1


פאולו קארטי יצא ממכונית הרולס רויס שלו, הידק את מעילו השחור אל גופו ופסע על המדרכה. הזריחה הייתה רק כתם של ארגמן מעל קו הרקיע האפור של ניו יורק והנהג שלו החזיק מעל ראשו מטריה כדי להגן עליו מפני הגשם המקפיא.
"פאולו. חכה."
לרגע הוא חשב שהוא מדמיין את הקול השקט, חשב שנדודי השינה שלו גרמו לו לבסוף לחלומות בהקיץ. ואז התקדמה דמות קטנה מאחורי פסל המתכת הגבוה שקישט את הכניסה לבניין המשרדים בן עשרים ושתיים הקומות שלו. הגשם הדביק את שערה של האישה לגופה והצמיד את בגדיה לגופה. פניה היו חיוורות מהקור. היא כנראה עמדה מחוץ לבניין המשרדים שלו במשך שעות וחיכתה לו.
"אל תסלק אותי," היא אמרה. "בבקשה."
קולה היה רך, גרוני ונמוך. בדיוק כפי שזכר. אחרי כל השנים הללו הוא עדיין זכר הכול לגביה, ולא משנה כמה כסף עשה מאז, או כמה פילגשים הוא לקח כדי למחות אותה מזיכרונו.
לסתו התהדקה. "לא היית צריכה לבוא."
"אני... אני זקוקה לעזרתך." הנסיכה איזבל דה לוסרן לקחה נשימה ארוכה, עיניה החומות-בהירות התנוצצו מתחת לתאורת הרחוב. "בבקשה. אין לי עוד לאן לפנות."
מבטיהם התנגשו. לרגע הוא חזר לאחור לימי אביב ופיקניקים בסנטרל פארק, ללילות קיץ שבהם עשו אהבה בדירתו שברובע איטליה הקטנה. במשך ארבעה חודשים מתוקים, היא האירה את עולמו ואת חייו והוא ביקש ממנה להתחתן איתו...
עכשיו, הוא התבונן בה בקור. "תקבעי פגישה."
הוא התחיל לעקוף אותה, אבל היא חסמה אותו. "ניסיתי. השארתי עשר הודעות אצל המזכירה שלך. האם היא לא מסרה לך אותן?"
ולנטינה עשתה זאת, אבל הוא התעלם מהן. איזבל דה לוסרן הייתה חשובה לו כקליפת השום. הוא הפסיק לרצות אותה לפני זמן רב.
או שזה מה שהוא אמר לעצמו. אבל עכשיו חלחל אליו יופייה כמו רעל. עיני האגוז מלאות ההבעה שלה, פיה המלא, החמוקיים השופעים שהוסתרו מאחורי המעיל – הוא זכר הכול. הטעם של עורה. תחושת שפתיה המנשקות את בטנו. ידיה המלטפות בין רגליו...
"את לבד?" הוא הידק את שרירי הלסת שלו, וניסה להתעשת. "היכן שומרי הראש שלך?"
"השארתי אותם במלון," היא לחשה. "תעזור לי, בבקשה. לזכר... לזכר מי שהיינו פעם."
לחרדתו, הוא ראה דמעות מעורבות בגשם וזולגות על לחייה. איזבל? בוכה? ידיה רעדו. מה שלא יהיה רצונה, היא רוצה את זה נורא, הוא חשב.
טוב. העובדה שהיא על ברכיה מתחננת לטובות הייתה תמונה מספקת מאוד. זה לא יפצה על מה שהיא עשתה, אבל זו יכולה להיות ההתחלה.
לפתע, הוא התקרב אליה, והעביר את אצבעו על לחיה הרטובה. "את רוצה טובה?" העור שלה היה קר, כאילו שהייתה באמת נסיכת הקרח שהעולם האמין שהיא. "את יודעת שאני אגרום לך לשלם עליה."
"כן." קולה היה כל כך שקט שהוא בקושי שמע אותה בתוך רעשי הגשם. "אני יודעת."
"בואי אחרי." הוא לקח את המטריה מהנהג שלו, הסתובב על עקביו וצעד במעלה מדרגות הבטון הרחבות. כשהוא נכנס דרך הדלת המסתובבת של הבניין שלו, הוא הנהן בברכה אל אנשי הביטחון שבלובי. הוא שמע את נקישת עקביה הגבוהים של איזבל על רצפת השיש מאחוריו.
"בוקר טוב, סלבטורה," פאולו אמר לאיש הביטחון הראשון.
"בוקר טוב." האיש המבוגר כחכח בגרונו. "יום קר היום, נכון, סניור קראטי? זה גורם לי להצטער שאני לא נמצא במולדת, היכן שחם." עיניו עברו אל איזבל. "או אולי בסן פיידרו."
אז אפילו סלבטורה זיהה אותה. פאולו תהה מה המזכירה הבכירה שלו תעשה. ולנטינה נובאק, עם כל זה שהייתה יעילה מאוד, סבלה מחולשה אחת: מדורי החברה והרכילות. ואיזבל, הנסיכה של ממלכה ים תיכונית זעירה, הייתה אחת הנשים המפורסמות ביותר בעולם.
כשפאולו התרחק מעמדת השמירה, הוא שמע את סלבטורה שורק בין שיניו. הוא לא יכול היה להאשים אותו. איזבל הייתה בחורה מקסימה ורעננה בגיל שמונה עשרה, והיא הייתה יפה עוד יותר עכשיו. כאילו אפילו הזמן היה מאוהב בה.
מתנער בכעס ממחשבותיו, פאולו צעד אל המעלית הפרטית שלו ולחץ על הכפתור לקומת הפנטהאוז. ברגע שדלתות המעלית נסגרו הוא פנה אליה.
"בסדר. אני שומע."
קולה של איזבל היה נמוך. מיואש. "אלכסנדר נחטף."
"אחיינך?" הוא נעץ בה מבט נדהם. "נחטף?"
"אתה היחיד שיכול להציל אותו!"
גבותיו התרוממו, עדיין לא מאמין. "היורש של שושלת סן פיידרו? צריך את עזרתי?"
"הוא לא רק היורש עכשיו. הוא המלך." היא הנידה ראשה וניגבה את עיניה. "אחי וגיסתי מתו לפני שבועיים. אתה בוודאי שמעת."
"כן."הוא שמע בחוסר רצון את הפרטים מפיה של ולנטינה, שסיפרה לו שהזוג מת בתאונת שיט במיורקה, כשהם משאירים אחריהם את בנם בן התשע. וזו לא הייתה הרכילות היחידה שחלקה איתו...
בחריקת שיניים, הוא דחק הצידה את המחשבות המטרידות. "אני מצטער."
"אמי היא השליטה הרשמית עד שהוא יגיע לגיל בגרות, אבל היא מזדקנת ואני מנסה לעזור." היא לקחה נשימה עמוקה. "הייתי בוועידה הכלכלית בלונדון אתמול כשקיבלתי שיחת טלפון היסטרית מהאומנת של אלכסנדר. אלכסנדר נעדר. ואז קיבלתי מכתב שתבע שאפגוש את החוטף הלילה בחצות. לבדי."
"אל תגידי לי שאת חושבת לציית להוראות שלו."
"אם לא תעזור לי, אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות."
"לאחיין שלך יש צבא לאומי, שומרי ראש, משטרה. תערבי אותם מיד."
היא הנידה ראשה. "המכתב אמר לי שאם אצור קשר עם מישהו בתפקיד רשמי לעולם לא אראה שוב את אלכסנדר!"
הוא השמיע צחוק צורם. "כמובן שהחוטף יגיד זאת. אל תהיי טיפשה. את לא זקוקה לעזרתי. לכי אל המשטרה שלך. תני להם לטפל בזה." כשהדלתות של המעלית נפתחו בקומת הפנטהאוס, הוא פנה ממנה. "לכי הביתה, איזבל."
"חכה." היא הניחה ידה על פרק כף ידו. "יש עוד. משהו שלא סיפרתי לך."
הוא בהה בידה. הוא יכול לחוש בחשמל דרך מעיל הקשמיר שלו, הז'קט המחויט שלו, חולצתו המשובחת. היה לו דחף פתאומי לסגור את הדלת מאחוריו, להצמיד אותה אל קיר המעלית, להרים את חצאיתה ולטעום אותה. הוא השתוקק ללקק את הגשם מעל עורה, להוריד את בגדיה הרטובים ולחמם אותה בגופו...
מה לעזאזל קורה לו? הוא לא הרגיש אל איזבל דה לוסרן דבר מלבד בוז – אל אופייה השטחי ואל הנער הנאיבי שהוא היה כשאהב אותה.
אז איך יתכן שחמש דקות איתה גרמו לגופו לעלות בלהבות? אפילו דרך בגדיו, מגעה צרב את עורו.
הוא חטף בחזרה את ידו.
"אני אתן לך דקה," הוא רטן. "אל תבזבזי אותה."
הוא יצא החוצה אל הקומה הפרטית שלו, שהייתה מלאה באנשים שהעסיק כדי לנהל את נכסיו הבינלאומיים. ולנטינה קמה משולחנה. כמו תמיד, היא הייתה התגלמות היעילות המטופחת: החליפה האדומה והמסוגננת שלה הדגישה את גזרתה, ושערה הערמוני היה משוך לאחור בפקעת מסודרת. התכשיט היחיד שלה היה שעון הזהב מטיפאני שנתן לה בחג המולד האחרון.
"בוקר טוב, מר קארטי." היא דיברה במהירות, ולעסה את שפתה התחתונה בשיניה הלבנות.
"הנה הנתונים שרצית מהמשרד ברומא. פלאדיום עלתה בשני אחוזים, וקיבלתי כמה שיחות מעיתונאים הבוקר לגבי שמועות על מכירה פוטנציאלית. ואז, כמובן, כל השיחות מאישה שטוענת שהיא..."
עיניה הכחולות נפערו לרווחה והיא עצרה את נשימתה ובהתה באיזבל.
"אמרת להם שקארטי מוטורס לא עומדת למכירה," פאולו אמר. "נכון?"
האדמונית בת השלושים נראתה כאילו היא עומדת להתעלף. "כן. לא. זאת אומרת – "
"אל תעבירי לי שיחות," הוא אמר. הוא אחז בפרק ידה של איזבל, גרר אותה לתוך משרדו וסגר את הדלת. הוא זרק את מעילו על ספת העור השחורה והדליק מנורה קטנה כדי להאיר את החדר המרווח.
"תודה לך," איזבל אמרה בשקט, משפשפת את ידה. "אני מעריכה את – "
"תגידי מה שאת צריכה לומר ותסתלקי," הוא קטע אותה.
עיניה בצבע הקרמל הצטמצמו. היא לקחה נשימה עמוקה. "אני זקוקה לעזרתך."
"כך אמרת," הוא ענה בקור. "אבל לא הסברת מדוע את זקוקה לה במקום ללכת אל המשטרה או אל שומרי הראש המגנים על המלך של סן פיידרו. או מוטב," הוא הוסיף בבוז, "לארוסך."
היא התבוננה בו בהפתעה. "אתה יודע על מגנוס?"
פאולו שילב את זרועותיו, וניסה להרגיע את המתח שהרגיש בכל שריר. "את מפורסמת, איזבל. אני שומע על חייך בעל כורחי."
אבל זה היה יותר מכך.
איזבל.
ומגנוס.
ביחד.
הוא עדיין לא התאושש. מאז שולנטינה התחילה להיאנח לגבי הפרשה ה"זוהרת" שלהם, הוא רצה להרביץ למישהו – ועדיף לפניו הצייתניות והנאות של מגנוס.
"אני מצטערת," היא אמרה בקול נמוך. "אני לא מנסה להגיע אל הצהובונים. הם רודפים אחרי. ככה הם מוכרים עיתונים."
שפתו התעקלה.
"זה בוודאי קשה," הוא הסכים בציניות. הוא בקושי היה מסוגל להאמין שהיא ניסתה להעמיד פנים שלא אהבה כל רגע של פרסום. כל הקיום השטחי שלה נבנה על היהירות שלה ועל הרעב שלה להערצה. אפילו הוא עצמו היה פעם טיפש מספיק כדי –
הוא עצר בבת אחת את המחשבה וכיווץ את לסתו. "אז למה את לא מבקשת את עזרתו של ארוסך?"
"הוא לא ארוסי. עדיין לא."
"אבל הוא יהיה בקרוב."
בפעם הראשונה היא הסיטה את מבטה. "הוא הציע לי נישואין לפני כמה ימים. עדיין לא נתתי לו תשובה, אבל אעשה זאת. ברגע שאלכסנדר יצא מסכנה, אנחנו נודיע על ארוסינו."
זה היה בדיוק מה שציפה לשמוע ועדיין הוא פסע לעברה מבלי משים. איזבל – כלתו של מגנוס. המחשבה התפוצצה בגופו כמו כדור.
"והסיבה שאני לא יכולה לבקש ממנו עזרה היא שהוא יתעקש להתקשר למשטרה ולפעול דרך הצינורות המתאימים." היא הנידה בראשה בעצמה. "אני לא יכולה להיות סבלנית כל כך. לא כשאיזה שהוא פושע מחזיק באלכסנדר."
האירוניה שבזה עלתה בגרונו וכמעט החניקה אותו. "אז למה באת אלי?"
"גם אני קראתי עליך." עיניה פגשו בעיניו. "אתה חסר רחמים. עם קשרים מצוינים. מגנוס סיפר לי על – "
"על מה?" הוא קטע אותה בגסות.
"על זה שאתה מתמקד רק בעצמך," היא אמרה. "אתה מתעלם מכאבם של אחרים. אתה לא עוצר כדי לעזור לנפגעי תאונה. אתה כמעט לא אנושי בהחלטיות שלך לנצח."
הוא כיווץ את לסתו. כמובן שמגנוס לא סיפר לה על העבר שלהם – הוא התבייש בו אפילו יותר ממנו. "בגלל זה אני מנצח בכל המרוצים ומגנוס מגיע למקום שני."
"אנשים לוחשים ש... שאתה באמת מתנהג כבנו של אביך," היא אמרה בשקט.
הוא שמע את זה כל כך הרבה פעמים שהוא אפילו לא נרתע. "אז את מחפשת מפלצת נטולת עקרונות מוסר כדי שתלחם במפלצת אחרת?"
"כן."
"תודה לך."
"שומרי הראש של אלכסנדר עלולים להיות מעורבים בפשע. אני צריכה מישהו מבחוץ, ואתה היחיד הנחוש וחסר הרחמים מספיק כדי להחזיר אותו הביתה בריא. איש לא אמור לדעת שהוא נחטף. זה יגרום לארצי להיראות חלשה ומושחתת – העובדה שאיננו יכולים להגן אפילו על המלך שלנו."
"אז את רוצה לשמור בסוד את כל העניין אפילו מבעלך לעתיד?" הוא זקר גבה. "לא ממש בסיס יציב לנישואין, נסיכה."
"תעליב אותי כמה שאתה רוצה. רק תחזיר את אלכסנדר הביתה!"
הוא התבונן בה. "ואת בטוחה שמגנוס לא שלח אותך לבקש ממני?"
"כמובן שלא." היא זקרה את סנטרה. "לו היה שומע הוא היה מזדעזע. הוא לא היה רוצה שאהיה מעורבת."
"איזה ג'נטלמן מושלם," הוא אמר באירוניה.
היא הסתמרה. "הוא מושלם! הוא נאה ומקסים. עשיר ובעל השפעה מעבר לכל דמיון. האיש העשירי בעושרו בעולם!"
"תמיד ידעתי שתמכרי את עצמך להצעה הגבוהה ביותר, איזבל."
"בדיוק כפי שאני ידעתי שתחליף אותי בזנזונת הכי זולה למראה שתוכל למצוא," היא רטנה. "אני פשוט מופתעת שזה לקח לך שעה שלמה."
הוא נשף אוויר מהנחיריים. בלילה שבו איזבל סיימה את הקשר ביניהם בפתאומיות הוא השתכר ושכב עם השכנה מהדירה שלידו – בחורה שניסתה להגיע לברודווי ושאת שמה הוא כבר לא היה מסוגל לזכור. לרגע הוא תהה איך איזבל ידעה על כך. ואז הוא החליט שלא אכפת לו.
"מה ציפית שאעשה?" הוא ענה חמוצות. "אבלה חיים שלמים בפרישות? אתאבל על אובדנך?"
סומק ורוד הכתים את לחייה. "לא," היא מלמלה. "זה היה יכול להיות פתטי." היא נשכה את שפתה התחתונה, ולמרות הטינה שלו הוא לא היה מסוגל לא להתגרות. שפתיה נראו רכות. מלאות. והוא זכר את המתיקות שלהן. זה היה לפני שנים רבות כל כך, ובכל זאת הוא זכר את התחושה של השפתיים הללו המנשקות את כל גופו...
"כמובן שגבר כמוך לא יכול להיות נאמן למשך יותר מיום." היא זקפה את כתפיה, וזקרה את סנטרה. "בגלל זה אני שמחה שמצאתי גבר שבו אני יכולה לבטוח."
וברור שהיא מעולם לא בטחה בו. ידיו של פאולו התכווצו. הוא חייב לשנות את הנושא לפני שיאבד שליטה ויעשה משהו לגמרי לא שפוי... כמו לאחוז אותה בכתפיה ולנשק את איזבל עד שתשכח את מגנוס וכל גבר אחר שלקחה למיטתה במהלך עשר השנים האחרונות. לפני שיעשה איתה אהבה כאן על שולחנו, יתאכזר אליה, יענג אותה, ישים עליה את חותם הבעלות שלו לתמיד.
"אז לכי תבקשי את עזרתו של הנסיך על הסוס הלבן שלך," הוא אמר בגסות.
"הוא לא יכול לעזור לי. אמרתי לך. אתה היחיד שיכול." היא לקחה נשימה עמוקה. "בבקשה, פאולו. אני יודעת שפגעתי בך..."
"לא פגעת בי." הוא הציץ דרך החלונות הרחבים. מהקומה העשרים נראו עננים ערפיליים שנתלו מעל העיר וכיסו אותה כמו תכריך.
"רק תגידי לי דבר אחד – מי ירוויח מחטיפתו של אחיינך?"
ריסיה רפרפו כנגד לחיה. "מבחינה מדינית? אף אחד. אנחנו מדינה קטנה."
"כופר?"
"זה כנראה הדבר. אבל אם החוטף יבקש סכום גדול, יהיה לנו קשה לשלם. אנחנו לא יכולים להעלות מיסים כשחצי המפעלים שלנו עברו אל מחוץ לארץ. הכלכלה שלנו נאבקת. לולא התיירות..."
"נאבקת?" הוא התבונן בפנינים שלה, במעיל המעצבים שלה, במגפיים גבוהי העקבים והיקרים.
היא הסמיקה. "בגדיי ניתנים לי בחינם על ידי מעצבים. כל אחד רוצה פרסום." היא התבוננה בדלת באי נוחות. "ובעניין פרסום – האם מישהו מהעובדים שלך עלול להתקשר לעיתונות לגבי הביקור שלי?"
"אני סומך עליהם ללא סייג." ולרוע המזל, הוא היה בטוח באותה מידה שברגע שולנטינה תתאושש היא תתחיל להתקשר לכל החברות שלה בכל רחבי המטרופולין. בדרך כלל היא הייתה התגלמות הדיסקרטיות, אבל בגלל העניין העצום שלה במפורסמים היא לא תצליח לשמור על הביקור בסוד. "בואי נעשה את זה זריז. מה לגבי מגנוס?"
"מגנוס?"
"האם עלולות להיות לו סיבות לחטוף את אחיינך?"
עיניה התרחבו בהלם. "לא! למה שיהיו לו?"
"אולי הוא רוצה שהילדים שלו יהיו היורשים של הכתר."
היא התבוננה בו כאילו הוא משוגע. "הילדים שלו?"
"הילדים העתידיים שלו. איתך."
עיניהם נפגשו.
"אה," היא לחשה. "הילדים הללו."
מין כעס פרימיטיבי כמעט חייתי עלה בו כשחשב עליה הרה עם ילדיו של גבר אחר. פעם הוא היה הורג כל גבר שהיה מנסה לגעת בה...
היא התנשפה. "אני אוהבת את סן פיידרו. אתה יודע זאת. אנחנו עשירים בתרבות ובמסורת. אבל אנחנו רק חמישה קילומטרים מרובעים. למגנוס יש יותר אדמות באוסטריה לבדה. השושלת של טרונדהם התחילה בקרל הגדול."
"האם את מנסה לשכנע אותי, או את עצמך, להתחתן איתו?" הוא אמר.
היא הסתכלה בו. "הוא איש טוב."
"בסדר." הוא נאלץ להסכים איתה והזעיף פנים.
הוא התחרה מול מגנוס פון טרונדהם במרוצי האופנועים של הגרנד פרי. וככל שידע הוא באמת היה "ילד טוב ירושלים" – מהסוג שפחד להטות את האופנוע שלו בזווית שחוברת ההנחיות למשתמש לא המליצה. בנו של נסיך אוסטרי, עשיר ומכובד, הוא היה גם נוח ומשמעם מספיק כדי לאפשר לאיזבל להוביל אותו באף.
הבעל המושלם לאיזבל, הוא חשב. הבעל שהיא הייתה ראויה לו. ובכל זאת...
"אז אתה תעזור לי?" היא לחשה.
לעזור לה? פאולו לא רצה להתקרב אליה. רק להסתכל בה ממרחק של כמה צעדים הסעיר את כל גופו. העור שלה נראה רך כל כך. מעיל הצמר הצהבהב היה חגור במותניים והדגיש את גזרתה הקטנה והמחוטבת. הוא ראה את הדופק המהיר שלה מתחת לפנינים המיושנות. והיא עדיין השתמשה באותו קרם גוף; באותו שמפו: הוא קלט את הניחוח של שושני פרובנס והתפוזים הים תיכוניים. הריח שהוא זכר היטב כל כך העמיד לו.
והוא הבין שני דברים.
קודם כל, הוא לא שכח אותה. רחוק מזה. הוא השתוקק אליה כמו שגבר רעב משתוקק ללחם.
ושנית, בשום פנים ואופן הוא לא יאפשר לגבר אחר לקבל אותה.
הוא רצה לקחת אותה למיטה עד שישבע ממנה. עד שתשוקתו אליה תושבע לחלוטין.
עד שיוכל לזרוק אותה ללא מחשבה, בדיוק כפי שהיא נטשה אותו.
"בבקשה," היא לחשה. עורה היה חיוור מקור ושערה החום-אדמדם הארוך היה רטוב מגשם, אבל כשהסתכלה למעלה אליו לעיניה היה צבע דבש. היא הניחה את ידה הקטנה מעל ידו הגדולה. "האם תעשה זאת?"
לרגע הוא התבונן בידה. ואז בצמרמורת של תשוקה הוא התבונן דרך החלון בנהר ההדסון ובכל מנהטן שמתחתיו. השמש עלתה לבסוף, וקרנה באור חיוור ועמום דרך כל הקדרות החורפית. רחוק למטה, הוא יכול היה לראות את המוניות המזדחלות ברחוב, ואת הולכי הרגל הממהרים על המדרכות. העיר החשוכה והעגומה הייתה אינסוף של גוונים אפורים.
מלבדה. אפילו כשהייתה נואשת, רטובה וקפואה, היא עדיין קרנה בצבע ובאור. אפילו כשעמדה במעילה המהודק סביבה היא משכה אותו אליה בחומה. גרמה לו להשתוקק ולהרגיש.
גרמה לו להבין שכל הנשים שאיתן היה בעשר השנים האחרונות לא היו אלא חיקויים חיוורים.
הוא ניסה לזכור את הפעם האחרונה שהרגיש כך. אבל נזכר באהבה שעשה איתה לפני זמן רב בדירת שני החדרים העלובה שלו באיטליה הקטנה, הרחק מחדר המעונות שלה במכללת ברנרד. הוא זכר מה הייתה התחושה כשנגע בה. זכר את טעמה. את מתיקותה. את אגלי הזיעה על עורה. המזרן שלו על הרצפה – צליל הקפיצים הנעים מתחת לגופה. התנועה האיטית השקטה של מאוורר התקרה. והחום. בעיקר החום.
עיניו של פאולו הצטמצמו לפתע.
עשר שנים זה מספיק זמן.
הוא עדיין חשק בה.
אז הוא יקבל אותה.
"פאולו?"
"בסדר גמור." הוא פנה שוב אליה. "אני אעזור לך. אני אציל את האחיין שלך. אני אשמור על כך בשקט. ואני אהרוג כל אדם שינסה לעצור אותי."
עיניה הבזיקו בהקלה. "תודה לך, פאולו. ידעתי ש – "
"ובתמורה – " הוא התבונן בה בעיניים כהות "– את תהיי הפילגש שלי."
הפילגש שלו?
איזבל בהתה בו בזעזוע. "אתה לא רציני."
הוא שלח אליה חיוך קצר וחסר הומור. "יש לך התנגדויות להיות האהובה שלי? מוזר. בעבר לא היו לך התנגדויות כאלו. למעשה, עשית את זה בשביל הכיף, ולא דרשת טובות בתמורה."
זה היה אכזרי מצידו להזכיר לה את זה. אהובה? המילה הייתה חסרת משמעות על שפתיו החושניות, השקרניות. פאולו קארטי לא ידע דבר על אהבה. והיא בהחלט לא יכלה לסמוך עליו. הוא הוכיח את זה מזמן. אז מדוע היא הופתעה לגלות שהוא עדיין היה חסר לב?
"משהו אחד לא השתנה," היא נחנקה. "אתה עדיין אנוכי כתמיד."
"יותר מתמיד." הוא התקרב אליה, עיניו כהות וחסרות תחתית כמו הים. "את תיהני להיות במיטתי. אני מבטיח לך."
היא נרעדה כשהוא שלח יד ללטף תלתל ארוך של שערה. אולי הוא לא יודע דבר על אהבה, אבל עונג היה משהו אחר. נאה וכהה, היה לו את אותו מבנה גוף חזק, אותן כתפיים חזקות שהיא זכרה. אותו פרופיל רומאי וסנטר מפוסל. אותן עיניים חזקות וכהות.
זה נכון שעכשיו הוא לבש חליפה שחורה מסביל רו במקום סרבל מכונאים כחול, וציפורניו היו נקיות במקום מטונפות בשמן מנוע, אבל הוא היה מסוכן עבורה יותר מאי פעם.
בגלל שפאולו לא היה רק הראשון שלה. הוא היחיד שלה. ואם היא תהיה איתו היא תסכן הרבה יותר מאשר את לבה בלבד...
"לא," היא לחשה. "אני לא יכולה. אני אתן לך כל דבר אחר שתרצה, אבל לא את זה."
הוא הסתובב בחזרה אל שולחנו ושלח אותה לדרכה. "בהצלחה במציאת אחיינך."
היא בלעה. היא הייתה נתונה לחסדו והיא ידעה זאת. היא תשלם כל מחיר כדי לחבק שוב את אלכסנדר. כדי לראות אותו מתפתל תחת חיבוקה כמו תמיד, קולו המתוק והמיואש מתלונן, "דודה איזבל, אני כבר לא ילד קטן!"
אבל, מלך או לא מלך, הוא היה ילד קטן. והוא תמיד יהיה כזה עבורה – אף על פי שהוא גדל מהר מדי במהלך השבועיים האחרונים. בכל בוקר הוא פגש את איזבל ואת סבתו בשולחן ארוחת הבוקר אדום עיניים מצער, אבל היא לא ראתה אותו בוכה. הוא ביצע את החובות המלכותיים בכבוד שקט והראה איזה גבר הוא יהיה יום אחד. המלך שסן פיידרו הייתה זקוקה לו.
כך שזה היה חסר טעם להעמיד פנים שיש משהו שהיא לא מוכנה לעשות כדי להצילו. אפילו למכור את עצמה לפאולו קארטי, הגבר היחיד שהיא נשבעה להימנע ממנו לשארית חייה.
אבל... היא לא יכולה להפוך לפילגש של פאולו. בנוסף לסיבותיה הפרטיות לגבי הרצון להתרחק מפאולו, אסור שדבר כלשהו ימנע את נישואיה לנסיך מגנוס פון טרונדהם. מאז שתעשיית הטקסטיל עזבה את המדינה, סן פיידרו הייתה בקריסה כלכלית. הם היו זקוקים באורח נואש לתזרים העסקים והכסף שמגנוס היה יכול לספק. בלעדיו, עוד בתי חרושת ייסגרו. עוד חנויות יפשטו את הרגל. עוד משפחות יקלעו למצב נואש.
איזבל שפשפה את עיניה. היא לא יכולה לאפשר לזה לקרות. היא חייבת להציל את אלכסנדר. להציל את ארצה. בהשוואה לזה, רגשותיה שלה – אפילו חייה – לא היו חשובים.
"אני לא יכולה להיות הפילגש שלך," היא אמרה בשקט. "אני מאורסת."
"לא, את לא. עדיין לא. אמרת את זה בעצמך."
היא הנידה ראשה. "זה רק עניין טכני."
"תעשי מה שמתאים לך," הוא אמר ופנה להתרחק ממנה. "אם תסלחי לי..."
"חכה."
הוא התבונן בה, מרים גבה כהה.
היא בלעה. היא הייתה בידיו ושניהם ידעו את זה. "לילה אחד," היא אמרה, כמעט נחנקת. "אני אתן לך לילה אחד."
"לילה אחד?" הוא הרים את סנטרה. "ואת תתני את עצמך לי לחלוטין?"
"כן," היא לחשה, ולא הייתה מסוגלת לפגוש בעיניו.
היא חיכתה להרגיש גלי אשמה בגלל המחשבה שהיא עומדת לרמות את מי שעומד להיות ארוסה. אף על פי שהיא נסחטה, אף על פי שזה היה כדי להציל ילד, האם היא לא אמורה להרגיש נורא למחשבה שהיא עומדת להונות את הגבר שלו היא אמורה להינשא? אחרי הכול, היא מכל האנשים שבעולם ראתה את הנזק שחוסר נאמנות יכול לגרום.
אבל לבה לא הרגיש דבר.
בגלל שאני לא אוהבת את מגנוס, היא חשבה. ואני יודעת שהוא לא אוהב אותי. חסד אחד קטן בכל זה.
כדי להציל את אלכסנדר, איזבל תיתן את עצמה לפאולו ללילה אחד. זה היה כלום. כדי להציל את ארצה, היא תיתן את עצמה בקרוב למגנוס לשארית חייה.
והיא תשמור לנצח על סודותיה מפני שניהם...
"לילה אחד?" פאולו הרהר. "את מחזיקה מאוד מעצמך."
קללה מאוד לא נשית עלתה במחשבתה של איזבל. "ילד נמצא בסכנה. לו היית ג'נטלמן, לא היית מבקש ממני להיות הפילגש שלך כמחיר לעזרתך!"
"הוא לא הילד שלי," הוא אמר בקרירות. "הוא מלך סן פיידרו, עם מאה שומרי ראש העומדים לרשותו. יכולת לגרום לכך שחצי מיבשת אירופה כבר הייתה עסוקה בחיפושים אחריו, אבל בחרת לבוא אלי במקום זה." הוא התקרב אליה. "וכפי שכבר ציינת באוזניי, אני לא ג'נטלמן."
מבטו טרף את כולה. הוא נשען קדימה, שפתיו במרחק של סנטימטרים משפתיה. היא יכלה להרגיש את שרירי ירכיו נלחצים כנגד רגליה. ברכיה נחלשו. היא לא אכלה או ישנה במשך יומיים. היא בקושי הצליחה להגיע לניו יורק בלי שהפפראצי יתפסו אותה, ולהשאיר את שומרי ראשה במלון לא היה קל. היא הייתה מסוגלת לחשוב רק על אלכסנדר. היכן הוא היה? האם מתנהגים אליו יפה? האם הוא מבוהל ובודד?
פאולו צדק. היא לא הייתה זקוקה לג'נטלמן. היא לא הייתה זקוקה למישהו אדיב ומתורבת ושידע איך לענוב עניבה היטב.
היא הייתה זקוקה ללוחם קשוח שהיה חזק וחסר רחמים. היא צריכה גבר בלתי מנוצח.
היא הייתה זקוקה לפאולו.
אבל באיזה מחיר? כמה היא מוכנה לסכן?
"למה אתה רוצה אותי במיטתך?" היא לחשה. "כדי לפייס את גאוותך? כדי להעניש אותי? אתה יכול להשיג כל אישה שאתה רוצה."
"אני יודע." הוא העביר את ידיו לאורך צווארה אל העור החשוף של עצם הבריח שלה מעל מעיל הצמר שלה. "אני רוצה אותך."
לשמוע אותו אומר את המילים החליש אותה, ואצבעותיו גרמו לאש לעלות בגופה כמו שריפת יער. כמה לילות היא חלמה עליו – חייתה מחדש כל רגע שבו הייתה בין זרועותיו? במהלך כמה ימים, בעודה יושבת ומקשיבה לנאומים שהיו גורמים לכל אדם שפוי לרצות לדקור את עצמו בעיפרון, היא פנטזה על הדרך שבה נגע בה?
במשך עשר שנים היא השתוקקה אליו. אף על פי שידעה שהוא היה אסור עליה לנצח-נצחים. אפילו שידעה שאם היא תיתן לו שוב את עצמה אי פעם היא תסכן הרבה יותר מאשר את נישואיה. הרבה יותר מלבה.
"למה?" היא הצליחה לשאול. "למה אני?"
הוא משך בכתפיו. "אולי אני רוצה לכבוש משהו שגברים אחרים יכולים רק לחלום עליו?"
"לכבוש?" היא זקרה את סנטרה. "אפילו אם אהפוך לפילגש שלך, אתה לעולם לא תשלוט בי, פאולו. לעולם לא."
הוא התבונן למטה אליה, עיניו אפלות. "אה. עכשיו זוהי הנסיכה שאני זוכר. ידעתי שלא תוכלי להישאר עכברה קטנה וצייתנית לאורך זמן." הוא ליטף את לחיה. "אבל שנינו יודעים שאת משקרת. את תתני לי את עצמך. ולא רק למען שלומו של אחיינך, אלא בגלל שאת רוצה בזה. בגלל שאת לא יכולה להתאפק."
היא לא יכלה להכחיש זאת. לא כשמגעו הקל ביותר הלהיט את חושיה, גרם לגופה לעלות באש מתחת לבגדיה הלחים.
"האם תשמור על הלילה שלנו בסוד?" היא שאלה בקול נמוך. "אתה מוכן?"
שפתו התעקלה. "את מתכוונת, האם אקרא לעיתונאים כדי להתפאר במזלי הטוב?"
"זה לא מה ש –" היא לקחה נשימה עמוקה. "אסור שמישהו יידע שאלכסנדר נחטף. והנישואים שלי."
"אני מבין." הוא כיווץ את לסתו ופשט את ידו. "תני לי לראות את המכתב."
היא נתנה לו את הפתק המשורבט שהחזיקה בכיס מעילה. איזבל כבר זכרה את תוכנו בעל פה, את האותיות המעוצבות בצורה מוזרה שתבעו שהיא תלך לבד אל גן הארמון בסן פיידרו הלילה בחצות ולא תספר על כך לאיש.
"איך קיבלת את זה?"
"הפתק הושאר מחוץ לדלת הסוויטה שלי במלון סבוי."
"לא השארת לעצמך זמן רב," הוא אמר ומסר לה בחזרה את המכתב. "מה הייתה התוכנית שלך אם אסרב?"
"אני לא יודעת."
"ללא תוכניות נוספות? בלי אף אחד אחר שממנו תבקשי עזרה?" הוא אמר בשקט. "אולי אני צריך לדרוש ממך יותר. חודש של לילות. שנה שלמה."
היא נעצה בו עיניים מזועזעות.
הוא חייך אליה. "למזלך, אני מתעייף מנשים בקלות. לילה אחד איתך יהיה יותר ממספיק." הוא ליטף את לחיה, את קו הלסת שלה, את עיקול צווארה הרגיש. "ובכן, את מסכימה לתנאיי?"
היא הצמידה את ידיה אל בטנה. היא רצתה לומר כן. ואם תהיה ישרה עם עצמה, זה לא היה רק כדי להציל את אלכסנדר.
אבל זה היה מסוכן מדי. לתת את עצמה לפאולו, אפילו ללילה אחד, סיכן את כל מה שהיה יקר לה – נישואיה למגנוס, לבה, והגרוע מכל – את סודה. אלוהים אדירים, הסוד שלה...
"בבקשה, פאולו." היא ליקקה את שפתיה היבשות. "האם אין שום דרך אחרת – "
הוא קטע את דבריה בנשיקה. שפתיו מעכו את שפתיה כשלשונו חדרה אל פיה, השתלטה עליה, שיעבדה אותה.
"תגידי כן," הוא נהם. הוא נשק אותה שוב. "תגידי כן, לעזאזל."
"כן," היא לחשה ושקעה בזרועותיו.
הוא שחרר אותה בפתאומיות. היא כמעט איבדה את שיווי המשקל שלה כשהוא פתח את הטלפון הנייד שלו וחייג. "ברטולי. תשיג את כל הגברים שברשימה. כן, אמרתי כל גבר. אני אשלם פי עשרה מהתעריף המקובל. זה חייב להיות ללא טעויות. הלילה."
ברכיה רועדות, היא שקעה לתוך כיסא, והרגישה כאילו מכרה את נשמתה. היא התבוננה כשארגן ללא מאמץ וביעילות את הפלישה לארצה. הוא הפנה אליה את גבו, והשמיע פקודות לתוך הטלפון, ענייני לחלוטין. כאילו הוא כבר שכח שהיא שם.
אבל היא ידעה שהוא לא שכח אותה. הוא היה מסוגל להרגיש אותה, כפי שהיא הרגישה אותו.
היא נגעה בשפתיה. היא בילתה עשר שנים בניסיון לשכוח את פאולו קארטי. היא ויתרה על מה שאהבה מכל כדי להישאר מחוץ לעולמו האכזר וחסר הרחמים. אבל עכשיו היא נמשכה בחזרה פנימה. היא יכלה רק להתפלל שהיא לא תישאר לכודה ברשתו באופן בלתי הפיך.
פילגשו למשך לילה אחד. זה היה המחיר. הוא ישתמש בה כרצונו ולמען ההנאה שלו. וגרוע מזה, הוא יוודא שהיא תיהנה מזה. רק המחשבה על המצפה לה גרם לה לאחוז חזק במסעד הכיסא שלה בזמן שהעולם כמו הסתחרר סביבה.
כל שיכלה לעשות עכשיו היה להתפלל שפאולו לעולם לא יגלה את הסוד שהסתירה. את הסוד החשוב ביותר של חייה.