כוחות האימה (1980) הנו ספרה הידוע והמשפיע ביותר של ז'וליה קריסטבה, במיוחד בזכות הטיפול שעושה קריסטבה - בכתיבתה הפואטית, הסוחפת והמעוררת השתאות - במושג "בזות", על משמעויותיו הפסיכואנליטיות, הפילוסופיות, הבלשניות והספרותיות: בקריאת הפוביה של הנס הקטן אצל פרויד, בתפיסת ה - Chora של אפלטון, בייצוג הקדושה - טומאה בספר ויקרא, בפריצת האסתטי על פי הברית החדשה והנצרות, בספרות הבזות הפרוטוטיפית של פרדינן סלין ועוד. המושג "בזות" מצביע על מה שהורחק מן הגוף, הוצא ממנו כהפרשה והפך ל"אחר". הבזות, אשר מערערת על הזהות, על המערכת, ואינה מכבדת גבולות, עמדות וכללים, אומצה במיוחד בשיח הפמיניסטי, במסגרת הדיון באימה?ת. קריסטבה מייצרת תיאוריה המחברת גוף ונפש, תרבות וטבע, פסיכה וסומה, חומר וייצוג, תוך כדי כך שהיא מדגישה את אופן הביטוי של דחפים גופניים בייצוג ואת אופן הביטוי של הגיון המשמעות בגוף החומרי. ??ז?ת (abjection): "גועל ממזון, מלכלוך, מפסולת, מרפש. התכווצויות והקאות המגנות עליי. דחייה, בחילה, המרחיקות אותי ומסיטות אותי מן הטומאה, מביב השפכים, מן המזוהם. קלון הפשרה, קלון הביניים והבגידה. ניתור מוקסם המוביל אותי אליהם ומפרידני מהם. גועל ממזון הוא אולי הצורה הבסיסית ביותר והקדמונית ביותר של הבזות. כאשר הקרום שעל פני החלב, בלתי מזיק, דק כנייר סיגריות, עלוב כקצוצת ציפורניים, נגלה לעיניים או נוגע בשפתיים, התכווצות של הגרון ואף למטה מזה, של הקיבה, של הבטן, של כל הקרביים, קופ?צ?ת את הגוף, דוחקת בדמעות ובמרה, מאיצה את קצב הלב ומעלה אגלי זיעה על המצח ועל הידיים". ז'וליה קריסטבה (נולדה 1941), מגדולי ההוגים בצרפת בני זמננו, פרסמה מכלול מרשים של כתבים בתחומים שונים, החל בסמיוטיקה, ביקורת ספרותית, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה, תיאולוגיה, וכלה ברומנים סמי - אוטוביוגרפיים. כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית. בין ספריה החשובים: שמש שחורה (1987) וזרים לעצמנו (1988). ספרה בראשית הייתה האהבה - פסיכואנליזה ואמונה ראה אור ברסלינג (2004)....

"זר: זעם חנוק במעמקי גרוני, מלאך שחור המפר את השקיפות, עקבה אטומה אין חקר לה. הזר – פניה של שנאת האחר – אינו קורבנה הרומנטי של העצלות המשפחתית שלנו וגם לא הפולש האחראי לכל תחלואי היישוב. הוא גם אינו התגלות ההולכת ונרקמת או יריב מידי שיש לחסל על מנת להשיב את השלום אל הקבוצה. באופן מוזר, הזר שוכן בתוכנו [...] כשאנו מזהים אותו בתוכנו, אנו חוסכים לעצמנו את הצורך לשנוא אותו בפני עצמו [...] הזר מתחיל כאשר מפציעה המודעות לשונותי שלי, ומסתיים כאשר אנו כולנו מזהים את עצמנו כזרים המורדים בקשרים ובקהילות". ז´וליה קריסטבה, מתוך "זרים לעצמנו" זרים לעצמנו (1988) – ספר סוחף אשר קשה שלא לקרוא אותו בנשימה עצורה – מזמין אותנו להתבונן באורח החיים שלנו-עצמנו כזרים או לצד זרים, בד בבד עם בחינת גורלו של הזר בציוויליזציה האירופית: היוונים, על ה"מֶטֶקִים" וה"ברברים" שלהם; היהודים המעמידים את רות המואבייה כאחד היסודות של מלכות דוד; פאולוס הקדוש, הבוחר להטיף למהגרי העבודה ולהפכם לנוצרים הראשונים, ולצד כל אלה גם רבלה, מונטיין, ארסמוס, מונטסקיה, דידרו, קאנט, הרדר ואף קאמי ונבוקוב – כל אחד מהם הגה עוד לפנינו בפלאות ובתלאות של חיי הזר. במרכזו של העתיד הקוסמופוליטי, אשר בו דנה קריסטבה בהרחבה, ניצבות זכויות האדם בימי המהפכה הצרפתית, שבתחילתה מכבדת את הזרים ובסיומה ממיטה עליהם את זוועות הטרור. ומנגד: הלאומנות הרומנטית שבסופו של דבר התגלתה כטוטליטרית. ה"מאוים" – הוא ה"זרות המטרידה" של פרויד – חותם דרך זו ומציע אתיקה חדשה: לא "להטמיע" את הזר אלא לכבד את תשוקתו לחיות כשונה, תשוקה החוברת לזכות שלנו לייחודיות – התוצר הנעלה ביותר של זכויות האדם וחובותיו. ז´וליה קריסטבה, מגדולי ההוגים בצרפת בת זמננו, פרסמה מכלול מרשים של כתבים בתחומים שונים, החל בסמיוטיקה, ביקורת הספרות, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה ותיאולוגיה, וכלה ברומנים סמי-אוטוביוגרפיים. קריסטבה היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית. ראו אור בעברית ספריה אלה: "בראשית הייתה אהבה – פסיכואנליזה ואמונה" (רסלינג 2004), "כוחות האימה – מסה על הבזות" (רסלינג 2005), "שמש שחורה" (רסלינג 2005), "סיפורי אהבה" (הקיבוץ המאוחד 2006)....

מהם התכנים הלא מודעים העומדים בבסיס האמונה? מה טיבו של אותו "רגש אוקיאני"? מדוע הפסיכואנליזה אינה דת, ומה היא מציעה למטופליה במקום האשליה ומעבר לה? מה אנו עושים כשאנו עושים אנליזה? בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה (1985) עוסק בקשר בין פסיכואנליזה לבין אמונה, והוא מבשר את התקופה השלישית בחשיבתה של קריסטבה, המתמקדת בשאלות של תרבות. למעשה, קריסטבה משכיבה את הדת על ספת הפסיכואנליטיקאי כדי לגלות מה מסתתר מאחורי האמונה והשיח הדתי. האמונה מתגלה ככר פורה להמחשת מושגים ורעיונות רבים מהגותה (במיוחד המתח בין הסמיוטי לסימבולי), שכן חקירת הממד הקולקטיבי של האמונה שזורה בספר זה בשדה הקליני ובטיפול הפסיכואנליטי של הסובייקט. על אף שקריסטבה מצביעה על אנלוגיה בין פסיכואנליזה ובין אמונה דתית – אל שתיהן פונים סובייקטים התרים אחר יציבות – ומראה כי בשני התחומים ניכרת חשיבות השפה והאהבה, העוברת תהליך של התקה, אם כלפי האל ואם כלפי המטפל, היא טוענת שבניגוד לדת, המוכרת "שלוות שווא" למאמיניה, הפסיכואנליזה מסייעת למטופל להפוך לישות אוטונומית יחידה, ללא השתייכות וללא כנסייה. מחשבתה של קריסטבה מושרשת בתיאוריה הלאקאניאנית, אך יחד עם זאת היא מבקרת ומרחיבה אותה. הממד הרגשי של השפה, הסטטוס של הדמיוני בטיפול והפונקציה האימהית, שנראה שהוזנחו או נפסלו בתיאוריה הלאקאניאנית, מוצאים בספר זה את מלוא חשיבותם ויעילותם בהבנת האמונה, הסובייקט והאקט האנליטי. ז'וליה קריסטבה, מגדולי ההוגים בצרפת בת זמננו, פרסמה מכלול מרשים של כתבים בתחומים שונים, החל בסמיוטיקה, ביקורת הספרות, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה ותיאולוגיה וכלה ברומנים סמי-אוטוביוגרפיים. כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית. ראו אור בעברית ספריה הבאים: "כוחות האימה – מסה על הבזות" (רסלינג 2005), "שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה" (רסלינג 2006), "סיפורי אהבה" (הקיבוץ המאוחד 2006). לספר מצורפת הקדמה מיוחדת למהדורה העברית מאת קריסטבה....

נקודת המוצא למסעה של קריסטבה בנפש המעקבית נעוצה באירוע קדם-אדיפלי ובדמותו של נרקיס, שנתפסים כתנאי לחשוב את חיי האהבה והיצירה, וממילא גם את מה שמתרחש על ספת הפסיכואנליטיקאי. המיתוס של נרקיס וגלגוליו, נרקיסיסטיים כנרקיסיים, הפצע כמו גם עידונו, מחלחלים לאורך סיפורי אהבה....