נושא הידיעה ואי-הידיעה הוא מן הנושאים המרתקים והחשובים בחקר הסיפור המקראי. המספר המקראי, היודע כול, אינו משתף את קוראיו בידיעת כול זו. שתיקתו הסלקטיבית של המקרא הופכת את הקריאה בסיפור המקראי להרפתקה בה דורך הקורא על קרקע שאינה יציבה, ואינו יודע אל נכון אם פיענח כשורה את העלילה, אם הבין את מניעי הגיבורים ומהי עמדת המספר כלפי האירועים. גם בידיעתן או אי-ידיעתן של הדמויות עצמן את המתרחש עושה המספר המקראי שימוש מורכב ובכך מוסיף ממדים של עומק להבנת הסיפור ולפרשנותו. הספר ביודעין ובלא יודעין בוחן את נושא הידיעה ואי-הידיעה בסיפור המקראי תוך עיון ספרותי בכחמישים סיפורים. חלקו הראשון של הספר בוחן סיפורים בהם הגיבור פועל מתוך אי-ידיעה ומנתח את משמעותה הטרגית, התמימה או הקומית של אי-ידיעתו. חלקו השני של הספר עוסק בתפקידן של הצהרות ידיעה או אי-ידיעה מפי אחת הדמויות. החלק האחרון דן בפרשיות מעורפלות, כשהוא מעלה את השאלה 'ידע או לא ידע?' ביחס לדמויות שונות, ומראה כיצד קיומן של שתי ההיפותזות מעניק לסיפור עומק פסיכולוגי ומוסרי, ומערב את הקורא באופן שכלי ורגשי עם הטקסט המקראי, מעורבות העשויה לדבוק בו לאורך ימים.