ביקורות ספרים על הספר אין זיכרון אחר

אסופת סיפורים קצרים. סוג אחר של אנשים. סוג אחר של חיילים. צוהר לחיים של אחרים. הסיפורים לא אחידים ברמתם ולפעמים באים לספק רק תמונת מצב, בלי פואנטה, כמו סצנה מסרט דוקומנטרי. להעביר תחושה. מרענן הדבר, מדי פעם להיתקל בספר 'דיאלנה' - משלנו. שבו העולם והלבטים מזרחיים הם ולא כמו בימים קדומים בעידן הקולנוע, שם הלבנים היו צובעים פניהם בשחור על מנת לשחק כושים כפי שנתפסו בעיני הלבנים. אין השבע מכיר את דאגותיו של הרעב. יחד עם זאת התוצאה לא מדויקת לטעמי, מרגיש קצת כמו תרגילי כתיבה שאוגדו לספר. ⅗ בסולם מאני ... המשך לקרוא

וויליאם מאני

לא יודעת. סיימתי, עיוויתי קצת את הפה, כמו לעיסות גמל בלי ללעוס באמת, גירדתי קצת בראש ואמרתי, ממש בקול רם, "לא יודעת". אני נורא אמביוולנטית לגבי הספר הזה. אני מאוהדי חסן, בגדול, ומאוד מחוברת ומזדהה עם הרבה רעיונות שלו ועם פועלו בכלל, ואולי בגלל זה ציפיתי לקצת יותר מהספר (או יותר נכון, מאסופת הסיפורים הזו). הרגשתי שפה ושם יש חלקים או תמות שתופסים אותי ממש חזק, נוגעים בי במקום המזרחי הפצוע והמדמם שהוא גם מנת חלקי והיה עוד יותר מנת חלקם של הוריי; שהשפה שלו והתיאורים שלו נותנים איזה אגרוף לבטן. מעבר לזה, לא התרגשתי מספיק. אני רוצה להתרגש מסיפור. אני רוצה שהוא יל... המשך לקרוא

כשסיימתי את הספר של רועי חסן, הייתי במערבולת רגשות. רועי מציג בלי כחל וסרק, את משפחתו ומשפחות נלוות שגדלו יחד אתו. הוא לא משאיר תקווה. משפחות אלו ימשיכו לבוסס בביצה של עוני נפשי, פיזי ובמידה מסוימת, תרבותי. הפתרונות נמצאים בשכונה והם בספקטרום של עבריינות עד חדלון אונים. מאידך, קשה לראות זאת, כי הספר נכתב על ידי אדם מוכשר בעל יכולת ספרותית נפלאה, בסיפור ובדימויים. התחושה מתעצמת בלשון הכתיבה, מחד, כל רפרטואר הסלנג ומשמעויותיו מוצג כאן ב"מלוא תפארתו", דבר שמחזק את הדמויות והעלילה, מאידך, רועי חסן כותב בכישרון בשפה מדויקת בהירה ונוקבת. העלילה מחולקת לפר... המשך לקרוא

אורי רעננה