הקדמה


ג'קס


אני לא מצליח לנשום. אני לא רוצה. בכל נשימה שממלאת את ריאותיי אני מרגיש את הזעם מצטבר בתוכי, מקשה עליי לחשוב בהיגיון.


אם לא אגלה תוך שלושים שניות היכן הבן־זונה, אני יודע בוודאות שאקח את חייו של מישהו אחר הערב. אעמוד כאן ואמשיך לתפוס בחוזקה בצווארו של ג'יימס עד שאראה את סימני החיים האחרונים מתפוגגים בעיניו ולא ארגיש דבר.


זה בדיוק מה שהרגשתי בשלושת הימים האחרונים, מאז הגעתי לביתה של אלכסנדרה ומצאתי שהוא מלא בכדורים ובקוקאין. אני לא מרגיש כלום למעט זעם. אחיזתי בצווארו של ג'יימס מתחזקת. אני מרים את ראשו מעל המים שבאמבט כדי לתת לו מספר שניות של אוויר. המניאק בקושי מצליח לזכור איך קוראים לו בשלב זה בגלל המחסור בחמצן, אבל לא אכפת לי. הוא יטבע או שהוא ידבר. יש לו את התשובות שאני צריך ולא אעזוב בלעדיהן. "איפה הוא?" אני שואל שוב בקול צרוד כשאני מתכופף ונצמד לפניו המדממות והנפוחות. "זו ההזדמנות האחרונה שלך."


הוא משתעל ואצבעותיו מתחפרות בידיי כשאני לוחץ בחוזקה על צווארו ומרים אותו גבוה יותר.


"אני לא..." הוא משתעל. "לא יודע – "


"תגיד לי לפני שאתלוש לך את הגרוגרת!" זעם מציף אותי ואני רואה אדום בעיניים. "על הזין שלי." אני דוחף אותו לתוך המים ומתבונן בו בעיניים מתות. כל הקללות שבעולם נעלמות כשהוא נחנק ומכה בחרסינה. קשה לראות אותו דרך המים המגואלים דם, ולמרות זאת אני משאיר את מבטי עליו כדי לא לפספס שנייה מהסבל שלו.


בגלל החרא הזה אלכסנדרה הסתבכה עם ג'ספר מלכתחילה. אף שהוא הופיע על סף דלתי יותר פעמים משיכולתי לספור כשגדלתי, לא סיפרתי לה כשהיינו ילדים מי היה המניאק החולני הזה כי לא רציתי שתדע אי פעם. לא הצלחתי להגן על אימי מפניו, אבל וידאתי שהוא לעולם לא יהרוס גם את אלכסנדרה.


גם כשהייתי צעיר מדי מכדי להבין לגמרי איך עובד החלק הזה של העולם, עדיין ידעתי שהוא היה חדשות רעות. ראיתי את עיניו חסרות האכפתיות, ראיתי עד כמה מסוכן וחמדן הוא היה.


כאשר ידי עדיין כרוכה סביב צווארו של ג'יימס אני נכנס למים ומתכופף מעליו. אני מביט ישירות בעיניו, מכניס את היד למגף, מוציא את הסכין ומניח אותה על לחיו. "תגיד לי איפה הוא נמצא לפני שאחתוך אותך לחתיכות, ואתחיל עם הלשון שלך!" אני משחרר אותו בדחיפה אך נשאר עומד מעליו כדי שלא תהיה לא הזדמנות לברוח, אם היה לו כוח. אבל אין לו. כבר עשרים דקות אנחנו חוזרים על הטקס הזה.


"אני לא יודע..." הוא נחנק ואוחז בדופן האמבט. "אני נשבע! אני נשבע! בבקשה, לא. בבקשה!"


אני מכניס לו אגרוף בפנים כדי לשחרר קצת לחץ. הוא מתעלף. אני צריך אותו בחיים עדיין, אז אני אוחז בחולצתו ומושך אותו מעל פני המים לפני שאני חוצה את החדר לעבר הכיור כדי להביא סיגריה נוספת.


"פאק!" אני מועך את החפיסה הריקה ומשליך אותה על הקיר. זה לא זמן טוב להישאר בלי סיגריות. הן הדבר היחיד שאיכשהו מונע ממני להרוג את הנבלה.


אני מושך בשערי, תופס את הדבר הקרוב ביותר אליי ומשליך אותו על הקיר. אני לא מפסיק עד שכל דבר בחדר האמבטיה הקטן שבור והרוס. אני נעצר כדי לנשום ומביט במראה ארוכות, מביט במפלצת שנעשיתי למענה. היא הבחורה היחידה שאהיה מוכן להרוג למענה. זה תמיד היה כך.


אני מוריד אגרופים למראה פעם אחר פעם ולא עוצר עד שהעור נקרע ממפרקי אצבעותיי.


דם מכסה את הכול.


את האגרוף שלי.


את הכיור.


את הרצפה.


אני יודע שדם נוסף יישפך עד שאקבל את מה שאני צריך כי לא אפסיק עד שאעמוד מעל גופתו של ג'ספר ואוודא שהוא שילם על שפגע באישה היחידה שאני אוהב בעולם המחורבן הזה.


אהרוג כל בן־זונה שיעמוד בדרכי.