“כשטום (הנושא את שם הסופר) מגיע לבית החולים עם בת זוגו החולה וההרה, קארין, הוא חושד בכך שהיא חולה בדלקת ריאות. במהרה מתברר שהעניין חמור מכפי שחשב- קארין מאובחנת בלוקמיה ומצבה כה מסוכן, הרופאים מחליטים לבצע ניתוח קיסרי ביום המחרת. כך טום מוצא את עצמו עם בת זוג בטיפול נמרץ ובתו שזה רק נולדה, ליוויה, בפגיה.
"בכל רגע אנחנו בו אנו עדיין חיים" הולך בעקבות המצב המסוייט אליו נקלע טום ודרך השבועות והחודשים שלאחר מותה של קארין, בעוד הוא מנווט בין התפקידים עליהם הוטחו חייו: אב טרי ובן זוג שכול (לפני שהנובלה מסתיימת הוא מספיק לחוות אובדן משפחתי נוסף). זהו מהספרים שבולעים אותך, אך אחיזתו בקורא אינה נובעת אך ורק מהארועים קורעי הלב שבמרכזו. הדרך בה מלמקוויסט מספר את הסיפור, היא שיוצרת את הרושם. זהו ספר המגלם את התנסות אותה הוא מתאר והתוצאה היא שמעניקה תחושה אמיתית בכאבה.
בתחילת הספר עומד טום ביחידת טיפול נמרץ, כשהרופא מוסר לו דין וחשבון על מצב בת זוגו. מכאן והלאה הוא צולל לתוך מציאות חדשה ומוזרה, מציאות הנפרשת בקצב כה מהיר עד כדי כך שאין לו זמן לעבד מה שקורה סביבו. על טום, בו זמנית, לדאוג לטיפול הרפואי של קארין, להענות לחברים ולקרובים הבאים להציע תמיכה, וגם לטפל בבתו שזה עתה נולדה.
זהו מצב מהמם והנובלה ממחישה זאת באמצעות מלל בו אפשר לטבוע. מלבד מרווחים לבנים בין הפסקאות, הסיפור נשפך בפסקאות העולות על גדותיהן- לעתים לאורך 6 עמודים. הדיאלוג שזור בפסקאות לא מסודרות ללא שימוש במרכאות או אלמנט אחר המסמן מיהו הדובר. אין הפסקה בטקסט המציעה הסבר לקורא או מסייעת בהתמצאות במעבר בזמן או במיקום; אין גם זיהוי דמויות חדשיות כשהן מופיעות לראשונה. בעוד המשפטים נשפכים, מחמיר מצבה של קארין. ריתוק הטקסט ליסודותיו ממחיש את הדחיפות שבהתנסויותיו של טום. זהו סיפורו של אדם הניצב לפתע מול רגע חשוב ביותר, אין לו זמן לארגן את המידע לכדי פסקאות מתומצתות או לעבות את הסיפור בהקשרים והתבוננות מהורהרת. על הקורא למצוא את הנתיב, בעצמו, דרך הסיפור באותו אופן בו מחפש טום את דרכו בחייו החדשים: לעתים בחוסר נשימה, במידה מסוימת של חוסר התמצאות, בנסיון להחזיק את הראש מעל למים.
לאחר מותה של קארין מתפנה טום לטפל בעניינים ארציים יותר הנדרשים ממנו, כמו בחירת השיר שיתנגן בטקס הקבורה של קארין ומפגש שבועי עם אחות רפואת ילדים. המלל המתאר ארועים אלה נשפך באותו שטף משפטים כקודם, משקף לא רק את תחושת הקהות של טום, אלא גם את האמת הכואבת של החיים שאחרי האובדן: האבל אינו עוצר אף לרגע את החיים האמיתיים.
מלמקוויסט מאפשר הפוגות קצרות, עבור טום והקורא, מהתביעות חסרות הרחמים של ההווה, באמצעות הבזקים מחייה של קארין. מקטעים אלה פועלים, במובן מסויים, באופן קונבנציונלי: כלי המשרת את העמקת הבנת הקורא את הדמויות ומורכבויותיהן. אך יש משהו יוצא דופן ברגעים אלו מהעבר: הם מתוארים כבזמן הווה. אכן, ההבדל היחיד במקטעים אלו הוא שלכל קטע של דו-שיח שורה משלו. ברב המקרים המעבר בין השורות הוא הרמז היחיד לכך שהטקסט מבצע קפיצה לאחור בזמן. גם כאן שובר מלמקוויסט את המבנה הפורמלי של הנרטיב באופן המעורר לחיים את הסיפור. הטקסט מתחיל לתפקד כמו הזכרון עצמו, כשהעבר הופך להיות, באופן מילולי, חלק מנסיון ההווה.
לאורך רב הנובלה טום פועל כתגובה, אדם הנתון לחסדי הנסיבות האיומות בהן הוא מוצא את עצמו ולחסדי הדמויות האחרות שמזמנות נסיבות אלה. אך בעמודיה האחרונים של הנובלה דמויות אחרות אלה מתנתקות, תחושת המשבר שוככת, ולראשונה מורשים רגשותיו של טום לעלות על הדף לצד קטלוג חיי היומיום עם ליוויה: "היא ערומה וקופצת לתוך ענן מים המותז מהממטרה, עומדת ברגליים פשוקות ומשתינה מאחורי שיח הפורסיתיה, יש לה נמלה שחורה בתוך קופסאת חרקים, היא רוצה פלסתר על האצבע. אני אוהב להקשיב למשחקי התפקידים שלה, לגוונים המתחלפים בקולה כשהיא משחקת לבדה, אני מסיר את גלגלי העזר מאופניה ורץ מאחוריה כפי שאביך נהג לרוץ אחריך, והיא מציירת ציורים ומבקשת שאשלח אותם אליך. מעולם לא שנאתי כפי שאני שונא כעת, אין לזה כיוון, אין משמעות, ובכל פעם שאני מנסה להבין את זה, להצמיד לזה מילים, להגדיר את זה, לשלוט בזה, אני מתחיל לבכות בעוצמה כל כך חזקה שאני חושש שמא אעיר אותה אפילו אם אני בחדר אחר, ואני מניח את הידיים על עיני ושומע את עצמי אומר: זו רק העמדת פנים."
רסיסי ההתבוננות הפנימית החודרים פנימה מחזירים לטקסט את ציר הזמן של הכאב והאבל. טום כבר לא נמצא במצב בלעדי של השרדות; הכאב הגולמי מתחיל לצוף על פני השטח. עמודיה הנוגעים ללב האחרונים של הנובלה מכילים ניתור סגנוני נוסף כשטום מדמיין את ליוויה כפי שתהיה בעתיד. בהתאם למאפיינים הסגנוניים של מקלמקוויסט, גם העתיד מתואר בזמן הווה. אך העובדה שטום מסוגל לדמיין עתיד, גם אם הוא מעוטר גוונים של אובדן, היא שינוי עצום.
• •
הארועים בסיפורו של טום לקוחים מחייו האישיים של הסופר; כך מצויין גם על כריכת הספר. בהחלט עולות שאלות באשר לתפקידה של מה שמכונה אוטו-פיקציה ואיך ניתן להשוות אותה לקונספציות הנוקשות יותר של סיפורת וממואר. אך מי שמתיר לשאלות כאלה להסיח את דעתו מסתכן בהתעלמות מההישג הכביר של ספורו מלמקוויסט. אולי "סיפור" היא באמת מילה שאינה מתאימה- מה שהספר הזה מעניק זו תחושה של התנסות. באמצעות הפשטת הטקסט לשטף של משפטים ישירים וע"י הסרת המצג, ואפילו השימוש בזמן עבר, מלמקוויסט עוקף את התחבולנות של אמנות הסיפור, מנתץ את המחסומים בין הקורא לטקסט ומאפשר לנו דרך ישירה אל לבו של טום.
*נקרא באנגלית, תרגום השמות והציטוטים באחריותי.”
