"ליאור רובין" הוא סיפור חניכה בשלושה חלקים. ליאור רובין הוא בחור צעיר העובר מבית הוריו בתל אביב לדירה מוזנחת בחיפה. נסיעתו לשם עם אביו, שיטוטיו בעיר, שיחות הטלפון עם אמו וסבו — כל אלה מתוארים בפרטי פרטים, שדרכם מוצגת תמונה משפחתית שלמה; אולי אף תמונה של דור. בנובלה השנייה בספר, לצאת, מתוארת יציאתו מהצבא. שאפתנותו של ליאור, שבנובלה הראשונה דיבר בגוף ראשון, מתוארת עתה בידי מספר מרוחק ואירוני. ההצגה שהחייל מעמיד כדי להשתחרר מוצגת ללא כחל וסרק, ובכל זאת אינה נעדרת הזדהות. וכמו בציור מתעתע שניתן לראות בו שתי דמויות שונות בו־זמנית, כך מספיק הרהור אחד, היסט אחד של המבט, כדי לדון או לחנון את האיש הצעיר. הסיפור האחרון, הפואמה הפוליטית הקטנה, עוסק במורה בן שלושים המנסה נואשות להתקבל בשעריהם של שני עולמות משונים ומושכים כל־כך בעיניו — האמנות והתשוקה. שלושה דיוקנאות חשופים ומוקפדים מוצגים לפני הקורא. בשלושתם מתנסים הגיבורים בדרך חיים שונה מזאת שהיו רגילים אליה, והדרך החדשה מתגלה בהדרגה כדרך הייסורים....

חבורת החברים הוא אחד הספרים האלה המיועדים לקוראים שצמאים לסיפורת טהורה, לסטורי־טלינג רצוף, לרומן. חבורת החברים גדלה יחד בתל אביב. חבריה משוטטים, אוהבים, חולמים, מתקדמים דרך אותם שלבי־חיים ישראליים של התיכון, הצבא, העבודה. וכמו בכל קבוצת חברים, חלוף הזמן דן אותם לגורלות שונים. הוא מפריד ביניהם ומפגיש אותם שוב, אבל הם כבר אינם עצמם. ״כמו שתמיד יקרה כשאנחנו ממתינים למפלתו של מישהו – כשזו באה איננו מצליחים להתענג עליה, אלא מוצאים את עצמנו מצטערים; וזאת לא בשל חמלה פתאומית או חרטה, אלא מפני שמפלתו תמיד שונה מזו שייעדנו לו.״...