1
ויולט


גברים וקוקטיילים היו שני הדברים שהכי אהבתי לבזבז עליהם את זמני והקפדתי שימיי יהיו מלאים באחד מהם לפחות. "לחיים." הרמתי את כוס המשקה והקשתי אותה בכוסותיהן של שתיים מהנשים היקרות לי ביותר, אחותי סקרלט וגיסתה דארסי. היינו בבר מהודר בסוהו שבו המשקאות עלו כפול ממחירה של מכונית. לא הייתה לי עבודה ולא היה לי מקום ללכת אליו למחרת, אבל לא נתתי לזה להדאיג אותי מפני שזה היה הלילה הראשון של דארסי בניו יורק. אהבתי אותה ולא הזדמן לי לראות אותה בתדירות מספיקה כי היא גרה באנגליה, לכן החלטתי שלא אתן לדבר לקלקל לי את הלילה. אולי אמצא לה זיון כמתנת ברוכה הבאה הביתה? סקס תמיד שיפר את מצב רוחי. כן, בהחלט תכננתי למצוא לה מישהו לחזור איתו הביתה. הייתי צריכה לשכוח מהשבוע הנורא שהיה לי, לדאבוני נראה היה שרק אחד משני הדברים האהובים עליי לא יספיק. אהיה חייבת להיעזר באלכוהול וגם למצוא לעצמי גבר.


"האם יש לך מישהו מיוחד באנגליה כרגע?" שאלה סקרלט את דארסי, "מישהו שכבש אותך בקסמיו?"


נאנחתי. "היא לא סינדרלה. היא אישה עצמאית ובטוחה בעצמה שלא צריכה מישהו שיסחף אותה מעל רגליה. השאלה שאת צריכה לשאול זה אם היא נהנתה מסקס טוב לאחרונה."


"לא אמרתי שהיא לא עצמאית ובטוחה בעצמה, אבל לתפוס לעצמך אביר על סוס לבן זה תמיד דבר טוב," ענתה סקרלט.


"הלוואי שהיו לי אחיות," אמרה דארסי וחייכה אל שתינו.


סקרלט ואני לא הפסקנו להתווכח כי היינו הפכים. היא הייתה נשואה פעם שנייה ולי לא היה לי שום רצון לקשור את עצמי לגבר אחד. לסקרלט הייתה קריירה מצליחה ואילו אני לא הצלחתי להחזיק בעבודת מלצרות. לה היו שני ילדים ואני לא הצלחתי לגדל אפילו חתול. היא תהרוג אותי כשתגלה שפוטרתי.


ובכל זאת, היא הייתה אחותי ואהבתי אותה.


"אני אוהבת את העובדה שיש לי אחות," אמרה סקרלט, "אם כי חבל שהיא לא מקשיבה לי לעיתים קרובות יותר."


"את צריכה להבין שלא כולם כמוך. לא כולם רוצים בית בקונטיקט, בעל מושלם ושני ילדים מושלמים אך רועשים מאוד." העפתי מבט סביב החדר. מה שרציתי היה סקס פראי עם מישהו שיעזור לי לשכוח ממה שעמד לקרות למחרת, אבל אף אחד לא תפס את עיני עד לאותו רגע.


"אני רק רוצה שתהיי מאושרת," אמרה סקרלט והטתה את ראשה לצד.


"טוב, אנחנו מסכימות על כך." הדבר האחרון שהייתי צריכה היה שאחותי תרחם עליי. "בכל מקרה, מה את מתכננת לעשות בזמן שהותך בניו יורק?" שאלתי את דארסי, "אני יכולה להצטרף אלייך לביקורים בכל האתרים התיירותיים אם תרצי."


"אין לך עבודה?" שאלה סקרלט.


זו הייתה הבעיה בקרבה שאחותי ואני חלקנו. אף שהיינו שונות, לא יכולנו להסתיר דבר זו מזו. "כן, אבל אוכל להתאים את המשמרות שלי לסדר היום של דארסי. אני רוצה שתהני." לגמתי לגימה נוספת מהקוקטייל ונמנעתי ממבטה היוקד של אחותי.


"אוי, ויולט, לא התפטרת שוב, נכון?"


מזווית העין, ראיתי את כתפיה של סקרלט שוקעות. "לא בדיוק," אמרתי. לא רציתי לראות את האכזבה בעיניה. למה לא יכלה לקבל את העובדה שלא התעניינתי בקריירה משגשגת? החיים לימדו אותי לא פעם שצריך ליהנות מהרגע ולדאוג לגבי מחר כשהוא יגיע.


"לא בדיוק?" היא שאלה. "חשבתי שאת אוהבת את הבחורות במקום ההוא."


"נכון." המלצריות האחרות היו כיפיות והטיפים היו מדהימים. "אבל אני חושבת שאני לא צריכה להסכים לכך שיצבטו לי את הישבן בעבודה."


"מי צבט לך את הישבן?" שאלה דארסי.


"אחד הלקוחות הקבועים. הוא עושה את זה לכולנו ואני לא מבינה למה זה בסדר."


"זה ממש לא בסדר. אז התפטרת?" שאלה סקרלט.


"לא, קראתי לו שמוק דוחה ופוטרתי," הסברתי, והייתי מוכנה לעבור לנושא הבא. התמודדתי עם מספיק חארות בחיים ולא רציתי לבזבז עליהם עוד זמן. "אני מקווה שזה אומר שהוא יעזוב בשקט את המלצריות האחרות. לפחות לזמן מה."


גיליתי דרך לא להתאכזב מהחיים: לבוא עם מעט ציפיות, והדרך הקלה ביותר להנמיך את הציפיות הייתה לא להיות מעורבת רגשית יותר מדי. לא משנה אם היה מדובר במקום עבודה או בגבר, לא החזקתי מעמד זמן רב מספיק כדי להיות מושקעת רגשית, וזה אמר שיכולתי לעזוב בכל מצב ולא משנה תחת אלו נסיבות בלי שזה יכאב. לא הייתה לי בעיה לאבד מקום עבודה, התגברתי על זה ברגע שעזבתי, אבל העובדה שלא היה לי כסף אכן הציבה בפניי בעיה.


סקרלט נאנחה. "לא מתאים לך לאבד את קור רוחך ככה. אני יודעת שהוא לא אמור לצבוט את הישבן של אף אחת, אבל..."


"ציפית שאשתוק?"


"בהחלט לא. אני רק אומרת שלא מתאים לך לאבד את קור רוחך. אני דואגת לך. האם זה קשור לחדשות מאתמול?"


"חדשות?" היתממתי. הייתי שקרנית נוראית, אבל הדבר האחרון שרציתי זה לדבר על האקס שלי או על הכתבה שקראתי אתמול בעיתון העסקים על כך שהוא עומד להנפיק בבורסה את החברה שהקמנו יחד.


"את מדוכדכת?" שאלה סקרלט, שידעה שאני מזיינת את השכל.


"ממש לא. את יודעת שלגמרי התגברתי על זה. זה היה לפני שנים." עברו כמעט ארבע שנים מאז החבר שלי מהקולג' בגד בי ולקח ממני את החברה שעבדתי קשה לבנות. "אמרתי לך, החיים יפים." באמת חשבתי שהתגברתי על זה אך החדשות של אתמול היו הלם והציפו הרבה רגשות. נהניתי מחיי רוב הזמן. הייתה לי משפחה מדהימה וחברים טובים ולא הייתי צריכה לדאוג, להחליט החלטות קשות או לעשות את כל הדברים המלחיצים שנלווים לניהול עסק, אבל... האמת הייתה שלא ניהלתי את החיים שציפיתי שיהיו לי. ציפיתי להיות שם, בתמונה הזאת בעיתון, לצידו של דיוויד. היינו אמורים להיות נשואים, אולי הורים לילד או שניים, זוג היי־טקיסטי מצליח. במקום זאת הוא צולם לצד אשתו הטרייה זמן קצר לפני שיצא להנפקה, ואני הייתי מלצרית.


סקרלט שלחה את ידה מעל השולחן ולחצה את ידי. "אני חושבת שזה נהדר שאת מאושרת, אבל לפעמים זה טוב שיש תוכנית. טוב לערבב את הקלפים, נכון, דארסי?"


זו הייתה מכה מתחת לחגורה, לערב את דארסי בשיחה. היא לא ידעה עד כמה טעונה הייתה השאלה.


"אני אוהבת לתכנן," אמרה דארסי. "אני מגדילה לאט את רווחי האחוזה. אנחנו מצפים לזינוק של חמישה־עשר אחוזים בשלוש השנים הבאות. אם זה יקרה אני רוצה לפתוח חנות חקלאית ולמכור בה תוצרת מקומית. אני גם רוצה לאמץ ילד לפני שאגיע לגיל שלושים וחמש. אה, ואני לא צריכה שהאביר על הסוס הלבן יופיע ויכבוש אותי בקסמיו, אבל אם הוא ירצה לקחת אותי לארוחת ערב ולעשות לי עיסוי בכפות הרגליים, לא אסרב. עסק, ילד, עיסוי בכפות הרגליים. בדיוק בסדר הזה."


צחקתי. דארסי תמיד נראתה מאושרת, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, ניהול האחוזה הכפרית שלה בטח דרש תכנון רב וכישורים ייחודיים וברור שהיא הייתה טובה בזה.


"חשבת לחזור ללימודים?" שאלה אותי סקרלט.


"את רצינית? ללימודים?" היו לי הרבה זיכרונות רעים מחוויית הקולג' שלי וחזרה ללימודים הייתה הדבר האחרון שרציתי שיקרה. דייוויד ואני נפגשנו בשנה השנייה והיינו יחד ארבע שנים. היינו אהובים, שותפים עסקיים ועכשיו זרים.


"כלומר, אם את לא יודעת מה את רוצה לעשות. עכשיו אין לך עבודה או תוכנית וזה יכול להיות המקום המושלם שבו תוכלי לעלות מחדש על דרך המלך," אמרה סקרלט.


"למה לוותר על היום כדי לשפר את מחר כשאינך יודעת מה יהיה מחר?" זה הרס אותי שהעסק שהקדשתי לבנייתו כל־כך הרבה זמן ומאמץ והייתי גאה בו כל־כך נלקח ממני. הייתי נחושה שלא לחזור על הטעות. הקרבתי חלק נכבד משנות העשרים המוקדמות לחיי בשביל שום דבר. בשנים האחרונות ניסיתי להחזיר לעצמי את הזמן ההוא, לחגוג, לחיות את הרגע, לצאת עם הרבה גברים.


"זה מדכא," אמרה דארסי.


"בדיוק להיפך," עניתי. "אני לא מבזבזת את הזמן בתכנון תוכניות שאולי לא יקרו. אין לי חסכון ליום סגריר, לכן אני לא צריכה להשקיע זמן בתכנון ליום סגריר. זה מדכא לתכנן ליום סגריר. עדיף ליהנות מהשמש."


"ומה תעשי כשירד גשם?"


טוב, פוטרתי ובהחלט יכולתי לקרוא לסיטואציה הזאת יום גשום, ובכל זאת עשיתי חיים עם דארסי וסקרלט. "אמצא בחור חתיך ואעשה איתו סקס פרוע עד שהגשם יירגע והענן יחלוף."


סקרלט הנידה בראשה. "מה את מתכוונת לעשות לגבי עבודה?"


"אין לי מושג. למצוא אחרת, אני מניחה." היו לי בערך שלוש מאות דולר בחשבון הבנק, וזה אפילו לא היה מחצית מהסכום שהייתי זקוקה לו כדי לחדש את חוזה השכירות בחודש הבא. הבעיה הייתה שהתעייפתי ממלצרות. נמאס לי ממשקה אחר העבודה ומפיצוי על הזמן האבוד, אבל לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות. היה לי תואר במדעי המחשב וניסיון של כמה שנים בניהול חברת סטארט־אפ, אבל השנים האחרונות לא הכשירו אותי לדבר מלבד ללמד אותי לשנן את מנות היום ולשאת שלוש צלחות בבת אחת.


"למה שלא תבואי איתי לאנגליה?" הציעה דארסי, "את לא מוכרחה לשהות איתי בכפר. תוכלי להתאכסן בבית בלונדון ולהמתין כמה חודשים עד שהגשם ייפסק והעננים יחלפו. אף פעם אי אפשר לדעת, אולי תקבלי השראה מהעיר ותמצאי את הכיוון שלך."


מעולם לא הייתי בבית משפחתם של דארסי ושל בעלה של סקרלט בלונדון, אבל סקרלט סיפרה לי שהוא נראה כמו בית מתוך רומן של ג'יין אוסטן.


יכול להיות לי כיף בלונדון, אבל לא היה שום סיכוי שאוכל להרשות לעצמי את הנסיעה. "זה נחמד מצידך, אבל..."


"הבית ריק לחלוטין והוא ממש במרכז העיר," אמרה דארסי.


הצצתי לעבר סקרלט וחיכיתי שתתערב ותגיד לדארסי שזה רעיון מטורף ושאני צריכה להתמקד בחיפוש אחר עבודה חדשה, אבל היא הביטה בי והמתינה לתשובה. "אני לא יכולה. יש לי דירה ואני צריכה למצוא עבודה חדשה. אבל תודה."


"לא אמרת שאת בכל מקרה צריכה לחדש את חוזה השכירות?" שאלה סקרלט. האם רצתה שאעזוב את ניו יורק?


"לפני חמש דקות רצית שאחזור ללימודים."


"אני רק חושבת ששינוי יהיה טוב בשבילך. אולי לונדון היא מה שאת צריכה. כמה שבועות כדי לחשוב על מה את רוצה לעשות בחייך. מאז הסטארט־אפ את... וההנפקה הזאת שתתרחש בעוד כמה חודשים, הפסקה מניו יורק עשויה להיות טובה בשבילך."


"אני מאושרת, סקרלט." ממש לא רציתי לדבר על האקס שלי. "זה הדבר החשוב ביותר, לא?"


סקרלט חייכה בחוסר רצון. "אני מקווה כי זה בדיוק מה שאני רוצה בשבילך. מעל לכול."


ליבי התכווץ בחזי. שנאתי את העובדה שאחותי דאגה בגללי. לרוב היא הגזימה בתגובותיה, אבל הפעם היא תפסה אותי ברגע חלש. החדשות על דיוויד זעזעו אותי. זו הייתה תזכורת למה שהחיים שלי יכלו להיות, תזכורת שהדגישה את כל מה שלא היה לי. לא הייתי הכי מאושרת, אך לא ידעתי איך לשפר את המצב.


"אני חושבת שאת נסערת לגבי דיוויד וההנפקה יותר מכפי שאת מודה," אמרה סקרלט, "ואני לא מופתעת. גם אני הייתי נסערת לו הייתי במקומך. מה שקרה היה נורא. הוא בגד בך, וגרוע מזה, הוא לא שילם על כך. הייתה לך כל זכות לקחת פסק זמן וזה טבעי לחלוטין, אבל עברו ארבע שנים ואני מתגעגעת לאחותי הנועזת והאנרגטית שהייתה מוכנה לכבוש את העולם. אני מרגישה שהוא גנב אותה ואני רוצה אותה בחזרה."


גל של רגשות גאה בי לדבריה של אחותי. לא ידעתי אם להקיא או לבכות. עבדתי קשה כדי לא לחזור על הטעויות שעשיתי עם דיוויד ועם העסק שלי בכך שלא נתתי לעצמי לפתח רגש כלפי שום דבר, אבל משהו היה חסר. לא אהבתי להודות בזה, אבל סקרלט צדקה. חלק ממי שהייתי, חלק טוב, נעלם. עצמתי את עיניי ונשפתי, מנסה להימנע מלפרוץ בבכי בפומבי. פעם הייתי הנערה שהייתה מוכנה לכבוש את העולם וגם אני רציתי שהיא תחזור.


ידה של אחותי כיסתה את ידי והסתכלתי עליה. "אני אוהבת אותך," אמרתי.


"גם אני אוהבת אותך, אבל אל תתחילי להיות לי רגשנית. את צריכה להתגבר על הבחור הזה ועל מה שהוא עשה לך, אבל נראה שאת תקועה," אמרה סקרלט.


התגברתי עליו, לא? גרנו באותה עיר, אבל הקפדתי שנחיה בעולמות שונים. זה לא שערגתי אליו, אבל סקרלט צדקה, הרגשתי תקועה.


"בבקשה תשקלי לנסוע ללונדון," אמרה סקרלט, "כך לא תהיי בניו יורק כשההנפקה תצא לפועל ואולי תקבלי קצת השראה, תשתחררי מהתקיעות ותגלי מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה." היא חייכה חיוך רחב, שמחה תמיד להזכיר לי שהיא מבוגרת ממני.


"אם אין שום דבר שמשאיר אותך בניו יורק, למה שלא תבואי לכמה שבועות, אולי אפילו כמה חודשים? זו יכולה להיות ההזדמנות שלך להתחיל מחדש," אמרה דארסי.


"את תמיד אומרת שאת רוצה לחיות את הרגע," אמרה סקרלט, "אלא שכל רגע נראה כמו הרגע הקודם. למה שלא תחיי קצת בלונדון? תשני את התפאורה. את יכולה לחזור בתור ויולט חדשה. ויולט קינג גרסה שתיים."


שנאתי את זה, אבל היה משהו בדבריה של סקרלט. השנה האחרונה שבה קפצתי ממשרת מלצרות אחת לאחרת לא הייתה כיף, אפילו שניסיתי להתעקש על זה שכן. הייתי זקוקה לשינוי, אבל אפילו לא חשבתי לנסוע לארץ אחרת. האם לנסוע ללונדון באמת יעזור לי להתחיל מחדש? לקבל השראה? ליצור ויולט שתהיה מוכנה לכבוש את העולם?


"ריידר חוזר איתי אז ברור שהוא מתעקש שניקח מטוס פרטי. אפילו לא תצטרכי לדאוג לכרטיס טיסה."


צחקתי. היה עולם שלם שלא הבנתי ומטוסים פרטיים היו בראש הרשימה, אבל אם לא אצטרך להוציא את מאות הדולרים האחרונים שלי על כרטיס טיסה, רשימת הסיבות לא לנסוע החלה להתקצר. "לונדון, הא?"


דארסי צווחה. "כן! ואת יכולה לבוא לכפר בסופי שבוע לפגוש אותי."


"אצטרך למצוא עבודה שם," אמרתי, חושבת בקול. שלוש מאות הדולרים שלי לא ייקחו אותי רחוק גם אם לא אשלם את שכר הדירה.


"יש אלפי מסעדות בלונדון. את לא תתקשי למצוא," אמרה דארסי.


קימטתי את אפי. "למען האמת, אולי אחפש משהו אחר. כפי שסקרלט אמרה, אולי אערבב קצת את הקלפים ואחלק אותם מחדש." נמנעתי מלהביט באחותי. אין ספק שהיה על פניה חיוך 'אמרתי לך' עכשיו.


"טוב, תני לי לדבר עם כמה חברים ואראה מה אוכל לעשות," אמרה דארסי, "יכול להיות שמישהו מחפש משהו."


"את בטוחה? נדיב מצידך לתת לי לגור בבית שלך ו – "


דארסי הרימה את כף ידה. "זה בסדר. אני לא יכולה להבטיח שום דבר, אבל אראה מה אוכל לעשות."


"תודה." חייכתי והנהנתי. אולי שינוי בנוף היה בדיוק הדבר שהייתי צריכה. לכל הפחות, לגברים שם היה מבטא, ואם לשפוט לפי הבחורים בבר הזה, הייתי צריכה למצוא אזור ציד חדש. אולי אפילו אוכל להתחיל לחשוב על העתיד שלי, לראשונה זה זמן רב.