“"מי כותבת ספר זיכרונות בגיל 21?" זו שאלה שמחברת הספר, יונומי פארק, שואלת בעמודיו האחרונים. תשובתה היא- מי שמבקשת להשלים עם עברה, מי שמבקשת לספר על הזוועות שחוותה, מי שאתרע מזלה ונולדה בצפון קוריאה ומי שסיפורה עשוי לעורר השראה ותקווה באחרים.

ספר מרתק שנותן הצצה מעבר למסך החושך של צפון קוריאה. מדינה של 25 מיליון בני ערובה שחיים בעוני, בבערות, תחת שטיפת מוח וטרור בלתי פוסק מצד מנהיגה. צריך לקרוא כדי להבין וגם היא עצמה הייתה זקוקה לפרספקטיבה כדי לתפוס לאיזה חיים היא נולדה. מומלץ לעצור מדי פעם את הקריאה כדי לנסות להפנים את מה שעבר על יונומי כי רצף האירועים מסחרר.

היא גדלה בצפון צפון קוריאה, לא רחוק מהגבול עם סין. הוריה השאירו אותה לבד עם אחותה למשך שבועות כאשר יצאו לחפש פרנסה בפיונגיאנג הבירה. שתי הילדות חיו מלאכול חרקים ושלג. מחזות של גופות נאכלות ע"י חולדות היו מחזה שכיח בדרך לבית הספר. מכיוון שאין במדינה מספיק חומר דישון לגידולי השדה, המדינה מחייבת כל משפחה לספק מכסה מוגדרת של צואת אדם לשימוש המדינה. העתקת המגורים מיוזמתך הינה עבירה על החוק. רוב הזמן אין חשמל וכשיש חובה שהרדיו שמסופק ע"י המדינה יהיה תמיד מופעל על תחנה שמשמיעה את שידורי התעמולה. כל האוכלוסייה מחולקת לקבוצות, מעין קסטות, בהן ניתן רק לרדת במעמד. הטרור כל כך טבוע באנשים, עד כדי שאימהות אוסרות על ילדיהן ללחוש מכיוון שציפורים ועכברים ישמעו אותם ומשם הדרך אל המנהיג הגדול היא קצרה. יונומי הייתה צריכה לעבור מספר מדינות כדי ללמוד את המילים "אהבה" או "השראה" אשר נמחקו מאוצר המילים בצפון. אי אפשר לתמצת את הזוועה הזו לסקירה אחת. מאוד מומלץ לקרוא ולהיחשף למה בני אדם מסוגלים לעולל אחד לשני גם בימינו.

הילדה בת ה-13 נמלטה בגלל הרעב לסין, רק כדי ליפול לרשת של סוחרי אדם ולראות את אמה נאנסת מול עיניה בכדי להציל את בתה מאותה הזוועה. סיפורים קשים לעיכול. יחסית לצפון קוריאה, סין היא התקדמות גדולה אבל לא לנשים בלי תעודות שמאוימות להישלח חזרה למחנות המעצר והחינוך מחדש של המשטר הצפ"קאי. היא חווה התגלגלות מעבריין אחד למשנהו, חטיפה וכליאה ומשתפת את הקורא שהיא מרגישה בת מזל למרות הכל!

סיפור באמת בלתי נתפס שנמשך למונגוליה, דרום קוריאה וארה"ב שסופו מלא באופטימיות נגד כל הסיכויים, כמאמר הקלישאה. כתיבה כל כך יפה, בוגרת וסוחפת של אחת הנשים הכי מרשימות שקראתי עליהן בחיי. ספר שקשה להוריד מהידיים בגלל רצף האירועים והחלון למציאות אחרת בה חיים אנשים. היא מעוררת השראה ללמוד, לעשות ולעזור. הלוואי ותמשיך לכתוב עוד.”