ביקורות ספרים על הספר חמש ארוחות ביום - הסדרה הקטנה #

'אממממאאאא.......' מפלחות זעקותיו של החוסה בקומה 4 את השקט. "שיסתום כבר את הפה" מתעצבנת רימה, אשת צוות. למחלקה ב' מגיעים מי שכבר אין להם תקווה וסיכוי. אצלה זה הקו האדום. אמא שלה לא תגיע לשם. מצב אלה במחלקה ג' קצת יותר טוב, עדיין מתפקדים איכשהו. מחלקות א' ו-ד' הן למי שמצבם עדיין סביר לפני שיעברו למחלקה ג' או ב' ואולי לעולם הבא, מה שיבוא קודם. אמא שלה לקתה בקללה הנקראת 'אלצהיימר' בשנת 2000, כשהיא בשנות השישים לחייה, כמו סבה- אביה של האם. במהלך המחלה נעלמים תחילה הזכרונות המאוחרים יותר הנמצאים בקדמת המוח. אמא שלה שילדותה ונעוריה עברו בירושלים המנדטורית ו'מנפחת את המו... המשך לקרוא

ראובן

אומנם הספר הזה הוא קטנטן, כזה שאפשר לקרוא אותו בשעתיים של קריאה רצופה, אבל אני לקחתי אותו במנות קטנות, ואיפשרתי לעצמי מרווחי נשימה בין לבין. הספר מפגיש את הקורא בנקודה לא הכי מלבבת בחיים- הרגע בו הילד מאבד את אביו / אמו לטובת האלצהיימר. מחטף של ממש . אתה נשאר עם קליפה ריקה מתוכן. כמו הכלי הזה שמרוקן את תוכן הקישואים לפני שממלאים אותם. זה מה שעושה המחלה הנוראית הזאת. מרוקנת את כל הבפנים של האדם. מוחקת זכרונות, חוויות, מחשבות ורגשות. משאירה את האדם כמו בובה. שמאכילים אותה, מקלחים אותה, חושבים בשבילה, חיים את החיים דרכה. נורא. מיכל זמיר מתארת בבהירות שממש ... המשך לקרוא

dina

אלצהיימר, הקללה הראשונה שלמדתי. היא הוטלה על סבי לפני שנולדתי, ליוותה אותו במשך כעשרים שנה. בהתחלה עוד היה עצמאי, אחר כך הסתייע בעובד זר, ולבסוף לא היה מנוס מעשור מייסר בבית האבות. כשלחלוחית בתכול עיניו, וידיו נישאות מרום לישועה, ידעתי, שיש גיל שכבר עדיף לא לחיות. הלאות, הרחשים, הצחנה, כולם החווירו אל מול הבהייה. מבט המוות נתלה בכל עבר, ללא היגיון. לעיתים פגש גם אותך, צלל אל הנפש וסדק אותה. כשהייתי בן שמונה, כבר לא נותר קשר בין האדם ששמעתי אודותיו לבין האדם שקמל מולי. הבטתי בגופו המצטמק והרהרתי בשואה. איך פעמיים בגלגול חיים אחד, יכול אדם לאבד צלם אנוש, ו... המשך לקרוא

אור שהם