"ספר החיים" אינו ספר קל, אבל גם לא קל להפסיק לקרוא בו. בתנופה אֶפּית סוחפת מטפל שמעון מרמלשטיין מקרוב בנושאים הגדולים של החיים. "אֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינַי לְרֶגַע / אֵינִי מַכִּיר מַעֲנֶה טוֹב מִזֶּה / מוּל הַזְּמַן שֶׁנָסוֹג", הוא אומר, אבל דומה שעיניו עצומות לרווחה, והספר כולו הוא מענה על אותו 'זמן נסוג'. זהו הזמן של מלחמת אוקטובר, של הלם קרב, ושל דור שני לשואה. זמן העבר של ההורים שנמשך אל ההווה של הבן גם לאחר מותם. השואה ומלחמת השחרור צרובות בכתיבתו של מרמלשטיין. הן מלוות אותו מירושלים ועד גרמניה, ואפילו שירי הלב נקרעים אצלו בין אהבות בלתי אפשריות – בין אהובתו הגרמניה לאהובתו השניה שהתחרדה. "ארץ החיים" היא העולם הזה, עולמם של החיים בכל מורכבותו. היא גם כינוי לארץ ישראל, שאפשר לחיות בה חיי אמת וגם למות בה ולזכות בחיי נצח; אך בשירי המלחמה והשואה של הספר מקבל המובן הישראלי תפנית אירונית מרה: בסופו של דבר כולנו "צָפוּף שׁוֹכְבִים חַמִּים / שׁוֹכְבִים בְּעֵשֶׂב / אֶרֶץ הַחַיִּים." הוא הדין גם במשמעות הדתית של "ארץ החיים", כשמול האל העיוור תובע המשורר: "תַּחְתֹּם לִי פֹּה, אֱלהִים / עַל הַנְּיָר הַזֶּה / שֶׁהִקְשַׁבְתָּ." כָּאן. לְאֹרֶךְ תַּיִל מֵחֻשׁמַל אַל תִּנְשֹׁם. מִישֶׁהוּ בַּחֹשֶׁךְ נוֹגֵעַ בְּתַבְלִיט פָּנֵינוּ, מְנַסֶּה לְפַעְנֵח אֶת הָאוֹתִיּוֹת בָּהֶן הוּא מְתֹאָר. כֹּה רָחוֹק הוּא, יָדֵנוּ לֹא מַשֶּׂגֶת. "ארץ החיים" אינו נקרא כספר ביכורים אלא כשירה שהשביחה שנים בקנקניו של משורר בעל קול ייחודי בשל, מוזיקה פואטית וארודיציה ספרותית ניכרת....

אפַּרְִיל 42, אָשָׁאפֶנְבּוֹרְג, גֶּרְמַנְיָה. שָׁלְחוּ סוֹף סוֹף אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִכָּאן, אֲבָל כְּבָר אָז, בֵּין 36 לִ־39 אָסְרוּ לִסְחֹר אִתָּם. אֲבלָ בּמִַּשְׁפּחָהָ שֶׁלּיִ נָתְנוּ כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה, כֶּסֶף לְמִשְׁפַּחַת שְׁטֵרְן. שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לֶאֱכֹל. שֶׁיִּתְפְּרוּ בְּגָדִים. כְּשֶׁהִגִּיעָה פְּקֻדַּת הַגֵּרוּשׁ, הֵם בָּאוּ אֶל סָבָתִי לְהַשְׁאִיר אֶת חֶפְצֵיהֶם. אֲבָל לֹא הָיָה מָקוֹם, כִּי הָיִינוּ כְּבָר שִׁשָּׁה יְלָדִים. בַּסּוֹף הִשְׁאִירוּ רַק שְׁתֵּי שְׂמִיכוֹת פּוּךְ. שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם. כְּשֶׁיַּחְזְרוּ. הפואמה הטבטונית מתארת את אחד ממסעותיו של המשורר לטבטוניה, גרמניה. את המסע הזה עורך המשורר אחת לשנה כבר ארבעים שנה, כדי לפגוש שם את מרטינה חברתו. אף שבזמן המלחמה השתייכו הוריה להיטלר יוגנד, הם אוהבים מאוד את האורח היהודי שמבקר אותם בכל שנה. זהו מסמך מצמרר, המאיר את זוועות השואה באור נוקב, לעתים פיוטי ולעתים דיווחי, תוך שימוש בארכיטיפים תנכיים רבים. ברם את הכליה והמוות – גם של אלה הנושמים עדיין – מנקבת קרן אור של אהבה, זו של המשורר ומרטינה, המצולקים שניהם ממעשי האבות. כמו פאול צלאן כתב שמעון מרמלשטיין פוגה, וגם בפואמה הטבטונית, כמו בפוגת המוות, מוצג-מולחן הסיפור דרך עיניהן של דמויות רבות. גם כאן חושפת דמותו של המשורר, הנוכחת לצד דמותו של הקלגס, את פניה של המקשה הקרויה "היהודים", וגם כאן סופגות הדמויות הנשיות את תמצית המציאות האפלה, המתוארת מבעד לעיניהן באופן יפהפה להחריד....