“"מחכה לו שיבוא ויציל אותך, מכל המכשפות והשדים..." (דנה ברגר)
לא מחכה יותר עם השירים שלי דנה, מה תגידי על זה?
אני מאוד הופתעתי בזמן האחרון לשמוע שמיילי ריי סיירוס סבלה שנים מפחד קהל. אז כנראה שאף אחד לא מוגן מפני זה.
אומרים שזה אחד הפחדים העיקריים והקמאיים של האנושות, יותר מאריות ומנמרים אבל זה עדיין מפתיע...
בשנים האחרונות נרשמתי לכמה סדנאות כתיבה, כולל יום אחד שהייתי בסדנה בזום של אותה דנה. השתתפתי חלקית, מה שיכולתי, אבל לפעמים מספיק התכתבות קטנה בצ'אט הכללי ואתה מרגיש שמישהו בכל זאת שם אלייך לב, גם אם השיר שלך לא יהיה ברדיו בהכרח. כי אלפי אנשים שולחים שניים שלושה שירים בשעה בחנוכה ההוא. אבל זה עוזר לכתוב, לדבר עם המשפחה, עם החברים, לפרסם בפייס.
כידוע אני לא כזה אוהבת לשתף על החיים שלי כי במקרה שלי אנשים נוטים להוציא מהקשרם דברים שאפילו לא אמרתי (סתם דוגמא: כשהייתי בבית ספר ילדה אחת אמרה לי לאיפה היית רוצה לטוס לחו"ל? וידעתי שלא משנה מה אני אגיד היא תרד עלי, אז אמרתי "לא יודעת". אז היא שמעה "לונדון" משום מה, והתחילה לרדת עלי. תכלס לונדון זה אחלה מקום לטוס אליו... אספתי את כל הירידות האלה וכנראה שמתישהו ייצא עליהן ספר, על היורדות... הא הא)
אבל כשכותבים שיר אין מנוס מכך שאנשים ישאלו "על מה כתבת את השיר?"
אולי אם זה ספר אנשים יכולים להאמין שזה מהדמיון, אבל ברגע שאתה מוסיף מוזיקה זה שולח אנשים לאסוציאציות של עצמם בעצם, סוג של "התאהבות". הם לא רואים אותך, הם רואים תקופה אחרת ומה שהיא סימלה עבורם... גם אם אתה כותב שם ספציפי של בנאדם בשיר הם עדיין ישאלו אם זה עליו באמת, או שזה סתם כינוי, תרגום, טעות, פליטת קולמוס, תעלול שיווקי וכו'.


אז מה יש בספר הזה בגדול?
קודם כל יומרה!
כל משורר ומלחין שאי פעם שמעתי אותו מתראיין טען שאין נוסחה לכתוב שיר שיזכה בגראמי/אירוויזיון/מצעד שנתי/ריאליטי וכו'. זה גם מאוד תלוי איזה אירוע יקרה ואיזו פרשנות השיר יקבל כשהוא יפורסם. בסופו של דבר שיר גדול מקבל את הפרשנות שלו מהקהל.
כמו הסיפור הידוע של שלמה ארצי ששינה את שירו לא עוזב את העיר... "אנחנו שניים תמיד" הפך ל"אנחנו שניים קטנים". אני חושבת שזה נכון לשנות את השיר, וזה קורה גם בימינו שלהקת ג'יין בורדו שינו את השיר "עינב" לפרספקטיבה בוגרת יותר שאינה תלויה במבוגרים שהכווינו אותם. אני מניחה שכשנולדים לך ילדים אתה תרצה שהשיר שלך יהיה נגיש להם ולא מרפרר לאיזו בדיחה פנימית שבטח הייתה במכללה שהם למדו בה.

אני חייבת להודות האמת שקצת מוזר לי שקניתי את הספר, כי בשבילי לכתוב שיר זה פשוט: לחשוב עליו בראש מלא פעמים, כשאני לא רוצה להתעסק בדברים אחרים ומדכאים, ולכתוב כמה גרסאות שלו עד שהא יוצא טוב. ואז לשנות מילה פה ומילה שם ולשלוח אותו לאנשהו ולקבל תשובה שלילית מנומקת יפה או התעלמות.

אבל אולי קניתי אותו בתקופה שאמרתי "יכול להיות שיש משהו שאני עושה לא נכון". הספר מתייחס לפזמון יותר כמו סיפור מאשר שיר. בניגוד לשירים שלי שהם פשוט מתארים דברים שאני זוכרת מהילדות, דברים שראיתי ואולי אחרים לא שמו לב אליהם, דברים שהמשפחה שלי אמרה לי, חלומות שלא התגשמו ומה זה עשה לי לחיים...

כאן הניתוח של השירים הוא יותר קר וענייני. אצלי תמיד בשירים יש דברים שקורים מהקל אל הכבד אבל חשבתי שבעצם כשמבוגרים שומעים שיר (כתבתי עד אז בעיקר לילדים או לאנשים מאוד מאוד פשוטים שאוהבים נוסטלגיה)
אז אין בהכרח קל וכבד, אולי עדיף מהכבד לקל בעצם לכתוב, שיר שמתחיל בהכי מהר שלך ואז לאט-לאט אתה מגביר. כתיבה לילדים זה משהו ממש-ממש אחר מבחינתי, אבל כתיבה למבוגרים זו עבודה לכל דבר ועניין. לא בהכרח כיף יותר מלשטוף כלים, ואם אני שוטפת כלים אצלכם ואתם לא המשפחה שלי אז אני מצפה שתשלמו לי.
אז כן, אם אתם רוצים את השירים שלי או של כל אחד אחר (לא מעניין אותי מה היה בסיקסטיז), אז תמצאו את הדרך לשלם לי או אל תגרמו לי לכתוב אותם מלכתחילה.

ובעניין אחר: הכותב מניח שיש דבר כזה שיר אמיתי וטוב. יש שיר לא אמיתי ויש שיר אמיתי. זו גישה שיותר נהוגה בארה"ב וכנראה שמשם הושפע הכותב, למרות שכמעט כל השירים שמנותחים הם ישראלים.
בסופו של דבר חזרנו למשפט show don't tell
שיכול לסכם במשפט אחד את כל מה שלמדתי מסדנאות כתיבה ומספרי כתיבה, ומכותבים שהייתה לי אינטראקציה אנושית איתם אי פעם. אני יודעת שזה מוגזם לסכם כל כך הרבה דברים ביחד, אל תתבעו אותי...
אבל... דוגמא שמובאת בספר לשורה שאפשר לרשום ולא כדאי: "הפכת לאדם אחר" "האם הפכת לקמצן, לתוקפת, לנודניק, למיואש?[...]השיר לא מגלה"
אז אני לא ממש מסכימה עם זה, אבל בא לי שהשיר שלי יהיה ברדיו אז סבבה. גיבור השיר/סיפור הזה לא הפך לאדם אחר.
גיבור השיר שלי אם כך נשאר אותו אדם לאורך כל השיר. בואו נבחר דמות, כי תמיד שאני כותבת ספרים אני מלהקת מישהו. אז ליהקתי את עוזי חיטמן כרגע, שמופיע גם בספר עם שיריו. (לפעמים הדמות מתחלפת לי בספר אחרי הקריאה, כי אני רואה שבסוף יצא לי מישהו אחר בכלל). אז עוזי גיבור השיר בשיר שאני כותבת כרגע לא הפך לאדם אחר, הרבה פעמים אני גם כותבת כתגובה למשהו, קשה לי לחשוב על רעיון מקורי לגמרי, אז אגיב לשיר של עוזי ולניתוח שלו:

משום מה האווירה מזכירה לי את זיכרון יעקב (לא יודעת למה, אולי בגלל אושיק?) רגע, עוד אין פזמון, תזרמו. הניתוח של השיר מדבר על ריבוי נקודות המבט המופיעות ב"מי ידע שכך יהיה": עוזבים את הבית וכו'
ואחר כך "תהפוך מנער ותהיה."
לי אין בעיה עם זה! הספר מתפלסף על חוסר האחידות אבל מבחינתי זה בדיוק הרגע שבפעם הראשונה בחייו של הגיבור הוא נחשף למושג מוות לא בספרים, והוא מתחיל להבין מה זה ילדים שעזבו את הבית אבל בעצם אין להם בית לחזור אליו, כי מראש לא הייתה להם אמא. והם לבד. בהתחלה, כשהוא כתב בית ראשון ביום הגיוס הוא חשב "כולנו עוזבים את אמא" ואז הוא גילה שיש ילדים שאמא שלהם עזבה אותם...
ואולי זה לא כזה שונה מלאבד אהוב או חבר בכל דרך שהיא.
ואתה לא כזה מבין את זה עכשיו בגיל 19 אבל עוד עשר שנים אתה כבר תבין.
זה להבין שאתה לא מבין, ולבחור בענווה של להודות בזה. לא מבינה מה יש להתפלסף, מבחינתי זה רק ללמוד עוזי.
חשוב לזכור גם שעוזי בחר להקדיש את פועלו המוזיקלי לנוער, אז הוא כנראה כיוון לחבר את השיר הזה עם השירים הבאים שיגיעו לו. וזאת עוד דוגמא למישהו ששינה את שירו, מאתגרת אתכם למצוא את המילים המקוריות של מי ידע שכך יהיה.
הגרסה שלי לאור האירועים האקטואליים האחרונים והמגורים שלי בזיכרון יעקב:

"אולי זה חלום/ אך זאת לא אגדה/ לא לכך חיכינו אלפיים שנה / זו לא תהיה האחרונה/ לא תשכחו את הבית ולא את החברים/ המדים כבר לא זית ועם כל השירים נרדמים/ הם שמעו שכך יהיה/ מי ידע בכלל שאת אמא / תשכחי מהנער ותהיי/ כמו בחור מסתער קדימה"”