הצפיה בתאטרון הבובות היא חוויה פרדוקסלית. הצופה - אם מבוגר ואם ילד - יודע שהוא צופה בבובות. משום כך הוא אינו חווה אותן כחיקוי לבן-אנוש, אלא כביטוי לרוח המנסה לפרוץ את מגבלות החומר הדומם ולהשתחרר מהכוח השולט בה (יד המפעיל).
בעבור ילדים יש לתאטרון הבובות משמעות יחודית. מה תורמת להם חווית הצפיה בו? על שום מה זוכה הבובה בהתעניינות ובהשתתפות מיוחדת מצידם? מאמר זה בוחן היבטים בשפתו היחודית של המדיום ובחוויה הרגשית שהוא מזמן.