פרולוג
דאלאס
לפני שש שנים
אלוהים אדירים, המפלץ הקטן הזה קורע אותי כדי לצאת החוצה. בחיים לא הרגשתי כאב כזה. כשהוא סוף־סוף מתחיל לצאת, הוא מנצל את ההפוגה הראשונה שלו כדי לקחת איתו את כל הקרביים של אמא שלו בדרך החוצה.
"תנשמי, דאלאס," משדלת אותי אמא.
אני לוחצת את ידה בכוח בשעה שציר נוסף הולם בי כמו רכבת משא. הכאב מציף את עמוד השדרה שלי ומתפוצץ באגן.
"אני נושמת, אמא," אני צורחת.
"לא נכון, מתוקה," היא אומרת בעדינות.
עיניי נודדות אליה ואני נובחת בחירוק שיניים. "אני. כן. נושמת."
"וואו, אני חושב שהפעם היא באמת התחרפנה. שמעת איך השד מדבר מתוכה?"
אני מזיזה את ראשי הצידה אל אחי המטומטם, פיין, שמכוון את האייפון שלו ישירות אליי.
למה לכל הרוחות הסכמתי שהוא יהיה בחדר, בזמן שאני משגרת מתקן עינויים אנושי מהנרתיק שלי?
"תסתום את הפה ותזכור לשמור ממני כמה שיותר מרחק עם הדבר הזה, חמור אחד," אני מתיזה לעברו.
הוא פשוט מחייך אליי.
"פיין, יקירי, לדעתי כדאי שנתחלף."
אמא מנסה למשוך את ידה בעדינות מהלפיתה הקטלנית שלי. פניה מביעות כאב עז וקצות אצבעותיה מתחילים להסגיל. אני מרפה כשהציר נחלש והיא ממהרת להקיף את צד המיטה שלי.
"אין בעיה, אמא. אני אסתדר," אומר פיין ומוסר את הטלפון לאמא. הוא מתיישב על הכיסא לידי ומרים את זרועו הימנית כאילו מזמין אותי להורדת ידיים.
הרופא מרים את הראש מבין רגליי ואומר, "רואים את הראש."
"או, הגיע הזמן. חשבתי שהוא החליט להישאר שם עד האוניברסיטה," אני מתיזה בדיוק כשציר נוסף מתחיל להתפשט בי.
אני לופתת את ידו של פיין וכמעט נעמדת במיטה. הוא מתחיל לשחק באגודלו מולי ואני מושיטה יד ותופסת את אגודלו בידי השנייה ומעקמת אותה ככל האפשר.
"שיט!" הוא צועק. "נראה לי ששברת לי את האגודל. זה כאב ברמות."
"אה, באמת? ראש בגודל של כדור באולינג עומד לצאת לך מאחד החורים? לא? אז תסבול בשקט, מפונקי!"
"ילדים. תתנהגו יפה. אנחנו לא רוצים שהתינוק יראה בסרט הלידה שלו ששניכם מקללים ורבים," מתערבת אמא.
"תני עוד דחיפה אחת גדולה, דאלאס," מצווה הרופא לפני שאני מספיקה לפרוק את זעמי על אמא.
פיין קם ותופס את ידי יותר בכוח. "קדימה, אחותי. את יכולה. האיש הקטן כמעט כאן. אחת, שתיים, שלוש..." הוא סופר בעודי מתאמצת ככל יכולתי ודוחפת בכל הכוח שעוד נותר בי.
"הוא יצא," אומרת האחות בהתלהבות בדיוק כשאני שומעת את הבכי השקט הראשון מהדהד בחדר.
"אלוהים אדירים, הוא מושלם!" קוראת אמא כשאני מנסה לאגור כוחות להרים את הראש ולהביט בו.
לפני שאני מספיקה, הרופא שואל אם מישהו רוצה לחתוך את חבל הטבור. אני מביטה בפיין והוא חיוור כסיד.
אמא מניחה את ידה על כתפי וניגשת אל הרופא. "אני רוצה," היא אומרת בדמעות.
כעבור כמה שניות מונחת על חזי עיסה דביקה אדומה כהה בצורת תינוק קירח צורח.
עיניו עצומות והוא עצוב.
"הֵי, אדוני," אני אומרת לו ומגישה את ידי אל פניו. "מה הסיפור שלך? אני זו שנקרעה לשתיים, לא אתה."
עיניו נפקחות כשהוא מתחיל להירגע וראשו הקטן נע ומתקרב אל קולי.
"יופי, נרגעת?" אני לוחשת. "אתה בטח זה ששיחק כדורגל עם השלפוחית שלי בשלושת החודשים האחרונים, אה? כבר ארגנת לעצמך תוספת מטלות עד גיל עשרים ואחת, חבר."
הוא גונח אליי ועוצם עיניים במצמוץ.
"כבר מתעלם ממני, אני מבינה."
הוא פוקח עין אחת ומה שנראה כמו חיוך קלוש הוא בעצם גז שמבקש לצאת.
"משחק אותה קשוח. אמא עלתה עליך, בו סטובל." אני מערסלת אותו בזרועותיי ונושקת למצחו ואז מניחה אותו תחת סנטרי. "שנינו בסיפור הזה יחד מכאן והלאה. רק אתה ואני, ילד. אני אוהַב אותך ואגן עליך עד יומי האחרון. אוי, ילד שלי, יהיו לנו הרפתקאות נפלאות יחד."
אני שומעת משיכה באף ומביטה באמא שמסתכלת עלינו בחיבה.
אני מקווה שאצליח להגיע לקרסוליה כאמא טובה.
