני מגלגלת לי כמה צמחי מרפא שמאניים, מדליקה ושואפת אל קרבּי, מנסה לשחרר ולהכיל בו־זמנית.


אורי, אני שומעת את בת־קולי, למה את לא כותבת יותר? למה? אני עונה לה בדממה, כי רק דברים עצובים יוצאים שם על המקלדת.


לעצב יש כוח אורי, היא אומרת לי, הוא נוגע ומעצים.


אולי, אני ממלמלת. אולי.


כשהקור מחבק אותי אני מכבה את הנר ופוסעת פנימה. דקה לפני שעיניי נעצמות אני עוד מספיקה להבטיח לעצמי שמחר אדליק את המחשב, ולו כדי לקרוא את כל הדברים שכתבתי בעבר. ואולי להמשיך. אני חייבת את זה. לאבא שלי.