פרולוג
ריקו מונטרו הגיע לווילה של אחיו, שהייתה במרחק שעתיים נסיעה מוולנסיה לאורך החוף, תוך שבעים ושלוש דקות. הוא הרגיש חנוק בפנטהאוז שלו והיה מורעב לאוויר. הוא הוציא את מכונית ה-GTA ספאנו שלו מהחניה וניסה לחמוק ממצב רוחו הקודר, ולא היה מודע לכיוון נסיעתו עד שנעצר על מהירות מופרזת.
כשהתחוור לו איפה הוא, הוא אמר לשוטר שהוא בדרכו להיפגש עם אחיו – דרך לנפנף בשמה של המשפחה כולה. התכסיס הציל אותו משלילת רישיון, אך הוא עדיין נדרש לשלם את הקנס.
מכיוון שהיה ממש בסביבה, הוא החליט לא להגדיל את פשעיו עם שקר. הוא עבר בנחת דרך הכרם של סיזר אל הבית המודרני, שהשתרע על צלע גבעה.
הוא אמר לעצמו שהוא לא מתגעגע לכרם. הוא היה בעליו הגאה של הכרם, במשך קרוב לעשור, הרבה לפני שאחיו החליט שהוא מתעניין בענבים ובייצור יין. הסקרנות של ריקו כלפי התהליך גוועה, יחד עם העניין שלו בחיים בכללותם. מכירת השטח הייתה פרידה נקייה, מתקופה שהוא רצה להדחיק.
עברה כבר שנה וחצי, אמרה אתמול אימו, בארוחת הצוהריים. הגיע הזמן להפנות את תשומת ליבנו אל העתיד.
לפני שלושה חודשים, היא אמרה דבר דומה, והוא התחמק. הפעם, הוא ישב והקשיב להרצאה. כמובן. על מי חשבת?
הוא חשב לעצמו, קדימה, תמצאי לי עוד כלה נואפת וערמומית. אך הוא לא אמר זאת בקול. הוא הבטיח לשאת את הסוד הזה עמו, אל הקבר.
בשביל מה?
היא גידף והכניס את המכונית להילוך חניה, לפני שיצא ממנה בידיעה קודרת שהוא כשל לחלוטין, בבריחה ממצב רוחו הזועף.
"ריקו!" גיסתו סורקה פתחה את הדלת, לפני שהוא טיפס במדרגות הרחבות. היא חייכה, במה שנראה כמו שמחה אמיתית ואולי רמז של הקלה.
"מתאו, תראה. טיו ריקו בא לבקר אותך." היא דיברה אל הפעוט המיילל שעל ירכה. "זאת הפתעה נחמדה, נכון?"
היא לא הייתה היפהפייה האלגנטית המוקפדת בהופעתה, שהוא התרגל לראות על זרועו של סיזר, אלא יותר עקרת בית מזמינה. הג'ינס והחולצה בסגנון הכפרי שלה היו מותגי מעצבים, אך האיפור שלה היה מינימלי ושערה הבלונדיני נאסף לקוקו פשוט. קימוט המצח שהפנתה אל בנה האומלל היה רך ואמפתי, מבלי להיבהל כלל מהתקף הזעם שלו.
מתאו האומלל מאוד הצביע אל אחורי הבית. "וה, פאפי."
"הוא עבר את שעת השינה שלו." סורקה נופפה לריקו להיכנס. "אבל הוא יודע, שמישהו לקח מישהו אחר לכ-ר-ם."
"למרות שאת מדברת באנגלית, את צריכה לאיית?" ריקו חש הבלח של שעשוע.
"הוא קולט את השפה כל-כך מהר. אוה!" היא תפסה את מתאו, כשהוא שלח ידיים אל ריקו וכמעט שיגר את עצמו מזרועותיה.
ריקו תפס אותו בקלות, שעה שסורקה גמגמה, "אני מצטערת."
אם ריקו העווה מעט את פניו במורת רוח, זה היה בגלל המבט בעיניה של סורקה. המבט, שהיה קרוב מדי לרחמים, הביע חרטה כנה מכך שבנה פונה אליו, בבקשה שהייתה לדעתה גדולה ומכאיבה מדי.
היא לא הייתה. הטובה שהוא עשה לחותניו-לשעבר הייתה קשה יותר ונגעה בפקעת עצבים מורכבת הרבה יותר. מה שסורקה חשבה שהיא יודעת על נישואיו, היה רחוק ביותר מהמציאות.
ומה שהיא פירשה ככאב וככעס על הגורל, היה בעצם בוז וזעם עצמי בגלל טיפשותו. הוא היה ספוג מרירות ומילא תפקיד, שהיה גרסה רחוקה של האמת. גרסה שבגללה נשמה רגישה כמו סורקה חייכה בכאב, כשראתה אותו מחזיק את אחיינו הצעיר.
מתאו חדל לבכות, דמעות עדיין על לחייו.
"וה, פאפי?" ניסה.
הזאטוט נולד שבועות בלבד, לפני נישואיו חסרי המזל של ריקו. מתאו היה חסון ועקשן וגדוש במרץ, שאפיין את כל הגברים לבית מונטרו. זו הסיבה, שהוא עשה לאימו חיים קשים כל-כך. הוא ידע מה הוא רוצה, ותנומה לא תספק אותו.
"נדבר על זה," אמר לילד והעיף מבט בסורקה. "כדאי שתחליפי בגדים," ייעץ לה, כי התקשה להמשיך לשאת את השמחה המיוסרת שבעיניה.
"למה–? אוף." היא הבחינה בכתם שהשאיר מתאו על כתפה, כששפשף בה את פניו הדולפות. "אתה בסדר?" שאלה בדאגה.
"למען השם, סורקה," סינן מבין שיניים חשוקות.
הוא התחרט מייד על קוצר רוחו ומיהר למשול ברוחו. הסוד שלו אכל אותו מבפנים כמו סרטן, אך אסור היה לו לאפשר לו להשתלח באחרים, בהחלט לא באדם הכי נחמד במשפחתו.
"לא התכוונתי לדבר בחדות כזאת," הצליח לומר והתעשת, כשקירב את אחיינו אל כתפו. "אנחנו בסדר."
"זה בסדר, ריקו." היא לחצה על זרועו. "אני מבינה."
היא לא הבינה. אך למרבה המזל היא נעלמה, והוא נותר לנהל שיחת גברים עם מתאו, שלא שכח שום דבר. הילד עשה ניסיון אחד נוסף, להצביע ולבקש למצוא את סיזר, שלקח את אחיו הגדול יותר אנריקה, לדבר עם יצרני יין וללטף חתולי מרתפים ובעיקרון לעשות חיים משוגעים, לפי כל קנה מידה אפשרי.
עיניו של מתאו היו שמוטות, לחייו אדומות. הוא היה מותש למדי, מהשתוללות הזעם שלו.
"אני יודע מה עובר עליך," אמר לילד. "יותר משאתה יכול לתאר לעצמך."
כמו מתאו, ריקו היה האח הצעיר של הדוקה העתידי. גם הוא מצא את עצמו באפלוליות, תחת הצל הארוך של הגדולה, שהטיל היורש. גם ממנו ציפו לחיות חיים נקיים מרבב, כדי לא להכתים את התואר, שהוא לעולם לא יישא. פרט לכך, הייתה בין האחים יריבות פשוטה, יריבות עם אח שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים ועבר לשלב הבא בחיים. הקנאה הייתה טבעית, גם אם בני מונטרו לא הורשו להרגיש דברים כאלה. רגשות דמו לחיות מחמד, בצורך התמידי שלהם בהזנה וביכולת שלהם להשאיר בלגן בעקבותיהם.
ריקו טיפס בגרם המדרגות המפואר, אל חדר השינה שהוסב לחדר משחקים לילדים, מבלי להתעמק בהצלחה המרשימה שהשיג סיזר, כשמילא את חובתו וסיפק שני ילדים בריאים ומבריקים, בית יפהפה ואישה מהממת וטובת לב.
"יש מצבים שלא שווים בכי," הודיע למתאו, עם כניסתם לחדר. "אבא שלך אמר לי את זה." זה היה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר של ריקו.
תבכה כמה שאתה רוצה. זה לא יזיז להם. סיזר דיבר מניסיון, אחרי שריקו לא קיבל משהו שהוא רצה נואשות, משהו שכבר נשכח מזיכרונו.
סיזר בא לדבר אליו בהיגיון, אולי מפני שנמאס לו שחברו למשחק נשלח לחדר לבד. ההיגיון היה מיומנות משפחתית, מוערכת הרבה יותר מלהט. ההיגיון הוא שגרם לו לשתוק ולהמשיך בחייו כעת, לשמר את הסדר על כנו, במקום לחשוף את האמת ולגרום לכאוס.
לא מעצבן אותך, שהם אפילו לא מקשיבים? שאל ריקו את סיזר, באותו יום רחוק.
כן. סיזר היה בוגר מאוד, יחסית לילד בן שש או שבע. אבל כעס לא ישנה כלום. עדיף כבר להשלים עם המצב ולחשוב על משהו אחר.
מילים שריקו חרת על דגלו.
עם זאת, הוא היה מסוגל להפגין חמלה בסיסית.
"אני תמיד אקשיב לך, אם תצטרך לשפוך את הלב," אמר לאחיינו, כשהתיישבו יחד בכורסה. "אבל לפעמים, אין מה לעשות. זו עובדת חיים קשה, בחור צעיר."
מתאו נרגע והסתפק ביבבות קלות, מלוות במשיכות אף. הוא החליט לחקור את כיס החזה הריק של ריקו.
"רוצה לקרוא ספר?" ריקו הרים את ספר התמונות הראשון בטווח ידו. הספר היה דו-לשוני והציג רכבות וכלבים ובננות, עם כיתובים באנגלית ובספרדית.
תוך כדי הפיכת הדפים, הוא שמר במתכוון על קול חדגוני. ראשו של הילד הלך ונעשה כבד יותר על חזהו.
"תודה," לחשה סורקה, כשהציצה פנימה.
ריקו הנהן ונשא את הילד הישן אל עריסתו. המטפלת נכנסה, עם מוניטור התינוקות.
ריקו ירד במדרגות בעקבות סורקה ואמר, "אני אגש למצוא את סיזר. אם מתאו יתעורר, אל תספרי לו איזה בוגד אני."
"למען האמת, תכננתי להזמין אותך לארוחת ערב, בהמשך השבוע. אני רוצה לדבר איתך על משהו. אנחנו יכולים להיכנס למשרד של סיזר?" מצחה נחרש קמטים בדאגה.
ריקו כבש אנחה וניסה לרסן את כעסו המיידי. "אם זה קשור לנישואים הבאים שלי, אימא שיתפה אותי בדאגה שלך."
גיסתך חושבת שזה מוקדם מדיי, אמרה אימו אתמול, בלי לשאול מה הוא חושב. היא רק רמזה שלדעת סורקה, הוא במצב מוחלש. האפשרויות שלו היו או לאשר זאת או להיעתר להתעקשותה של אימו, למצוא לו אישה חדשה.
"זה משהו אחר," מלמלה סורקה, כשסגרה את הדלת והחוותה על הספה. "ויכול להיות שהדמיון שלי משתולל. לא אמרתי לסיזר כלום."
היא מזגה לשתי כוסות את הוויסקי האירי, שהרגילה את סיזר לשתות, והגישה אחת לריקו.
"באמת?" אמר ותהה מה היא יכולה לבשר לו, שמצריך משקה חריף. הוא השאיר את הוויסקי על השולחן הצדדי, כששניהם התיישבו.
"בבקשה אל תכעס עליי. אני יודעת שעברתי את הגבול, כשאמרתי לאימא שלך להפסיק ללחוץ עליך להתחתן שוב, אבל כולכם יקרים לי." היא הניחה את מרפקיה על ירכיה, רכנה קדימה וספקה את כפיה. "אתם אולי לא משפחה שמבטאת רגשות, אבל אתם המשפחה שלי. אני לעולם לא אשתוק, אם אחשוב שמישהו מכם צריך..." פיה התהדק.
"סורקה." הוא גייס בקפדנות את סבלנותו. "אני בסדר." ולפני שייאלץ לפגוש במבט נוסף של אהדה מיוסרת, הוא הוסיף, "אני מבין למה את חושבת שאני לא בסדר, אבל באמת, את חייבת להפסיק לדאוג לי."
"זה לעולם לא יקרה," אמרה בצדקנות, והוא היה מוקסם, אלמלא פולשנותה תסכלה אותו כל-כך. "ואולי יש עוד גורמים לשקול." היא לגמה מהמשקה שלה ובחנה אותו מעל כוסה. אחר-כך היא נאנחה. "אני מרגישה כזאת צבועה."
הוא זקף את גבותיו. "למה? מה קורה?"
היא קימטה מצחה, הניחה את המשקה שלה בצד, הרימה את הטלפון שלה ובהתה בו, בלי להדליק אותו. "אלסה, המטפלת שלנו, הראתה לי משהו שהופיע בפיד שלה."
"משהו חשוד?" סורקה הייתה פונה עם הדאגה אל סיזר, אלא אם כן – אוי ואבוי. האם הודלף מידע, מהדוח של חוקר מקרי המוות? "זה קשור לפאוסטינה?" השיניים הטוחנות שלו נחשקו מתוך רפלקס.
"לא! לא, זה בכלל לא קשור אליה." היא נגעה במצחה. "אלסה תמיד מצטרפת אלינו לארוחות ערב, אצל אימא שלך. היא מכירה את המשרתות שם ועוקבת אחרי כמה מהן ברשת."
לשמע המילה משרתת, תחושה מבשרת רעות ריצדה בראייתו ההיקפית. עם זאת, הוא סירב להרים את המשקה. הצעד יסגיר אותו. הוא ידע אינסטינקטיבית, שעליו לשמור על אדישות. אסור לו לחשוף את הקלפים שלו. לא לפני שיידע בדיוק מה עומד לבוא.
"למען האמת, אני בקושי בודק את חשבונות המדיה החברתית שלי," אמר וסילק בחוסר עניין מוך בלתי קיים מברכו. "במיוחד, מאז מותה של פאוסטינה. זה מאוד טיפשי וסנטימנטלי."
"אני משערת." פניה התכרכמו. היא הביטה בטלפון שלחצה בין כפות ידיה.
"אבל בכל מקרה, אני חושבת שאתה צריך לדעת על הפוסט הספציפי הזה."
היא נשכה את שפתיה, נגעה באגודלה בחיישן והמסך התעורר. היא חיפשה בו תמונה והציגה לו אותה.
"במבט ראשון, אלסה חשבה שזה מתאו, שלבוש כמו ילדה. זו הסיבה היחידה שהיא שמה לב לתמונה והראתה לי אותה. הצחיק אותה, שהצילום משך את המבט שלה. אני נאלצתי להסכים שבתמונה הספציפית הזאת, קיים דמיון מסוים."
ריקו העיף מבט בפעוטה. הוא מעולם לא ראה את מתאו בסינר מלחים ורוד ובכובע, אך החיוך של התינוקת היה דומה מאוד, פחות כמה שיניים, לחיוך שהוא סחט מהאחיין שלו, לפני שראשו של הילד צנח על חזהו.
"אני מקפידה מאוד על הגדרות הפרטיות שלי," אמרה סורקה. "שמעתי שאפשר לגנוב תמונות ולפרסם אותן במודעות, ללא רשות. חשבתי שזה מה שקרה. אלסה הבטיחה לי, שהיא אף פעם לא שולחת תמונות של הבנים למישהו, מלבד אליי ואל סיזר."
ההון של משפחת מונטרו התבסס על פיתוח של כימיקלים וסגסוגות מיוחדות. ריקו למד בשלב מוקדם שחומרים מסוימים, תמימים כשלעצמם, עלולים להיות נפיצים, כשמקרבים אותם זה לזה.
סורקה הזרימה עובדות למבחנות. משרתת. תינוקת שדמתה לילדים האחרים במשפחה.
הוא סירב לאפשר לשתי פיסות המידע הללו להתקרב זו לזו. עוד לא.
"אומרים, שלכל אדם יש כפיל." הדחקת הרגשות, שהייתה נר לרגליו כל חייו, שירתה אותו היטב. "נראה שמצאת את הכפילה של מתאו."
"זו התמונה היחידה, שבה היא דומה לו כל-כך," מלמלה סורקה, כשלקחה בחזרה את הטלפון שלה. "הסתכלתי בחשבון. אימא שלה צלמת."
צלמת. מבחנה אחת החלה לנטות לעבר השנייה.
"זה חלק מתיק העבודות שלה, לעסק הביתי שלה. קוראים לה פופי האריס. לאימא, אני מתכוונת. לתינוקת קוראים לילי."
בטנו התכווצה בהכנה לבעיטה. קול תסיסה הדהד באוזניו. האדרנלין עורר בו רצון ליטול את המשקה שלו, אך הוא רק הרים את ידו כדי לגרד את לחיו. הוא נזכר בשדה החבצלות, פרחי לילי, שהקיף אותם בחממה של אימו, כשהוא ופופי עשו אהבה באימפולסיביות כזו.
"אתה... זוכר אותה?" שאלה סורקה בהיסוס.
עור בריח נקטרינות, סלילים שופעים של שיער אדמוני מתולתל ממלאים את ידיו, כשהוא כבש את שפתיה הארגמניות. הוא זכר את גובה הקול המדויק, של זעקות הפורקן המאושרות שלה, את שיאו של הטירוף, שכמותו לא חווה לפני כן או מאז.
והוא זכר בבירור את תקתוק השעון על מדף האח, כשהוא ישב בסלון של אימו למחרת בבוקר, מוטרף מהאש שעקצצה בדמו. הוא שקל לצאת לחפש אותה, משום שלא היה מסוגל להפסיק לחשוב עליה.
ואז הגיעה פאוסטינה והכתה בו כמו ברק יבש, עם חדשות שנמסרו בביישנות. המחויבות המשפחתית חזרה לרבוץ על כתפיו והצניחה עליו את הנטל של חתונה מבוטלת, שכעת נקבעה מחדש. הם יעמידו פנים שהביטול כלל לא התרחש.
"ריקו?" דובבה אותו סורקה בעדינות והחזירה אותו אל ההווה. "אני יודעת שזה בטח הלם." והוא שוב שמע את החמלה התופתית הזאת.
הוא גידף. נמאס לו לחלוטין שאנשים חשבו שהוא מתאבל על תינוק, שהוא כבר ידע שלא היה שלו. הוא הצטער על אובדנם של חיים, שעוד לא הייתה להם הזדמנות להתחיל. ברור שהוא הצטער. אך הוא לא התאבל, מתוך שברון הלב האינסופי של הורה שמאבד ילד. התינוק לא היה שלו.
ואחרי הבגידה של פאוסטינה, הוא היה ציני להחריד, לגבי האפשרות שהתינוקת הזאת הייתה שלו.
"למה חשדת מייד שהיא שלי?" שאל בתעוזה.
סורקה הופתעה מעט. "טוב, אני לא אחשוד בבעלי, נכון?" טון קולה הזהיר אותו, לבל הוא ינהג כך. סנטרה הזדקר מעט. "אתה גרת באותו הזמן, בווילה של ההורים שלך. למען האמת, אבא שלך לא מגלה התלהבות מיוחדת מאף אישה, צעירה או מבוגרת. אתה, לעומת זאת, היית פנוי לזמן קצר."
ריקו חשד זה מכבר שאת הצלחת הנישואים של הוריו אפשר לייחס לעובדה ששניהם היו א-מיניים למדי ולא הפגינו להט כלפי שום דבר, מלבד היגיון קר וקידום אינטרסים משפחתיים.
עיניה של סורקה התרחבו והתרככו והתמלאו באותה חמלה מייסרת. "אני לא שופטת, ריקו. אני יודעת איך הדברים האלה קורים".
"אני בטוח שאת יודעת." הוא התחרט מייד על תשובתו. זה לא אופייני לו. מכל מקום, זה לא היה אופייני למי שהוא היה, מתחת לזעם הצורב שממנו לא הצליח להתנער. לסורקה בהחלט לא הגיע לפגוש בצד המכוער הזה שלו. היא הייתה טובת לב ורגישה, וכל מה ששאר בני משפחתו לא ידעו איך להיות.
היא נרתעה בזעזוע מוצדק, מהנכונות שלו להנחית מכה מתחת לחגורה. אך היא התגברה על הסקנדל שהייתה מעורבת בו, כשילדה בסתר את התינוק של אחיו, בזמן שסיזר היה מאורס למישהי אחרת, רק בזכות שפע של חוסן נפשי.
"התכוונתי לזה, שאימא שלי הייתה המשרתת של אבי, כשהיא הרתה איתי." קולה היה מתוח וחזק, אך היה במבטה צל כה פגוע, עד שהוא נאלץ להסב את עיניו ולקחת את המשקה, שהיא מזגה לו קודם.
הוא רוקן את הכוס ושטף בצריבה את המילים, שעמדו על קצה לשונו. מילים שהוא לא יכול היה לומר, משום שניסה לחסוך השפלה מהוריה של פאוסטינה, שכבר היו הרוסים ממות בתם היחידה.
"אני מניחה, שאם אתה תוקף בחזרה, אתה מאמין שיש אפשרות שהילדה הקטנה הזאת שלך. זה לא ענייני, איך היא נוצרה, ריקו, אבל לעולם אל תטען שטמנתי לסיזר פח, עם הנישואים האלה. אני עזבתי, אם אתה זוכר." היא נעמדה. מזגה החם עדיין בער, אך בעקבות נישואיה לבן משפחת מונטרו, הושחז לאיפוק קפוא. "וכך עשתה גם פופי. אם אתה כזאת מציאה, אולי תשאל את עצמך, למה היא לא רצתה שום קשר איתך. לי יש תשובה אפשרית, אם לא תצליח למצוא מענה בכוחות עצמך."
היא פסעה בנוקשות אל הדלת ופתחה אותה, מזמינה אותו לעזוב, עם ראש זקוף והבעה של בוז קפוא שעוררו בו נקיפות מצפון, למרות חומות האדישות העבות שהקים סביבו, מאז שפאוסטינה נמצאה.
"לא הייתי צריך להגיד את זה," סינן ריקו. מוחו התערבל כל-כך כשנעמד, עד שראשו הסתחרר. "יריתי בשליח." במשגר טילים טעון בפסולת גרעינית. "תספרי לסיזר את מה שסיפרת לי. אני ארשה לו להחטיף לי אגרוף בפרצוף, בגלל מה שאמרתי לך." הוא התכוון לזה.
היא לא הפשירה. כלל. "תטפל בהודעה. יש לי עניין בתוצאה, וכך גם לבעלי ולבנים שלי."
"אוה, אני אעשה זאת," הבטיח. "תכף ומייד".
