“אומרים שהחיים קשים. במיוחד כאן, ובמיוחד עכשיו. אני מניחה שאלוהים ידע את זה, ולכן הוא קשר אותנו לקרקע עם רצועה שנקראת גרביטציה. כוח הכבידה. "אני לא מרשה לכם לברוח", הוא אמר. וכמו כל כלב טוב, גם האנושות מנסה עד היום לנשוך את הרצועה עד שהיא תיקרע.
אז מה קורה כשהיא נקרעת?
באופן רשמי יש שתי דמויות ראשיות ברומן הזה, אבל קשה להתעלם מהדמות השלישית והגדולה שבהן - הגרביטציה. היא זו שדוחפת את העלילה קדימה ואחורה ובעיקר בסיבוב. היא נדחפת לכל מקום - גם לפעולות הפשוטות ביותר - ומניעה מהפכות ותמורות בחייהם של בני אדם.
הספר מתרחש בעולם שלנו, אבל עם טוויסט מד"בי: האנושות מצליחה ליישב כוכבי לכת נוספים במערכת השמש מלבד כדור הארץ - הירח, מאדים וירחיו, וחגורת האסטרואידים. למרות ההצלחה הנהדרת, כולם עדיין תלויים במשאבים שנמצאים רק על כדור הארץ - מים, מזון וחמצן - וככל שמתרחקים מכדור הארץ במעלה "באר הגרביטציה" כפי שהיא נקראת בספר, כך המצב קשה יותר והתלות גדולה יותר. כתוצאה מכך, האנשים שחיים בחגורת האסטרואידים (נקראים "חגוראים" או Belters באנגלית) הם המושפעים ביותר, עם מעט מאוד משאבים והרבה מאוד כעס. מצב החסה בשטחים לא בשמיים (כי אין להם חסה, או שמיים).
הגזענות אולי הוכחדה על כדור הארץ עצמו - כבר אין שחורים ולבנים וכל השיט הזה, תודה לאל - אבל היי, תסמכו עלינו שנמציא סוג גזענות חדש. הפעם השעיר לעזאזל הוא החגוראים. הם לא רק האנדרדוג מבחינה סוציו אקונומית, אלא גם מבחינה פיזית - אחרי שנים של חיים תחת כבידה נמוכה בהרבה מזו של כדור הארץ, הם גם נראים אחרת. הם גבוהים הרבה יותר (שני מטרים זה גובה ממוצע), רזים, הראש שלהם קצת גדול מהרגיל והעצמות... פריכות יותר? המרחק מכדור הארץ עשה את שלו, והאנשים שרחוקים מהעין רחוקים מהלב ולכן קל מאוד לדפוק אותם. ואם הם נראים אחרת, נו, אז בכלל. אפילו השפה שלהם כבר התרחקה כל כך מזו שעל כדוה"א ומאדים - האליטות - שבן אדם מן השורה שמקורו במאדים לא יבין מילה ממה שהחגוראים אומרים. הבדל המעמדות לא מתבטא רק בחוסר במשאבים אצל החגוראים, אלא גם בעובדה הפשוטה שאם בחור מכדוה"א יגיע לחגורת האסטרואידים, הוא יוכל לחיות בסבבה יחסית. יקח לו קצת זמן להתרגל לאפקט קוריוליס וכל זה, אבל הוא יחיה. לעומת זאת, חגוראי שירצה לחיות על כדוה"א, סביר להניח שימות, כי הגוף שלו לא רגיל לכבידה המטורפת כאן.
האופן שבו הגרביטציה מוצגת בספר הוא מדהים. Mind blowing. אפילו שפת הגוף של החגוראים נגזרת ממנה. מי חושב על דבר כזה? גאוני.
מאבקי הכוח בין מאדים לכדור הארץ, ובין החגוראים ל-אממ, כל העולם? - מגיעים לנקודת רתיחה בזכות בחור אחד שעשה טעות שגרמה לפרוץ מלחמת עולם. ואז הוא עשה את זה שוב, ושוב. הוא למד מהטעות רק בפעם הרביעית (כן הולדן, אני מדברת עליך). וזה הדבר הנוסף שכל כך יפה בספר הזה.
מכירים את זה שאתם קוראים על דמות מסוימת, היא עושה טעות, ומתחשק לכם לתת לה בראש ולנער אותה? או לצרוח "איך לעזאזל לא למדת שזה מה שהולך לקרות כשזו כבר הפעם השלישית? אתה לא מזהה דפוס מזורגג?"
ותמיד כשמדובר בדמויות כאלה, נראה שאף אחד בסביבה שלהן לא שם לב לטעויות שהן עושות על ימין ועל שמאל. כולם מאוד סלחנים. זה לא מרגיז אף אחד חוץ מאשר את הקורא, וזה הדבר הכי מתסכל שיש.
אז זהו, שהפעם אתם לא לבד. אני באמת לא יכולה לתאר במילים את הקתרזיס שחשתי כשלא דמות אחת, אלא שתיים, נותנות להולדן בראש ומסבירות לו שהוא מתנהג בחוסר אחריות משווע.

אז קצת על הדמויות (הנפלאות), ברשותכם.
מלבד הגרביטציה אותה תיארנו למעלה, יש שתי דמויות ראשיות - הולדן, ומילר. ואחד הדברים הנפלאים בספר הוא שכל אחד מהם מאופיין לעילא, והם כל כך שונים זה מזה ובכל זאת שניהם מעוררים סימפתיה אדירה בקורא, שכאשר היחסים ביניהם עולים על שרטון פעם אחר פעם, הם מפילים את הלב שלי לקרשים. אין הרבה מקרים בספרות שבהן שתי הדמויות הראשיות נמצאות בקרב אידיאולוגי אנוש, מצליחות איכשהו לשתף פעולה ואז שוב שוברות את הכלים עד הסוף המר. זה היה חידוש נפלא בעיני.
הולדן הוא קצין על ספינת חלל שתפקידה לכרות קרח מגושי הקרח סביב שבתאי. את הקרח הם משנעים אל חגורת האסטרואידים, כמקור מים. אבל משהו קורה - קריאת הקרב הראשונה בסיפור - וספינת המשא שלהם מופגזת. בעל כורחו, הולדן הופך לקפטן קבוצת השורדים הקטנה, וכולם יחד נשאבים לתוך סיפור מטורף של שחיתות בקנה מידה אסטרונומי (אסטרונומי, הבנתם?).
היחסים שלי עם הולדן ידעו עליות ומורדות. הוא מאוד מאוד אנושי, ולכן קל לכעוס על הפגמים שלו, אבל זה בדיוק מה שעושה אותו דמות מצוינת כל כך. בתחילת הספר הוא די בטוח שהשמש זורחת לו ממקום מסוים, ושהוא מנהיג נאצל וכל זה. לוקח לו זמן להכיר בטעות, או להודות בכך שהוא זקוק לעזרה ולהכוונה מידי פעם. מצד שני, הוא אדם הוגן מאוד. כך שלמרות שהוא מפגין תסמינים של הגיבור האמריקאי האולטימטיבי שעלולים לגרום לבחילה קלה תחת הידיים הלא נכונות, הם לא באמת מחזיקים מעמד לאורך זמן כשהמציאות מכה בפרצוף של הולדן. זה הופך את הולדן לדמות מעניינת מאוד, גם אם לא תמיד מסכימים עם הגישה שלו.
בנוסף על כך, אחת החוזקות של הולדן כדמות היא שהוא מראה פחד. אפשר ממש לדמיין את הפחד שלו, לחוש אותו. העובדה הזו שוברת את תדמית ה"אני מנהיג אסרטיבי עשוי ללא חת" פעם אחר פעם. ההתמודדות של הולדן עם הפחדים שלו מרתקת, ולפעמים אפילו קומית (בעיקר כשהוא פוגש את מילר).

זהו, הגענו למילר.
אח, מילר.
בעיקרון, הוא ההפך הגמור מהולדן. קודם כל, הוא הרבה יותר מבוגר, שזה כבר נהדר, כי בעיני פער הדורות ביניהם משפיע על הדינמיקה לא פחות מאשר הפערים בתפיסות העולם שלהם. בנוסף לכל, הוא איש ציני, מריר, בעל אבחנה מדויקת ונפש רגישה עד כאב. כל כך, כל כך כיף לקרוא אותו. הדיסוננס בין הדיבור התמציתי שלו לבין כל מה שעובר לו בראש - המחשבות והתהיות וההזיות שאנחנו מקבלים הצצה אליהן מידי פעם - יוצר דמות מרתקת.
מילר הוא בלש (איזה מצחיק זה "בלש" בעברית. נו, detective. משטרה כזה). הוא חי את כל חייו בחגורת האסטרואידים, בניגוד להולדן יליד כדוה"א, ולכן המטען החגוראי זורם לו בדם. הוא מעדיף שמירה על סדר מאשר שמירה על החוק כלשונו, ומבין שלפעמים צריך לכופף את החוקים כדי לשמור על חפים מפשע.
בנוסף לכל, הוא גרוש, עם חיבה קלה לאלכוהול. התגובה הראשונית של כולם - גם שלי - היא גלגול עיניים. באמת? בלש גרוש אלכוהוליסט? הנה משהו שלא ראינו אף פעם. אבל תסמכו על מילר, הוא דורך על הפלקט שיצר אותו והופך אותו למשהו חדש לגמרי.
מילר מקבל משימה - למצוא נערה נעדרת, בת להורים עשירים בכדוה"א שהחליטה לשחק ילדה מורדת ולהצטרף לחגוראים. אידיאולוגית. בהתחלה, כל הסיפור לא ממש מעניין את מילר. הוא משני לעומת בעיות אחרות שמתחילות לצוץ על האסטרואיד. אבל דבר מוביל לדבר, ומילר מתחיל לחשוד שהתיק ניתן לו כדי לקבור את הנושא עמוק, וממש לא כדי לפתוח אותו. הוא מגלה שכל תחנת המשטרה חושבת שהוא בדיחה מהלכת, ויש סיבה מסוימת שהתיק הזה ניתן דווקא לו - כדי שהוא לא יפתר. וזאת מכה מתחת לחגורה.
אבל מילר מסרב לעזוב את החקירה, גם כשמשפילים אותו ומפטרים אותו וגם כשהמלחמה שהולדן פתח בחוכמתו מתחילה לנעוץ את שיניה גם באסטרואיד הקטן שלו. הוא מפתח אובססיה לנערה שהוא מחפש, ובמקום הבלש שהיה שם עד לפני רגע, ניצב מולנו מן עיבוד של לודו מ"עפיפונים" של רומן גארי (אבל עם דמיון הרבה יותר מפותח), באווירת פילם-נואר מסחררת.
מילר שבר לי את הלב לא רק בגלל הסוף, אלא לכל אורך הדרך. ההתמודדות שלו עם הצורך להמציא את עצמו מחדש, ועם העובדה שהוא בודד מכפי שאפשר להעלות על הדעת, מתוארת בצורה רגישה וכואבת באמת. אני חושבת שדווקא מכיוון שהסופרים לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מידי ולא נכנסים לעובי הקורה הרגשית אלא מתרכזים בלספר סיפור, הם מאפשרים לקרוא פשוט לחוות.
שתי נקודות המבט, של הולדן ושל מילר, מספקות תמונת עולם מדהימה. שילוב של הרפתקנות, מתח בלשי, הרבה מאוד אקשן, שאלות מוסריות, ועולם חדש ונפלא.

שלוש אזהרות מסע למי שמעוניין להתחיל:
1. אני אישית לא הגעתי לספר עם ידע באסטרונומיה, אז לקח לי זמן לקשר בין שם לבין המשמעות שלו. זה בסדר גמור להיעזר באינטרנט מדי פעם כששוכחים ש-Eros זה אסטרואיד ו-Ganymede הוא הירח של צדק, ואיפה כל תחנת חלל נמצאת. מבטיחה שבשלב מסוים זה כבר נטמע. חוץ מזה, יש את ה-fandom wiki של סדרת הספרים הזאת, ושם מפורט מבנה העולם בצורה מסודרת, אבל צריך להיזהר מספוילרים. זה לא פוגע בשטף הקריאה, ובהחלט מלמד המון על מערכת השמש :)
2. יש קטעים קשים לקריאה. קצת גרוטסקיים. אני לא יכולה לפרט הרבה כדי לא לקלקל, אבל אפשר לדלג לרגישים.
3. יש קטעים שגורמים לצחוק בקול. או לחייך חיוך מטופש להחריד. עדיף לא לקרוא ליד אנשים.

זה הכל חברים. תהנו!”