“נהדר. פשוט נהדר.

הסיפור הראשון עוסק במוכר ירקות קשה יום שמחכה ברחוב עם העגלה שלו לקבלת תשלום. שוטר מגיע ואומר לו להזיז את העגלה, ובסוף, בייאוש, קרנקביל נאנח על הבלאגן הזה. השוטר חושב שהוא שמע את קרקנביל מקלל אותו ועוצר אותו. יש עד ראייה אחד שאומר שקרנקביל לא קילל את השוטר, בכל זאת זה מגיע לבית משפט, ואת ההמשך אשאיר לכם לקרוא בספר..
סיפור קפקאי למהדרין עשורים לפני היצירות הגדולות של קפקא, עם קטעי אבסורד באמת מדהים, בעיקר בהתרשמות של קרקנביל התמים מההליך המשפטי.
"הוא לא יכול היה להאמין שהוא הוא הצודק מול השופטים שאת מניעיהם לא הבין: בעיניו היה זה בלתי אפשרי לתפוס שמשהו לא כשורה בטקס יפה כל כך. שכן, מכיוון שלא ביקר בכנסייה ואף לא בארמון האליזֶה, הוא לא ראה מעולם אירוע יפה יותר ממשפט בבית דין פלילי."
"הוא נותר שרוי בתימהון. המערכת שסבבה אותו הולידה בו אידאה נעלה של המשפט. חדור רגשי כבוד, אחוז אימה, הוא היה נכון לתת את אמונו בשופטים באשר לאשמתו שלו. בליבו הוא לא ראה עצמו כפושע, אבל הוא חש עד כמה פעוט ערך הוא מצפונו של רוכל ירקות ופירות מול סמלֵי החוק ומערכת הענישה החברתית. אפילו עורך הדין שלו כבר כמעט שכנע אותו שהוא אינו חף מפשע."

הסיפור הזה נע על ציר של הומור עצוב ומריר, עם אבחנות חדות בקשר להליך הפלילי, שיקום אסירים ומעגל ההרס שיכול להיווצר בשימוש לא נכון בכלים פליליים. יחד עם זאת, אני חושב שהאבחנה המרכזית שנעשית בתוכו בקשר לרשות השופטת אינה נכונה בקשר לרשות השופטת הישראלית, אפילו ההפך המוחלט. נו, פראנס חי בזמנים פשוטים יותר פוליטית, בהם הבעיות במערכת המשפט היו ישירות וברורות יותר. אשריו שלא ידע את אהרון ברק..

הסיפור השני, פוטואה, לא ממש קשור במערכת המשפט. הוא עוסק בסיפור של משפחה שממציאה את קיומו של אדם בשם "פוטואה" (בואש בצרפתית) כתירוץ לאי הגעה לבית של קרובת משפחה מעצבנת ביום ראשון אחד.
מפה לשם, פוטואה הופך לסנסציה ולאדם עם קיום ממשי מאוד, כפי שטוענות דמויות הסיפור.
"'האם קיום מדומה אינו אלא לא־כלום?' הזדעק בעל הבית. 'והאישים המיתולוגיים, האם אין הם מסוגלים להשפיע על בני האדם? חשוב על המיתולוגיה, מר גובן, ותראה שלא בריות מציאאותיות אלא בריות דמיוניות הן המשפיעות על הנפש את ההשפעה העמוקה והמתמשכת ביותר. מאז ומתמיד ובכל מקום, בריות שלא היה להם קיום במציאות יותר מפוטואה עוררו בלב עמים שנאה ואהבה, פחד ותקווה; דחפו לפשעים, קיבלו תרומות, קבעו את אורחות החיים ואת החוקים. מר גובן, חשוב נא על המיתולוגיה הנצחית. פוטואה הוא דמות מיתולוגית מן האפֵלות ביותר, אני מסכים, ומהזן הנמוך ביותר'"
"פוטואה היה קיים. אני יכול לאשר זאת. הוא היה קיים. הביטו, רבותיי, ותיווכחו שלהיות קיים אינו מחייב להיות בעל ממשות ופירושו רק הקשר בין הנשוא לנושא, כלומר שאין הוא מבטא אלא יחס בלבד."
סיפור מצחיק מאוד שעוסק בקונספט די מורכב, של מציאות מדומיינת, סיפורים, וההשפעות האמיתיות מאוד שלהם על האנושות. מניח שכך זה מתקשר למשפט, בהיותם של חוקים מציאות מדומיינת, טקסטים הנובעים מעולם מחשבתי שנבנה מסיפורים (תחשבו על ההשפעה של התנ"ך למשל על החוקים המודרניים.)

הסיפור השלישי, "שופטי צדק", הוא הכי פחות עלילתי והכי רעיוני ומופשט. הוא ממוסגר בתור דיאלוג מדומיין בין שני שופטים בציור בלגי עתיק, אחד מהם עם ידו על ספר והשני עם ידו כלפי השמיים. לדידו של הסופר האחד מייצג את רוח השיפוט השמרני, הצמוד לחוק הכתוב, והשני את "רוח הדברים", דהיינו שופט אקטיביסט, פרוטו בג"ץ.
השיח ביניהם מעניין, עם טענות שונות של כל אחד בנוגע למהות החוק, תפקיד השופט, היכולות להגיע לצדק וכו'.
זה לא מתפתח לוויכוח או דיון מעמיק בין הגישות, פשוט מספר עמודים חד ספרתי עם "משפטי מחץ" שמתמצתים בתוכם הרבה.
אתן כאן דוגמה קצרה:
"השופט השני: האם אינך רואה כלל שמדי יום נוצרים חוקים חדשים ושהחוקות וספרי החוקים שונים בהתאם לתקופות ולארצות?
השופט הראשון: החוקים החדשים נובעים מן הישנים. אלה הם הענפים הצעירים של אותו עץ עצמו והם ניזונים מאותה לחלוחית.
השופט השני: עץ החוקים הזקן נוטף עסיס מר. גוזמים אותו ללא הרף.
השופט הראשון: לא על השופט לשפוט אם החוקים צודקים, מכיוון שהם צודקים בהגדרה. על השופט ליישם אותם באופן צודק.
השופט השני: עלינו לבדוק אם החוקים שאנו מיישמים צודקים או לא צודקים, מכיוון שאם זיהינו חוק לא צודק, אנחנו יכולים למתֵן במידה מסוימת את היישום המוטל עלינו.
השופט הראשון: ביקורת החוקים אינה עולה בקנה אחד עם הכבוד שעלינו לרחוש להם.
השופט השני: אם אנחנו לא מבחינים בנקודות הנוקשות והקשות, כיצד נוכל לרכך אותן?
השופט הראשון: אנחנו שופטים, לא מחוקקים ולא פילוסופים.
השופט השני: אנחנו בני אדם."

ניכר שפראנס נוטה יותר לכיוון ה"אקטיביסטי" של ימיו, אם כי צריך לזכור שה"אקטיביזם" של שלהי המאה ה19 - תחילת ה20 היה נחשב במונחים של ימינו לשמרני מאוד. שוב, אשריו של פראנס שלא ראה איזו מפלצת הרסנית ועריצה נוצרה מהשיטה האקטיביסטית ברגע שאידאולוגיות פוסט מודרניות ופרוגרסיביות הגיעו לאליטה החילונית בעולם, וברגע שהשופטים הפכו לקבוצה בלתי נבחרת.

לאחר דו השיח בין השופטים, יש דו שיח בין הסוסים שלהם, בו סוס אחד הוא "סוסניסט" (על משקל הומניסט), ואילו השני מאמין במעין תאוקרטיה. יש שם כמה עקיצות יפות כנגד הדתות המאורגנות בקשר לשאלת הרע בעולם, והגחכה של שתי הגישות גם יחד, בהיותן שתיהן רואות בסוסים "נזר הבריאה" או "המטרה הסופית והאחרונה של הבריאה".

8 \ 10 סה"כ ספר שמספר העמודים הקטן בו עומד באופן בלתי פרופורציונלי לעומק הרעיונות, התהיות והרגשות שנמצאים בו. כתיבה מדהימה, הומור עוקצני וקורע מצחוק. מה שמונע ממני לתת לספר הזה ציון מושלם זה שבמידה רבה הוא חסר רלוונטיות למצב המשפטי בעולם המערבי כיום בכלל ובטח ובטח שבישראל בפרט, בהיות מערכת המשפט שפראנס תוקף כאן שונה במידה רבה מאוד מהנוכחית.
אני ממש צריך לקרוא עוד ספרים של פראנס, "אי הפינגווינים" הוא הבא בתור..”