פרק 1
אמוֹר


אומרים שהורים הם המראה שלנו, המורים שלנו ומובילי הדרך שלנו. ההורים שלנו סוללים לנו את הדרך ואנחנו צועדים על עקבותיהם, בדיוק כמו סימבה ומופאסה ב'מלך האריות', או במבי ואביו, נסיך היער. אנחנו מחקים את ההורים שלנו, חיים בצילם ורוצים להיות כמוהם. אולי אפילו טובים מהם.
עוד כשהייתי נערה מתבגרת ידעתי באיזו דרך אצעד. ידעתי שאהיה עורכת דין ואייצג נשים נפגעות תקיפה מינית, כמו אימי שנפגעה בצעירותה. גדלתי בצל סיפור מאבקה של אימי, ובצל מאבקן של נשים רבות שמצאו מחסה במרכז לנפגעות אונס שהוריי הקימו, שלימים הפך גם לביתן של נשים מוכות וילדיהן. כשהוסמכתי לעריכת דין החלטתי להתנדב למען אותן נשים בתמורה לדבר אחד בלבד, האושר שלהן.
"שקט באולם בית המשפט!" השופטת יפית סויסה־מלכה נוזפת כרגיל.
"גברתי," אני נעמדת בניסיון לבקש את זכות הדיבור, אבל היא דופקת על שולחנה, מבהירה לי שהיא רצינית.
"עורכת הדין אטיאס, אני מבקשת ממך להירגע. אחרת איאלץ להוציא אותך מאולם בית המשפט."
"איך אני יכולה להירגע?!" אני צועדת לקראתה. "אני מצטערת, האדם הזה הוא פצצה מתקתקת מעל ראשה של מרשתי!"
"גברתי, חברתי חורצת את דינו של מרשי שלא הוכחה כל אשמה כנגדו."
"נו באמת, עידן, שנינו יודעים את מי אתה מייצג," אני נוחרת בבוז ומגלגלת אליו את עיניי.
"זה מספיק!" השופטת שוב נוזפת בי. "עורכת הדין אטיאס, אני דוחה את המשך הדיון ליום ראשון בבוקר. אני ממליצה לך להגיע לאולמי כראוי לעורכת דין ולא למוכרת בשוק. זאת הפעם האחרונה שאני מזהירה אותך, וזאת בעקבות היכרות ארוכת טווח איתך. תכבדי את בית המשפט או שלא אתיר לך כניסה לאולמי, מובן?!"
"כן, גברתי, אני מצטערת, זה לא יחזור שנית."
"את זה עוד נראה. הדיון נדחה ליום ראשון בשעה אחת עשרה בבוקר, בלי איחורים. זה ברור?!" עכשיו היא פונה לעידן, עורך הדין המייצג את בעלה האלים של הלקוחה שלי.
"ברור, גברתי."
"באשר לבקשה לביטול צו ההרחקה, ההחלטה נדחית לדיון הבא. עד אז הצו נותר בעינו."
"בית המשפט!" הקלדנית קוראת וכולם נעמדים בעוד השופטת יוצאת מהאולם.
"תמיד אמרתי שהפה שלך יסבך אותך בצרות, אמוֹר אטיאס. עוד מעידה אחת, ואנצח בתיק הזה." עידן צוחק לידי ואני מתאפקת לא להכות בפניו.
"תמיד אמרת?"
"מאז למדנו יחד לתואר. אני מכיר אותך, אמור. מכיר מקרוב."
"פעם חשבתי שאני מכירה אותך, מתברר שאתה אפס שחושב שהוא גבר כי הוא מייצג חיות אדם שמתעללים בנשים. עוד לא החלטתי אם אתה סתם עורך דין שימכור את עצמו למען כסף או פשוט חייל של עבריינים."
"תשמרי על הפה שלך, אמור. אנחנו כבר לא כל כך חברים, להזכירך." הוא מזדקף במקומו בביטחון ואני נלחמת בדחף להקיא. לחשוב שפעם יצאתי עם הגבר הזה לכמה דייטים. תודה לאל שלא התקדמנו יותר מזה.
"בפעם הבאה שתייצג בהמת אדם שמרים יד על האישה שלו, ורוצח את הילד שלו שגדל בתוכה, תחשוב שהיו עושים את זה לאימא שלך או לאחותך. תחשוב על היום שהבת שלך תדפוק לך על הדלת עם אף מדמם, עובר מת ברחם וגוף מלא סימני אלימות." אני הודפת אותו לאחור וניגשת לעזור ללקוחה שלי לקום, מלווה אותה ליציאה.
"אלוהים ישמור אותך, אמור." היא לוחצת את ידי בדמעות ואני נלחמת בדמעות שלי, מתאפקת לא לבכות יחד איתה. אני יכולה להיות שנים במקצוע ולראות לא מעט מקרים, אבל הלב שלי עדיין יוצא אליהן, אל כל אחת ואחת מהן. אני מחייכת בקושי ומובילה אותה אל אביה, שממתין על ספסל מול דלתות האולם.
"ביטלו את הצו?" אביה צועד לעברנו ואני תומכת בה עד אליו.
"לא. הדיון נדחה ליום ראשון, אבל בינתיים הצו לא הוסר. אל תדאג, הוא לא יתקרב אליה." אני מקווה בליבי.
"הם לא יכולים לבטל את הצו. אם הוא יבוטל הוא יהרוג את הבת שלי על שהיה לה האומץ להתלונן נגדו. אני מבוגר מדי כדי להגן עליה בכוחות עצמי, ואני יודע שהוא יבוא לחפש אותה."
"אני מבטיחה לך שאלחם שהוא יקבל את העונש שלו. אף אחד לא יפגע בבת שלך יותר." אין לי מושג אם אצליח בזה או לא, אבל הלב שלו לא יעמוד בתשובה אחרת. אבא שמתייסר על שלא הצליח להגן על הבת שלו זה מחזה נורא שאני משתדלת למנוע. "תגיעו ביום ראשון ברבע לאחת עשרה, הדיון יתחיל באחת עשרה בדיוק."
"תודה לך, תודה רבה לך." הוא לוחץ את ידי ואני נפרדת מהם ונוסעת חזרה אל המשרד.


"אמור," איילה, המזכירה של אבא, שעם השנים הפכה להיות גם המזכירה שלי, מקבלת את פניי במשרד.
"היי, דודה איילה." אני מנשקת את לחייה ומתיישבת על הכיסא שמולה. איילה אולי לא אחותו הביולוגית של אבא שלי, אבל עם השנים היא הפכה להיות כמו אחת מאחיותיו, ואני ואחיי קוראים לה דודה איילה.
"חזרת מוקדם היום."
"הדיון נדחה ליום ראשון. איפה אבא?"
"יצא לאכול עם אימא שלך. אני מבינה שהדיון היה קשה."
"אני לא מבינה איך גבר יכול להכות ככה את האישה שלו, איך הוא יכול להרוג את הילד שלו ברחם שלה." אני לוחצת על גשר אפי, מנסה לשחרר את הלחץ בראשי ללא כל הצלחה. אם רק הייתה לי הוכחה שבעלה של הלקוחה שלי הוא הגורם להפלה שלה הייתי יכולה לנשום לרווחה.
"לצערי העולם מלא בגברים כאלה, מתוקה." היא תופסת את ידי ולוחצת אותה מעט.
"העולם גם מלא בעורכי דין שמייצגים אנשים כאלה. איך אפשר להגן על אדם כזה? ובשביל מה? בשביל כסף?!" אני נעמדת בכעס ומתהלכת מצד לצד. "איך אפשר להסתכל על האישה המסכנה הזאת שייצגתי היום, לראות את סימני האלימות על הגוף שלה ולנסות להוציא זכאי את האשם בזה?"
"אמורי, מה קרה?" אבא נכנס למשרד ומתקרב אליי. "מי עצבן אותך?"
"גברים, בעיקר." אני נושמת עמוק בניסיון להירגע ומניחה עליו את ראשי. "למה לא כל הגברים כמוך, אבא? למה גברים אונסים ומכים נשים חסרות ישע? למה הם בהמות?!"
"אני יודע שאנחנו תמכנו בך ללמוד את המקצוע הזה, ושנתנו לך גיבוי מלא כשבחרת להתנדב בייצוג נשים שנפגעו מאלימות, אבל אני עדיין חושב שהלב שלך לא יעמוד בזה לאורך זמן."
"אני חזקה יותר ממה שאני נראית."
"ברור שאת חזקה, יש לך חוזק נפשי וביטחון עצמי שלא ראיתי כמותו בחיי. אבל יש לך גם לב רגיש ואני לא יודע כמה זמן תצליחי לשרוד בעבודה הזאת." באמת יש לי ביטחון עצמי שלפעמים מפחיד אפילו אותי. מיום שהייתי קטנה אימא חיזקה את הביטחון העצמי שלי, שארגיש שלמה עם עצמי ועם גופי. בזמן שהחברות שלי הרעיבו את עצמן כדי שיהיה להן גוף של דוגמנית, אני קיבלתי באהבה את המידה מדיום ולא סמול.
"אני אשרוד. למדתי מה זאת מלחמה עוד כשהייתי ברחם של אימא, שכחת?" אבא צוחק בתגובה ומנשק את מצחי. "אני בחיים לא אשכח, זאת הסיבה שקיבלת את השם שלך."
"שקר, היא קיבלה אותו כי אף פעם לא ידעת להתנגד לאפרת." איילה מכחכחת בגרונה וממלמלת, "ואתה עדיין לא יודע."
"אל תקשיבי לדודה המשוגעת שלך. אני יודע להתנגד לאימא, היא פשוט הרוויחה ביושר את בחירת השם שלך." הוא מחזיק את פניי בידיו ומרים את מבטי אליו. "ברגע שאימא שלך גילתה שהיא בהיריון היא שלפה ציפורניים של לביאה ונלחמה באנס שלה מול כל המדינה. אני לא אגיד שהיא לא נשברה בדרך, היו ימים שהיא כן בכתה, והרבה, אבל היא ליטפה אותך, נשמה עמוק ונלחמה למענך, למען עתיד טוב יותר בשבילך."
"אני יודעת, אבא, וזאת הסיבה שאני אשרוד בעבודה שלי. אני אלחם על הנשים האלה שעברו את מה שאימא עברה, ועל כל אישה שהרימו עליה יד. אנחנו לא שק אגרוף ולא חפץ לפורקן מיני. לאף אחד אין זכות לפגוע בנו."
"זאת הילדה שלי." הוא מנשק את ידי ומנגב דמעה שזלגה במורד לחיי. "עכשיו תיכנסי לחדר הזה ותמצאי דרך להשאיר את המנוול בכלא לשנים רבות, ולא רק מורחק בצו הרחקה. את מסוגלת לעשות את זה." הוא מצביע על חדרי ואני אוספת את התיק שלי ונכנסת לחדר, סוגרת אחריי את הדלת ועוברת בפעם המי יודע כמה על התיק, מחפשת דרך לשכנע את השופטת להשאיר את האשם מאחורי סורג ובריח, לנצח.


אוראל


"שבת שלום, המפקד!" פרץ, אחד החיילים שלי, מצדיע לי בחיוך, הקיטבג שלו כבר על הגב.
"שבת שלום, תשמור על עצמך."
"המפקד, אתה אולי נראה קשוח, אבל אתה אח."
"פרץ, תעלה לאוטובוס הביתה, לפני שאתה נשאר שבת."
"כן, המפקד!" הוא מצדיע שוב ובורח כל עוד נפשו בו. ליצן.
"החיילים שלך מאוהבים בך, המפקד זדה." איתי, הסמ"פ שלי והחבר הכי טוב שלי כאן בבסיס, מקניט אותי.
"מעניין למה." אני זורק עליו את הכומתה שלי והוא מתכופף ומרים אותה.
"כי אתה רגיש."
"אני לא רגיש. מעצבן. אני פשוט יודע להיות אחד מהם ולהקשיב להם. אתה שוכח שאנחנו היינו במקום הזה לפני כמה שנים."
"אתה יותר מדי מתעסק באיפה היינו ומה עברנו. תחיה את הרגע, אחי, לא את העבר."
"העבר זה מה שבונה אותנו."
"העבר של המשפחה שלך יכול היה לבנות לך עתיד טוב יותר. אתה זה שבחר להתעלם מהעבר."
"לא שוב..."
"כן שוב!" הוא מחזיר את הכומתה שלי למקומה ומיישר את המדים שלי באזור כתפיי. "אתה הנכד של שר הביטחון הכי מוכר בתולדות המדינה."
"מי שישמע... סבא שלי הקים את המדינה עם בן־גוריון, כתף אל כתף." אני מגלגל את עיניי. "תפסיק להגזים ולהקצין כמו כוסית רכלנית שמספרת לחברה שלה על השיחה עם האקס."
"סבא שלך הצליח לחלץ גופת שבוי מהידיים של האיראנים בעזרת אבא שלך בלבד. כל המדינה דיברה על המבצע הזה במשך שנים!"
מה אתה אומר.
"אני מכיר את הסיפור הזה מילדות, אחי. וכן, אבא שלי החזיר את הגופה של אבא שלו, מי לא היה עושה את זה אם הייתה לו האפשרות?"
"לא לכל אחד היה האומץ להיכנס לשטחה של איראן ולצאת משם עם גופת שבוי, אחי. אתה בן של גיבור." שוב אותו התקליט, שוב אותו הייחוס שהצל שלו מלווה אותי מרגע שדרכתי בלשכת הגיוס.
"ספר לי משהו שאני לא יודע." אני מרים את התיק שלי ולוחץ את ידו. "שבת שלום גם לך, אחי."
"לאן אתה ממהר, יום חמישי היום."
"יש לי אימא שלא ראתה את הבן שלה כבר שלושה שבועות בגלל נוהל חירום. אתה רוצה להתעסק איתה?"
"לא, תודה. שבת שלום ודרישת שלום לגברת נור." הוא צוחק ואני זורק את התיק שלי על המושב האחורי של רכבי.
"איתי, תשמור על עצמך ותשימו לב לכל תנועה," אני קורא מחלון הרכב והוא מתכופף מעט, מנופף לשלום.
"אל תדאג, שום מחבל לא יחדור לבסיס בשבת הקרובה, אני מבטיח."
אני יוצא מהבסיס ונוסע לקניון ליד הבית, קונה ללביא, אחי הקטן, צעצוע חדש ופרחים למלכה של הבית ונוסע הביתה.


"אברהים, דופקים על הדלת." אני שומע את אימא צועקת מאחורי הדלת, מדמיין אותה מתמרנת בין הסירים לניקיונות של יום חמישי.
"שמעתי, שמעתי," אבא עונה לה ופותח לי את הדלת. "אוראל," הוא פותח את זרועותיו לחיבוק ואני מניח את הדברים שלי ומחבק אותו חיבוק גברי. "חוֹש קַארְדִי, בַּאצֶ'ה." ברוך הבא, ילד.
"באבא ג'ון."
"אומרם," הוא מנשק את עורפי ונושם עמוק, עוד אחד מההרגלים שלו מאז הייתי ילד. "ברוך הבא הביתה."
"אוראל!" אימא צועקת ורצה אליי, מעיפה את אבא לאחור. "אוי, אלוהים, הילד שלי בבית. הילד שלי חזר."
"הילד שלך בסך הכול היה בבסיס, נור. לא במלחמה," אבא מקניט אותה והיא כמעט חונקת אותי בחיבוק.
דמעות זולגות מעיניה כשהיא מרימה אליי את ראשה ואני מוחה אותן ונושק למצחה. "היי, אני בריא ושלם, תירגעי כבר." אני מושיט לה את זר הפרחים והיא מניחה את ראשה על חזי, מחבקת אותי ביד אחת.
"תשכח מזה, ילד. אימא שלך אוהבת להראות את הגעגוע שלה." אבא נאנח ומרים את התיק שלי, מפנה לנו את הכניסה.
"אתה רעב, אומרם? להכין לך משהו לאכול?"
"אני רק רוצה להתקלח ולנוח, אימא."
"לך תנוח, אני בינתיים אכבס את הבגדים שלך." היא גוררת את התיק שלי לחדר הכביסה.
"צוציק!" אני קורא ללביא. "צוציק, איפה החיבוק שלי?"
"אוראל," הוא רץ לכיווני בחיוך חסר שיניים ואני צונח על ברכיי, פותח את זרועותיי לקראתו. "התגעגעתי." הוא מניח את ראשו על כתפי. "אימא אמרה שלא תבוא בקרוב."
"רציתי לעשות לך הפתעה. קניתי לך מתנה." אני נעמד איתו בזרועותיי ומרים את המתנה שלו.
"אתה תשחק איתי?" אני אעשה כל מה שתבקש ממני, צוציק, וכל בני הבית יודעים את זה.
"אני קודם אלך להתקלח, טוב? תחכה לי בחדר ונשחק יחד." אני מניח אותו על הרצפה ומתכופף אליו, מצביע על לחיי והוא שותל נשיקה ארוכה ואז רץ אל חדרו. אני עולה אל חדר השינה שלי ואבא בעקבותיי.
"הכול בסדר?" הוא בוחן את פניי וסוגר אחרינו את הדלת.
"תמיד."
"אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי ולשתף אותי בכול, אוראל."
"אני בסדר, אבא, בסך הכול עייף קצת מהבסיס. שלושה שבועות סגרו את כולנו שם וזה היה קצת מעייף."
"טוב, המצב לא יציב כרגע במדינה והבסיס זה המקום הכי מוגן עבורכם."
"שוב התראות?" אני פושט את חולצת המדים שלי, נשאר בגופייה.
"תגיד לי מתי אין התראות במדינת ישראל. אנחנו מוקפים באויבים עשרים וארבע שבע." הוא אוחז בזרועי ומושך אותי אליו. "מה זה? מה קרה לך?"
"שום דבר."
"לשום דבר לא עושים תפרים. איפה נפצעת?"
"נו באמת, אבא, כאילו לא נפצעת בחייך." אני משתחרר מידו ולובש בחזרה את חולצת המדים שלי.
"לא נמאס לך מזה? אתה לא רוצה לשנות את..."
"לא, אבא. לא נמאס לי מצה"ל, ולא, אבא, אני לא רוצה לשנות את הדרך שלי לשרת את המדינה. טוב לי ללבוש מדים ולהילחם בשטח. טוב לי להדריך את החיילים שלי לשמור על המולדת שלנו ואין לי כל צורך בעזרה שלך או בעזרה של סבא כדי לשנות לי תפקיד ולקמבן אותי," אני תוקף אותו.
"התכוונתי לשאול אם לא נמאס לך מהגישה הזאת, עזיז. מהדיבור שלך. מה קרה?" אוקיי, אברהים זדה רציני עכשיו.
"מה צריך לקרות, אברהים?"
"אני מנסה לדאוג לך כאבא שלך ואתה נכנס למגננה ומתחיל לתקוף. אני מכיר אותך, אתה הבן שלי, מה עובר עליך?"
"עובר עליי ששוב אני חוזר הביתה אחרי נצח בשביל לקבל מאבא שלי את הטקסט הקבוע שלו על זה שאני יכול לעשות יותר וצריך לתרום למדינה שלי בדרך אחרת. מה קרה, צה"ל לא מספיק טוב בשביל הבן של אברהים זדה?" אני חוזר על המשפט הקבוע שלי בריבים שלי איתו ועם סבא, יודע מראש מה תהיה התשובה.
"בלי צה"ל לא היית פה היום. לא אתה ולא כל אזרח אחר במדינת ישראל. אני לא אמרתי לך לשנות את התפקיד שלך מתוך זלזול בצבא שלנו, ולעולם לא אעשה דבר כזה. אני כן אומר לך שיש לך כישורים להרבה יותר מלחימה בשטח. אתה יכול לתרום למדינה שלך יותר, אבל מסתפק במועט."
"אני תורם למדינה שלי מספיק, אבא."
"להתאבד בשטח לא יעזור למדינה שלך יותר."
"אני לא מתאבד בשטח, אני נלחם בשטח ומוכן למות למען המדינה שלי. זה לא מה שלימדת אותי מיום שנולדתי?"
"שנינו יודעים שיש לך את הכישורים לתרום למדינה שלך יותר. הרבה יותר."
"מה אתה רוצה שאתרום למדינה שלי? את אבא שלי? שאעמוד מול מה שנשאר מגופה בת חמש עשרה שנה ואקרא קדיש? אתה רוצה שכל מדינת ישראל תכיר אותי כאדם שהצליח להערים על ממשלת איראן ולהבריח משם את הגופה של אבא שלו? אני לא אתה, אברהים. אני לא מוכן לקבור את המשפחה שלי. אני לא מוכן להיות צל ולפספס רגעים חשובים בחיים."
"זה מה שאתה חושב עליי? שאני צל? אתה מרגיש שפספסתי רגעים בחיים שלך?"
"מה קורה פה?" אימא נכנסת לחדר ואבא שותק. הוא לא מסיט את עיניו ממני, אבל אני רואה כמה פגעתי בו עכשיו. חציתי גבול כשנגעתי בנקודת התורפה שלו.
"תתנצל, זה לא מגיע לאבא שלך," היא דורשת, ובצדק.
"באבא – "
אבא מרים את ידו ומונע ממני להמשיך. "שלא תעז להתנצל על הרגשות שלך. זה מה שאתה מרגיש והתנצלות לא תשנה את המציאות. וגם אַת, נור, אל תבקשי מהבן שלך להתנצל. הוא כרגע הבהיר את העמדה שלו טוב מאי פעם."
"באבא, חכה רגע." אני תופס בזרועו כשהוא מסתובב לדלת, אבל הוא מנער את ידי ממנו.
"כשאיבדתי את אבא שלי איבדתי את עצמי. עזבתי את אימא שלך, נטשתי את המשפחה שלי והפכתי לצל של עצמי," הוא לוחש בראש מושפל. "שנאתי את מדינת ישראל, שנאתי את חיים, סבא שלך, ואת עצמי. איבדתי את אבא שלי, שהיה החבר הכי טוב שלי. אימא שלך הצליחה להחזיר אותי לחיים. כמעט ויתרתי על שירות המדינה בשביל לחיות עם אימא שלך ואיתך חיים אחרים, רחוקים מהמציאות שלנו. אבל הבנתי שזה מי שאני ושזה העתיד שלי. כשנולדת נשבעתי להיות האבא הכי טוב שיש ולא לפספס שום דבר חשוב בחיים שלך. רציתי להיות החבר הכי טוב שלך ואדם שתאהב כל חייך, לא אדם שמעיק עליך. אני מצטער אם אכזבתי אותך ולא הצלחתי להיות האבא שאתה רוצה." הוא יוצא וסוגר אחריו את הדלת, ואחרי חצי דקה דלת הכניסה נטרקת.
"מה עובר עליך, אוראל? ממתי אתה מדבר ככה לאבא שלך?" אני צונח על המיטה שלי בשתיקה ומושך את שערות ראשי בתסכול. "למה רבתם?"
"הריב הקבוע." זה שבכל פעם מביא אותו למצב שהוא לוקח את הדברים שלו והולך, במקום להעמיד אותי במקום.
"אתה יודע שאני לא כמו אבא או סבא שלך, אבל שניהם צודקים. מרגע שלמדת לדבר וללכת חיקית את שניהם, ביקשת מתנות שקשורות בכלי נשק ומלחמה, ביקשת מסבא לאמן אותך – וברגע האמת בחרת בדרך אחרת משלהם. אם יש לך חצי מהיכולות שיש להם אתה יכול לתרום יותר למדינה, אבל אתה בוחר להילחם בצל של מי שגידל אותך במקום באויבים של המדינה שלך. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, עזיז, אבל אכזבת את האדם שכל החיים שלך הערצת." היא מסתכלת עליי באכזבה ניכרת.
"זה לא ככה, אימא. יש הרבה דברים שאת לא מבינה."
"תסתכל עליי," היא מרימה מעט את קולה ואני מסתכל על פניה הזועפות. "פעם אחת, עזיז, אפילו פעם אחת סבא שלך לא עמד לצידי ברגע חשוב. לא כשגרפתי תעודות, לא כשסיימתי תואר ואפילו לא בבת המצווה שלי מול אולם מלא באנשים. אבא שלך נלחם להיות חלק פעיל מהחיים שלך ושל האחים שלך ולא פספס אפילו יום הולדת בגן. אני לא יודעת מה עובר עליך ומתי הפכת להיות כזה, אבל אתה עושה טעות שתצטער עליה. סבא שלך עד היום מתחרט על הילדות שלי. תשאל אותו."
"אני מצטער." היא צודקת, אבא לא פספס רגע אחד קטן מהחיים שלנו. גם בכל הפעמים שהוא נשלח לשטח הוא היה מוצא את הזמן להתקשר אלינו ולהקשיב לנו איך עבר היום בלימודים. גם כשהוא לא היה נוכח פיזית, הוא היה נוכח בחיים שלנו.
"תמצא דרך לתקן את מה שעשית." היא יוצאת מחדרי. "נוי, אבא שלך יצא מכאן עצבני, תחזירי אותו הביתה, בבקשה." היא מבקשת מאחותי, הנסיכה הקטנה של אבא. ככה זה כשאת בת יחידה בין ארבעה בנים, את נקודת התורפה של אבא שלך. אני, כנראה, זה שמאכזב אותו ושובר את הלב שלו.