"הכח ממכר". יש אנשים אשר רודפים כח ומחפשים שליטה. כאשר הם מגיעים לעמדת שררה יש המשתמשים בו לטובתם. התופעה הבעייתית של "הכח ממכר" גורמת גם לאלו החושבים כי הם משתמשים בו לטובת הציבור לעשות בו שימוש לרעה. קו הגבול עובר במקום בו נמצא החוק. כאשר הם מפירים את החוק הם עוברים את הגבול.
יש האומרים כי הכח משחית. איני משתמש במונח זה. הכח יכול לתת סיפוקים וריגושים בעלי מאפיינים שונים, לאו דווקא כלכליים. כולנו מכירים אנשים אשר מנצלים לרעה את כח המשרה אשר בידם, תהא זו בכירה או זוטרה ככל שתהיה, למטרות שונות ומשונות.
רבים נתקלו ונתקלים באנשים אשר מנצלים לרעה את כח המשרה שבידם כדי להתנשא על סביבתם, להתעמר בתלוי בהם. אסור להחשות כאשר אנו נתקלים בתופעות פסולות כאלה.
במערכת דמוקרטית מקור הסמכות הוא העם. הוא בוחר את נציגיו, ויכול להחליפם בכל מערכת בחירות ככל שכשלו לדעתו בתפקידם. כל רשויות השלטון נועדו לשרת את העם ולא את יצר השלטון של העומדים בראשן. לכבד את החוק ולא לחלק כיבודים לעצמן. אצלנו יותר מדי גורמים משתמשים לרעה בכח אשר לא אמור להיות בידם. הם עושים זאת לטובתם, לא לצורכי העם והמדינה.
משחר ילדותי נחשפתי בבית הוריי לתופעה של שימוש לרעה בכח המשרה אשר משבשת את המבנה הדמוקרטי של המדינה ומשקפת זלזול בחוק ובחובה לנהוג על פיו (תוכלו לקרוא על כך בפרקים אשר עניינם "אבא וקו הגבול בין הרשויות"). היא עמדה לנגד עיניי מימי בחרותי והדריכה את מעשיי בבגרותי.
הכח ממכר. זה הטבע האנושי. המבנה הדמוקרטי יצר בלמים ואיזונים בין שלוש הרשויות (המחוקקת, המבצעת והשופטת) במטרה למנוע חריגה של מי מהן מגדר תפקידיה וסמכויותיה. שלוש הרשויות אמורות לחיות זו עם זו על אותו מישור, במבנה שטוח ולא פירמידלי. אין לתת לרשות כלשהי כח שררה כלפי רעותיה. אצלנו המערכת שובשה מיסודה ואינה מתפקדת.
האיזון בין שלוש הרשויות הוא נשמת אפו של משטר דמוקרטי. כל המשנה אותו, אפילו אם כוונתו לטובה, סופו שיאפשר למישהו עם כוונות אחרות לעשות זאת לטובתו האישית. מי שמתחיל לפעול שלא כחוק, אל יתפלא כי גם אחרים יעשו כמותו.
כדי לשמור על הדמוקרטיה עלינו לוודא כי כל רשויות המדינה לא תשתמשנה לרעה בכח אשר בידן.
שימוש לרעה בכח נעשה כאשר גורמים שונים פועלים שלא כדין כדי להשיג תוצאה אשר נראית בעיניהם נכונה וחשובה למרות שהחוק אינו מתיר אותה. כך גם כאשר הם מונעים ביצוע פעולה אשר החוק מחייב אותה אך הוא אינו הגיוני לדעתם.
אנשי הרשות המחוקקת וראשי הרשות המבצעת נבחרו כדי לבצע אג׳נדה עליה הצהירו כאשר עמדו לבחירתו של העם. אנשי הרשות השופטת מונו כדי לעמוד על משמר כיבוד החוק וקיומו. לא כדי לקדם אג׳נדות אישיות כלשהן. הם לא נשאלו עליהן טרם מינויים, וטוב שכך. הם נבחנו רק על יכולתם לשפוט על פי החוק, והיותם בעלי מזג שיפוטי ראוי.
לפני חצי יובל שנים התרעתי (בתפקידי כראש לשכת עורכי הדין בשנים 1999-1991) נגד נגע אשר פשה אותה עת במערכת המשפט במסגרת האג׳נדה של השופט ברק. הזהרתי מפני הנזק הצפוי במערכות השלטון עקב כך שהמערכת המשפטית הפכה את עצמה למנכ"ל־על ומחוקק־על, תוך זלזול בחוק ושיבוש המבנה הדמוקרטי של המדינה.
כראש לשכת עורכי הדין ביקרתי את האג׳נדה הבעייתית והפסולה שלו. הבהרתי כי השימוש אשר עושה השופט ברק בתפקידו השיפוטי (תחילה כשופט של בית המשפט העליון ולאחר מכן כנשיאו) הוא ניצול לרעה של כח המשרה אשר סכנתו הצפויה היא כי גם אחרים יעשו זאת במשרות שלהם. הזהרתי כי זהו מתכון להרס של המדינה מבפנים. עשיתי זאת תחילה בשקט, בצורה עניינית, ללא התלהמות. בשיחות אישיות. ניסיתי להסביר לו את הטעות אשר טמונה בבסיס האג׳נדה שלו, ואת הסכנה לכיבוד החוק ולדמוקרטיה אשר גלומה ביישומה.
כאשר נוכחתי כי הדברים אינם זוכים לקשב הראוי ואינם מעוררים שיח ודיון, ניסיתי לתת להם גיבוי ציבורי אך זכיתי לקיטונות של חרמות וסבלתי מפעולות בלתי חוקיות שונות אשר נועדו לסתום את פי לבל תיקלט הביקורת שלי (תוכלו לקרוא על כך בחלק החמישי של הספר).
לחברי הלשכה כתבתי אותה עת בביטאון הרבעוני של הלשכה (היחיד אשר פירסם את עמדותיי) כי:
"ביקורת על הנעשה במערכת המשפט אינה פסולה. אני מביע את השגותיי בלשון בהירה. יש המנסים לגמדה בטענה כי היא משתלחת. יש המנסים להעלימה על ידי העסקתי בעניינים אחרים, המזומנים לי שלא בטובתי חדשות לבקרים.
אני סבור כי כל הניסיונות להשתקת הביקורת רק מזיקים למערכת עצמה. הביקורת שלנו הינה ביקורת אוהב. אין לנו עימות עם מערכת המשפט. מחפשים אנו את טובתה שכן הצלחתה היא הצלחתנו...
עריכת דין אינה רק מקצוע, היא גם שליחות. ציבור חברי הלשכה הוא הראשון בחזית להקניית נורמות של כיבוד חוק, במובנו הרחב והמעשי, ובשמירת זכויות האזרח, בין אם זה אותו ׳איש קטן׳ הנשחק לעיתים מול מנגנוני בירוקרטיה שרירותיים, ובין אם זה ׳איש ציבור׳ אשר מתחריו פועלים נגדו...
למדתי כבר להיות מושמץ ללא יסוד. יודע אני כי זו תוצאה טבעית, ומיותרת, של מאבקים אשר אני מנהל על הצורך בכיבוד החוק, שמירת ערכי הדמוקרטיה, שיפור איכות החיים והמקצוע. אני עושה זאת לטובת הציבור הרחב ונגד בעלי חזקה ואינטרסים שונים".
אך השופט ברק המשיך בדרכו, ומערכת המשפט התיישרה עם תפיסותיו. לא חשבתי כי כוונתו היתה להרע. הייתי בטוח כי הוא אינו רואה את התוצאה הטבעית הברורה של עמדותיו. אך הצפוי אכן קרה. כאשר אנשי מערכות האכיפה ראו כי אצל ראש הרשות השופטת מקדשת המטרה את האמצעים עד כדי כך שיישום אג׳נדה אישית קודם לציות לחוק — הם יישרו קו.
אחריהם החרו החזיקו גם אנשים ברשויות האחרות אשר העדיפו את טובתם האישית על פני הצרכים הברורים של הציבור בזכותו נבחרו לכהונותיהם.
הגיעו הדברים לידי כך שהעם מפולג כיום בין תומכי עמדותיו של השופט ברק, ובהם רבים אשר אינם מבינים את השלכותיהן המזיקות למשטר הדמוקרטי, לבין אוהדיו של ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, אשר לא ביקר אותן בעבר אך יוצא חוצץ נגדן עכשיו, כאשר הוא רואה את עצמו קורבן להן.
נתניהו שיכלל את השיטה של עקיפת החוק על ידי כך שכאשר אינו נראה בעיניו הוא משנה אותו, בגיבוי חבריו בכנסת, כך שיתאים לצרכיו למרות הבעייתיות שגלומה בכך לניהול התקין של המדינה אשר מתנהלת שנה ללא תקציב, שנתיים ללא מפקח כללי קבוע למשטרה וחודשים רבים ללא פרקליט המדינה, כאשר היועץ המשפטי לממשלה מכהן גם בתפקיד זה.
כל ניסיונותיי, במסגרת כהונתי כראש לשכת עורכי הדין, להבהיר בזמנו את הסכנה הגלומה למשטר הדמוקרטי בעצם התופעה של הזלזול בחוק עלו בתוהו. את התיקון הדרוש במערכת המשפט בלם השופט ברק בתמיכת המערכת הפוליטית. הגיעו הדברים לידי כך שבהסכמים קואליציוניים נכלל סעיף מפורש בנושא שמירת הסטטוס קוו במערכת המשפט. ידו של נתניהו לחצה בזמנו את ידו של ברק.
כן, קשה להאמין, אך כל עוד לא חש ראש ממשלתנו הנוכחי, בנימין נתניהו, את אימת הדין מעל ראשו לא היתה לו ולתומכיו ביקורת על המערכת המשפטית. נהפוך הוא. הם התגאו בפעולתה.
אף פעם לא חשבתי כי פעולותיו של השופט ברק נועדו לטובתו האישית. חשבתי, וגם אמרתי, כי הטעות שלו היא בכך שהחשש שלו משיבוש הדמוקרטיה על ידי אחרים הביא אותו לשיבוש הדמוקרטיה על־ידו. בכך פתח לאחרים את הדרך לעשות זאת בעתיד לצורכיהם שלהם. את הנזק אנו רואים כיום.
שילמתי מחירים יקרים בעקבות ניסיונותיי, כראש לשכת עורכי הדין, לשכנע את הציבור הרחב כי הכח אשר הנחיל השופט ברק למערכת המשפט שלא כדין משבש את המבנה הדמוקרטי ויפגע בסופו של דבר גם במערכת המשפט עצמה. מערכת המשפט ורשויות האכיפה הפעילו את כוחותיהן נגדי במטרה להביא לסיום תפקידי (תוכלו לקרוא על כך בחלק החמישי "מערכת המשפט במבצע לסיכול ממוקד נגדי").
ראשי מערכת המשפט מדברים על חופש הדיבור, אך הם ניסו למנוע אותו ממני תוך שימוש פסול בכח המשרה שבידם. מערכת החרמות והנידויים אשר הפעיל נגדי נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק (תקראו על כך בפרק "חרמות ונידויים בהיעדר תשובה עניינית"), עשרות זימוני השווא אשר נשלחו לי להתייצב לחקירות משטרה, מופרכות אך תקשורתיות, כל אלו פגעו בשמי הטוב.
ההליכים הפליליים חסרי היסוד אשר הוגשו נגדי אותה עת חדשות לבקרים (שלושה במספר) ייחסו לי עבירות מופרכות בגינן הייתי צפוי לעשרות שנות מאסר. הזיהום הקבוע של שמי בתקשורת המגויסת לטובת השופט ברק ותפיסותיו (תקראו על כך בפרק "דמותי התקשורתית"), כל אלו עשו את שלהם ולא עזרו לי לשכנע בצורך לתקן את אשר התעוות. כאשר יצאתי זכאי נהרסה כבר דמותי התקשורתית.
ציבור גדול של אנשים טובים ותמימים אשר לא היו בקיאים במתרחש במערכת המשפט נקרא להגן עליה מפניי. הם נתנו את אמונם בדברי ההסתה המופרכים של ראשי מערכת המשפט ושופריהם בתקשורת. הם לא הבינו כי צריך להגן על מערכת המשפט מפני עצמה כאשר סיפחה לעצמה תפקידים לא לה והפכה את עצמה למנכ"ל־על ולמחוקק־על של המדינה.
משהסתיימה כהונתי כראש לשכת עורכי הדין (בשנת 1999) לא היו אותה עת אחרים אשר היו מוכנים להמשיך במאבק חסר פשרות להחזרת מערכת המשפט למקומה ולתפקידה — עשיית משפט כחוק ובזמן לפי הדין ולא לפי האג'נדה של כל שופט.
על מערכת המשפט להתכנס בתחום תפקידה — ולא לחרוג ממנו (תקראו על כך בפרק "הבג"צ והחוק"). עליה לפעול במסגרת המבנה הדמוקרטי המכתיב איזונים ובלמים בין הרשויות לבל תתפוס רשות אחת שררה על רעותיה, ולא במסגרת תחרות של כיפוף ידיים בין רשויות השלטון. הרשות השופטת נגד הכנסת והממשלה, וההפך.
האג׳נדה של השופט ברק נראתה כחותרת לכך ש"הציבור הנאור" יאפשר ל"קבוצת הפילוסופים" אשר מאיישת את "היכל השן" של בית המשפט העליון ליישם את תפיסתו של אפלטון בספרו "המדינה". את הניסוי אשר לא הצליח באתונה של לפני הספירה הוא רצה לממש בירושלים של סוף האלף השני. הוא רצה לעשות, והתפאר כי נעשתה אותה עת "מהפכה שיפוטית" במדינת ישראל.
הוא רצה להשאיר מורשת של הבנאי הגדול. אינני בטוח כי כך ייזכר. אני מקווה כי המחוקק ידאג, על ידי תיקון העיוותים שהשופט ברק יצר, לכך שגם לא ייזכר כהורס הגדול. היתה לו אג׳נדה. היא הובילה אותו בדרכו. אסור כי היא תוביל את המדינה.
אולם גם במבט לאחור, אם הייתי היום בתחילת הדרך והיה עליי לקבוע את מסלול חיי מחדש לא הייתי משנה דבר. פעלתי לטובת מה שהאמנתי בו. ראיתי את הדברים נכוחה. הזהרתי כי "המהפכה החוקתית" המופרכת אשר יצר השופט ברק בקולמוסו, תהרוס את המבנה הדמוקרטי ותחלחל גם לשאר מערכות השלטון. זו דרכו של עולם. מי שיש לו כח מתמכר אליו ורוצה לנגוס מהעוגה.
הצורך במערכת משפט איתנה הממלאת כהלכה את תפקידה אינו בגדר שיקול מפלגתי. זהו צורך לאומי. הכרחי כי תהליך הביצוע אשר יוביל לכך יהיה נקי מכל שיקול מפלגתי או אישי. בספר זה אני חוזר ומבהיר, כפי שעשיתי כבר לפני חצי יובל שנים, מה הדרך הנכונה כדי להחזיר לחוק את מעמדו ולהשיב לדמוקרטיה את המבנה הראוי. זה פשוט וקל לביצוע. זה צריך להיעשות.
הכתובת היתה על הקיר, אך למי שלא השכיל לקוראה טרחתי, בכהונתי כראש הלשכה, להבליט אותה שוב ושוב. זה לא עזר. אף לא אחד בהנהגת המדינה, הן ברשות המבצעת (הממשלה) והן ברשות המחוקקת (הכנסת) לא ניסה לתקן את המעוות למרות שהסברתי אז, ואני עושה זאת שוב בספר זה, כיצד ניתן ויש לעשות זאת. במעשי חקיקה פשוטים, לא בהתלהמות תקשורתית לצרכים פופוליסטיים זולים.
הפה אשר איפשר למערכת המשפט לתפוס מקום לא לה, קרי המערכת הפוליטית באמצעות הרשות המחוקקת, יכול גם לתקן. במקום התקפות תקשורתיות מתלהמות על בית המשפט העליון ניתן לבטל את הכוחות המוטעים והמיותרים אשר נטל לעצמו באישור, מפורש או בשתיקה, של ההנהגה הפוליטית. צריך להחזיר לחוק את מעמדו.
