“רגישות לנימים הדקים ביותר של אנושיות. הפשטות שביומיום, הצד השגרתי של ילדות, הגוש שמתיישב במעמקי הבטן כשרע.
בברלי קלירי מושיבה אותי לספר תמים ותחושה אחר תחושה היא מרחיבה את הלב ומכווצת אותו. מפעילה את הדמעות כשלרמונה רע, וכשבודד שם באורגון - נוצרים פלאשבקים לכל פינות הבדידות שלי.
רמונה איתי מאז ומעולם, וכבוגרת אני לומדת להעריץ אותה. לא אותה כאדם - אלא את החולשות שלה, היצירתיות, התכונות שאנו חולקו”