קרחונים בארץ החמסינים הנו ספר שיחות עם מבחר במאי הקולנוע הישראלים הבולטים שיצרו את סרטיהם בין השנים 2004-2007. בשנים אלו ראה הקולנוע המקומי פריחה יוצאת מן הכלל: פסטיבלים ברחבי העולם העניקו לו פרסים יוקרתיים, הקהל מילא אולמות כדי לצפות ביצירות מקומיות, ובכל שנה יותר ויותר יוצרים ביקשו ליצור יצירה מרגשת, מעניינת ונועזת. תופעות אלו יצרו גל קולנועי מרתק הממשיך עד עצם היום הזה. במאמר הפותח את הספר מצביע פבלו אוטין על הגורמים שהביאו לגל הזה ומזהה בחלק מהסרטים החדשים מאפיינים אסתטיים הדומים לאלה של קרחון: הסרטים מפגינים איפוק מסוים על פני השטח, אך בדומה לקרחון זהו רק הקצה - למעשה, הסמוי מן העין גדול הרבה יותר מן הנראה.ספרו של פבלו אוטין מעניק במה מילולית לקולם של היוצרים הצעירים שהביאו את הקולנוע הישראלי לדרגת מורכבות ואיכות חדשה. השיחות האינטימיות פותחות צוהר לעומק החשיבה האסתטית שמאחורי כל יצירה; הן מאפשרות, בצפיה חוזרת, חוויה מהנה, עמוקה וחדה יותר של כל סרט.אוסף המפגשים בספר משרטט מפה של הנטיות השונות של כל יוצר בפרט ושל "הקולנוע הישראלי החדש" בכלל. בזכות העיסוק הישיר במבע של הסרטים, הופכות השיחות בספר לדיון מרתק בשפת הקולנוע. בהדרגה, נוצר פסיפס הכולל בתוכו נושאים כגון נקודות מבט, תנועות מצלמה, עריכה, בחירת פלטת צבעים לסרט, עיצוב תפאורה, עיצוב דמויות ועוד. הדיון על הסרטים הישראלים הופך למעין שיעור בקולנוע העוזר לפתח את רגישותו ואת מודעותו של הקורא לשפתה העשירה של האמנות השביעית.בין הסרטים המרכזיים הנדונים בספר: בופור; ביקור התזמורת; חופשת קיץ; מדוזות; אור; וסרמיל; מחילות; ללכת על המים; אדמה משוגעת; ימים קפואים; שנת אפס; הכלה הסורית ואביבה אהובתי.פבלו אוטין נולד בבואנוס איירס בשנת 1976 ועלה לארץ ב-1996. הוא דוקטורנט בפקולטה לאומנויות, מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב; מזה שש שנים משמש כעיתונאי וכמבקר קולנוע עצמאי בארץ ובחו"ל....

אפס ביחסי אנוש - טליה לביא / גט: המשפט של ויויאן אמסלם - שלומי אלקבץ / הגננת - נדב לפיד / ההיא שחוזרת הביתה - מיה דרייפוס / את לי לילה - אסף קורמן ולירון בן שלוש / פרינסס - טלי שלום עזר / פלאות - אבי נשר / לבנון - שמוליק מעוז / בית לחם - יובל אדלר / מיתה טובה - טל גרניט ושרון מימון / סופעולם - רוני קידר / מי מפחד מהזאב הרע - אהרון קשלס ונבות פפושדו. דור חדש של יוצרי קולנוע צמח בישראל בשנים האחרונות. הם העלו את קרנו של הקולנוע הישראלי וזכו לתשבחות ולהצלחה הן מקומיות והן עולמיות. מקצתם אף פתחו בקריירה בינלאומית מבטיחה. בספר זה מופיעות 12 שיחות עם בכירי העשייה הקולנועית הזאת. שיחות אלה, שהן בגדר "שיעורים בקולנוע", מאפשרות ליוצרים לחשוף את צורת העבודה שלהם ולנתח – לצד המחבֵּר - את הבחירות האמנותיות שלהם. עולה מהן תמונת מצב של התרבות והחברה הישראליות ושל האופן שבו הקולנוע חוֹוֶה אותן ונותן להן ביטוי. זוהי הזדמנות לראות בעיניים חדשות את הסרטים שאהבנו ולרדת לעומקם. מה המשמעות של סוף הסרט? למה המצלמה נעה בצורה מסוימת? מדוע נבחרה דווקא המוזיקה הזאת ולא אחרת? ומה כל זה אומר ...

"אתה לא תהיה ישראלי אמיתי עד שלא תראה את גבעת חלפון אינה עונה", אמר חבר לחוקר הקולנוע, המרצה והמבקר פבלו אוטין, שהיגר לישראל מארגנטינה. "לא הבנתי חלק גדול מהבדיחות שהוא וחבר שלו ציטטו וידעו בעל פה, אבל זה רק ריתק אותי עוד יותר", כתב אוטין. "בספר החדש שלי, מצ'רלי עד שולי, אני צופה בכמה מהסרטים האלה שמגדירים 'ישראליות' ובודק מה המאפיינים המשותפים שלהם. בסופו של דבר גם אם אני אוהב ונהנה מסרטים כמו צ'רלי וחצי ואחרים, אני מוצא את הישראליות שלי יותר בסרט כמו ההתחלפות של ערן קולירין, לכן בספר אני בודק אם יש גם חיבור בין הסרטים 'האמנותיים' האלה לבין הקולנוע 'העממי'". בספר – המלווה בכ-50 צילומי צבע מסרטים, משלב חוויות הגירה עם ניתוח סרטים, וכתוב בגוף ראשון ובשפה קריאה – מתעמק אוטין בסרטים פופולריים, שזכו לאהדת הקהל והפכו לסרטי פולחן הן בעבר והן בימינו, צ'רלי וחצי, חגיגה בסנוקר, גבעת חלפון אינה עונה, מציצים, מכתוב, לשחרר את שולי, וגם אפס ביחסי אנוש, ובודק את הקו המחבר ביניהם. בחלק השני של הספר פונה המחבר לקולנוע שנתפס כ"אמנותי" ואשר זכה להכרה בפסטיבלים ולהערכת הביקורת, ומנתח את הקולות הייחודיים והבולטים שהביאו יוצרי הקולנוע הזה (ערן קולירין, קרן ידעיה, רונית ושלומי אלקבץ ועוד), כדי לגלות כיצד סרטים אלה חושפים צדדים מודחקים של החברה הישראלית ומשלימים את התמונה של הקולנוע הפופולרי. ...