אימא שלי תמיד אמרה שיש קסם בתנועות הגוף של מתאגרף.
היהירות שבה ארצ'י ולנטיין התנהל בזירה, כשהוא הפיל את יריביו בזה אחר זה, דבקה בו כמו הילה לכל מקום שהגיע. רק אל תטעו – הוא לא היה מלאך. הוא היה כמו סם. ואימי הייתה מכורה אליו.
מעולם לא הבנתי את זה... את האופן שבו אהבה יכולה לעוור אותך ולשכנע אותך לשתות רעל. לא הבנתי, עד שפגשתי את ממפיס דילייני.
בהתחלה אלה היו הדברים המוכרים – הוא מתאגרף, בנוי כמו אל מהמיתולוגיה, מסוג הבחורים שהיקום כבר לא יוצר. העיניים שלו מסתירות סיפור, ובכל פעם שאני בנוכחותו אני רוצה להמשיך לקרוא אותו עד שאגיע לסוף. ואז... אני רואה את הדרך שבו גופו נע. האגרוף שלו אלים אבל יפהפה. גופו כמו כלי נשק מפתה. כשהוא עולה לזירה, מבטו הוא של לוחם המחויב לקרב עד נשימתו האחרונה.
הוא יכול לשבור אותי, להפוך אותי להיות כמוה. אני מפחדת שהוא יהפוך אותי לצל, וכבר איבדתי חלק גדול כל כך מעצמי.
יש לי משמעת, אבל היא הגיעה בדרך הקשה. לקחים שלמדתי מהם, צלקות שנשארו ואמון שכבר לא קיים בחיי.
אני אנשום את האוויר שלו, אבל לא אתאהב בבחור כמוהו. המתאגרף היחיד שאי פעם ישבור את ליבי הוא זה שהעניק לי את שמי.