“הוּא מִסְתַּדֵּר עִם אֲנָשִׁים?״ שָׁאֲלָה אִמָּא שֶׁלִּי.
“כֵּן,״ עָנָה דּוֹד אֵבֶרְטוֹן.
“הוּא נוֹבֵחַ?״ שָׁאַל אַבָּא שֶׁלִּי.
“רַק כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה,״ אָמַר דּוֹד אֵבֶרְטוֹן.
“יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁהַבְנֵר לֹא עוֹשֶׂה?״ שָׁאַלְתִּי.
“כֵּן,״ אָמַר דּוֹד אֵבֶרְטוֹן. “הַבְנֵר לֹא נוֹשֵׁךְ.״
“אָז אֲנִי מְאַמֶּצֶת אוֹתוֹ!״ אָמַרְתִּי. “תּוֹדָה רַבָּה.״
הַבְנֵר, כֶּלֶב חוּם גָדוֹל, מַגִּיעַ אֶל בֵּיתָהּ שֶׁל נִיקִי, וְעַד מְהֵרָה
הוֹפֵךְ לְבֶן מִשְׁפָּחָה. הַבְנֵר יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מָה הוּא רוֹצֶה,
וּמַשִּׂיג בְּדִיּוּק אֶת מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה. אֵיזֶה מַזָּל.
הַבנְ ר רוֹאֶה אוֹר בְּמִסְגֶּרֶת הַסִּדְרָה מַתְחִילִים לִקְרֹא.
אֶפְשָׁר לְהַקְרִיא אוֹתוֹ, אוֹ לִקְרֹא אוֹתוֹ יַחַד, וְיַלְדֵי כִּתָּה א׳
אוֹ ב׳ אוּלַי יִרְצוּ לִקְרֹא אוֹתוֹ בְּעַצְמָם....